עוד פוסט של "דברים שאביב ראה בטלוויזיה ולא ידע כמה הם השפיעו עליו". בפעם הקודמת דברנו על איך פרק בסדרה האוס השפיע על היחס שלי לריצה והתפיסה של איך משנים את המצב הגופני (קישור בתגובות).
הפעם נדבר על הפרק "Skyfire Cycle" בעונה 4 של הסדרה ברוקלין 99. זה אחד הפרקים האהובים עלי בסדרה בגלל העלילה הראשית וגם בגלל תת־העלילה סביב "בעיית מונטי הול" עם הקטע המצחיק ביותר בסדרה. בתחילת הפרק, ג'ייק מתלוצץ על DC Parlov, הסופר "שאף אחד לא מכיר" וטרי מתפרץ לשיחה ו־geeks out לחלוטין על סדרת Skyfire. הוא אומר את הדברים הבאים (אני מקצר לדברים החשובים):
When I was a little kid, I spent hours reading those books.
I was overweight and lonely, and I wrote DC Parlov for advice, and he sent me this!
[…] And listen to the inscription he wrote:
“[…] Never forget that in this life, we write our own stories. Parlov."
And that's what happened.
Little Terry wrote his own story.
Yeah, Little Terry got buff-a!
Little Terry got emotionally healthy.
Yeah, and ja-a-acked.
You know what?
He did get jacked.
Way to go, Little Terry.
מי שלא מכיר את הסדרה, או את השחקנים המעורבים, את הדמות של טרי ג'פורדס משחק טרי קרוז ויש הקבלות רבות בין הדמות בסדרה לשחקן. הדמות, במידה מסויימת, התבססה על השחקן. בשני המקרים, מדובר בגבר גדול גוף – אבל שרירי – שהוא גם רגיש, יצירתי, וחנון. טרי קרוז הוא שחקן תפקידים (!!), הוא מצייר, הוא קורא קומיקס. קשה לי להשתמש בביטוי "מודל לחיקוי" כי מחרותיים נגלה דברים בארון של קרוז שלא היינו רוצים לדעת, אבל נכון לכתיבת שורות אלה, זה מה שהרגשתי כלפי קרוז.
לפני כמה שנים (תחילת 2022) ראיתי ראיונות איתו וסיפורי "מאחורי הקלעים" של סרטים שהוא השתתף בהם וכדומה, הרגשתי הזדהות. אבל יותר מכך, רציתי להיות כמוהו. כי לא חשבתי שאני כזה. כבר התאמנתי באותו הזמן, אבל עדיין חזק בתוך הדיסמורפיה הגופנית, ולא ראיתי בעצמי דבר מלבד "שמן".
חזרה למציאות של התוכנית, אין ספק שמה שטרי מתאר שהדמות שלו עברה דומה מאוד לחיים שלי בתור ילד. הייתי ילד שמן שעבר חוויות קשות בבית הספר בגלל המשקל (והמשקפיים). קראתי ספרי מד"ב ופנטזיה וחלמתי להיות כמו הגיבורים האלה. בוודאי שדמיינתי איך אני משנה את הגוף שלי והופך להיות רזה ו"רגיל". לא ידעתי איך לעשות את זה.
עברו הרבה, הרבה, *הרבה* שנים עד שלי היה את הטרנספורמציה *הנפשית* של טרי הקטן. החלק המשעשע בדיאלוג הזה בין ג'ייק וטרי הוא שג'ייק מתייחס קודם כל לחיצוניות של טרי – "Little Terry got buff" – בעוד טרי קודם כל מדבר על השינוי הנפשי, "Little Terry got emotionally healthy" ורק אחר כך הוא מסכים עם ג'ייק, "He did get jacked. Way to go, Little Terry!".
כי אנחנו לא יכולים לראות את השינוי הפיזי לפני שאנחנו מצליחים לעבור את השינוי המנטלי.
ראיתי את הפרק הזה שוב חודש שעבר, כי אני רואה ברוקלין 99 בלופים כל הזמן (ורואה סרטוני מקטעים ביוטיוב), והבנתי שאני נמצא בצד השני של המשוואה הזאת. אם בעבר כשראיתי את הפרק ייחלתי להיות כמו טרי, היום אני מקבל את זה שגם אני עברתי בהצלחה את אותו התהליך.
לאחרונה התחלתי קורס מאמני כושר. הרעיון להירשם לקורס עלה לראשונה בספטמבר, אבל בזמן המילואים וטרם פתיחת הקורס בנובמבר, לא ידעתי מה תהיה הזמינות שלי וגם לא הייתי במצב – נפשי ופיזי – שתמך בלמידה לקורס. אז ביטלתי. עברו כמה חודשים, התאוששתי, התחלתי טיפול תרופתי וחזרתי לשגרת האימונים שלי ואף יותר: הם הפכו להיות דבר עוד יותר משמעותי עבורי. הוספתי ריצות, פתחתי ערוץ יוטיוב – והחלטתי להירשם לקורס מחדש. אם בספטמבר הרעיון היה בעיקר לשם העשרה עצמית, עכשיו זה נראה כמו נתיב קריירה אפשרי, בנוסף.
אם הייתם שואלים אותי לפני ארבע שנים אם יכול להיות דבר כזה שאחד התחביבים שלי יהיה כושר, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל זה מה שקרה – התחלתי להתעניין בתחרויות, לצפות בתכני כושר בטיקטוק ויוטיוב, לעקוב אחרי אנשים בתחום, לצבור ידע מקצועי.
יוצא לי לדבר לא מעט עם אנשים על ספורט, בעיקר מתוך התסכול שלהם. הם סופגים מסרים מהסביבה להיות יותר פעילים וזה לא מצליח להם. הם הולכים לשחות או לרוץ, וזה משעמם. אם ינסו יוגה, או פילאטיס, או חדר כושר, יהיה להם קשה להתמיד, הם ירגישו חוסר בהכוונה ושהם לא באמת מרגישים איזשהו שינוי. זה מה שקורה לכולם. קשה למצוא את הדבר האחד שבאמת יתפוס אותנו ויגרום לנו לשנות את ההרגלים שלנו, לתקופה מספיק ארוכה כדי שנתחיל להרגיש את השינוי החיובי שעובר עלינו.
אני רוצה לדבר על מה שעבד בשבילי. זה לא יעבוד לכולם – כולנו שונים ולכל אחד מאיתנו יהיה משהו אחר שידבר אליו. אבל אולי, דרך החוויה שלי, תוכלו להסתכל טוב יותר על מה שעובד בשבילכם ולמצוא את הדבר הנכון שמתאים לכם.
סיפרתי בעבר שהגעתי לראשונה לקרוס דה וואלי ב־2016 כשהמקום נפתח, כחלק מפרויקט בלימודי התואר בתקשורת. פגשתי את אדם לוי ודברתי איתו על כמה שהייתי רוצה להכניס איזשהי פעילות גופנית. הוא הציע לי להגיע למפגש ראשון, להתנסות. הגעתי. התחלתי בסדרת מפגשי "יסודות", עברתי את הראשון והמשכתי לשני והשלישי והצטרפתי לאימוני השגרה למשך חודש (בערך). כבר אז ידעתי שמשהו עובד, אבל השילוב של תוכנית הלימודים ומשכורת סטודנט גרמו לי להפסיק.
נקפוץ שלוש שנים קדימה, לאחר שסבלתי מאפיזודה של התכווצויות בגב התחתון שהשאירה אותי כמעט חסר תנועה למשך שבועיים, ידעתי שאני צריך לעשות משהו כדי להיות פעיל יותר. בשלוש שנים האלה לא ויתרתי לחלוטין: עברתי את אותו המסלול שתארתי בהתחלה. ניסיתי שחייה, והליכה. ולא הצלחתי להתמיד לאורך זמן באף אחד מהם. אז בדצמבר 2019 חזרתי לקרוס דה וואלי, שוב למפגשי יסודות. הפעם, עם לו"ז עבודה בתפקיד טוב בהייטק שאפשר לי להגיע לאימונים כל בוקר ומשכורת בהתאם, לא היו לחצים שהפריעו לי להמשיך. ומה שהרגשתי שעבד כבר ב־2016, עבד גם עכשיו.
אז מה תפס אותי באימונים האלה ולא רק שגרם לי להמשיך, אלא הפך לחלק משמעותי בחיים שלי?
קבוצתיות
האימונים מתקיימים בקבוצות. עוברים את הכל יחד, עם מאמן שאחראי על כולם. מקשיבים להסברים יחד, עוברים את התרגולים יחד, סובלים ביחד, מתייעצים, מתכננים אסטרטגיה לאימונים, מתלוננים, חוגגים הצלחות.
אני יודע שזה מרתיע חלק מהאנשים: למה אני צריך לעמוד עם עוד 10 אנשים שמסתכלים עלי ושופטים אותי? אני לא מרים כבד כמוהם. אני לא מצליחה מתח כמותן. אני לא נראה טוב, לא נראה שייך. גם מי שמתאמנים לבדם בחדר כושר, לא בסביבה קבוצתית, חשים את הפחד מהביקורת של הסובבים אותם. כל אחד נמצא במה שהוא עושה ומתעסק באימון שלו, בקשיים שלו. לכל אחד יש תרגילים שהוא מתקשה בהם ותרגילים שקלים לו יותר. תרגילים שהיא אוהבת יותר או פחות.
מהניסיון שלי, העבודה הקבוצתית רק תורמת. מעולם לא גרמו לי להרגיש לא שייך, לא טוב עם התרגילים שאני מבצע, לא מתאים עם הנראות שלי. החוויה שלי באימונים הקבוצתיים הייתה כמעט רק חיובית. כן אגיד שמלאי המכשירים והמשקולות מוגבל, אז לפעמים יש עליהם תחרות 🙂
התאמת התרגילים
אם יש דבר אחד שהייתי מייחל לו אחרי כמה שנים של אימונים הוא שמורים לחינוך גופני היו יודעים – ומוכנים – להתאים את התרגילים לסוגים שונים של אנשים עם יכולות שונות ומבני גוף שונים, כמו המאמנים שעבדתי איתם. למדתי שאין תרגיל שאי אפשר לבצע. לכל תרגיל יש עשרות וריאנטים, קלים יותר וקשים יותר, לכל רמות המיומנות והיכולת.
האם יכולתי לבצע סמוכקום כשהתחלתי? לא. האם יכולתי לבצע מתח כלשהו, אפילו עם גומיות? לא. האם הצלחתי לקפוץ לגובה, אפילו 30 ס"מ? לא. אלה הכל דוגמאות לתרגילים שהיום אני מסוגל לבצע, בזכות ליווי של המאמנים שידעו להתאים את התרגילים ליכולת שלי ולכוון אותי לוריאציות ותרגילים תומכים כדי לחזק שרירים שמאפשרים לי היום לבצע תרגילים מורכבים יותר.
הינה אחד מהמוני סרטוני יוטיוב בסגנון "רמות של שכיבות סמיכה מקושי 1 עד קושי 99"
גיוון
אני לרוב לא מזכיר שאני מתאמן ב"קרוספיט" כי להרבה אנשים יש דימוי שלילי לשיטה/ענף הספורט הזה. אני לא הלכתי להתאמן בשביל "קרוספיט" ועדיין לא ממש אכפת לי איזה שם מותג אנחנו עובדים תחתיו. מה שכן מעניין זה שהשיטה מאפשרת לנו מגוון תרגילים בכל אימון ומגוון של אימונים לאורך שבועות של תוכנית האימונים.
בכל אימון בד"כ נבצע תרגילי כוח או טכניקה, לחיזוק ושיפור תרגילים ספציפיים. ככה למדתי לאהוב מאוד הרמת משקולות. Deadlift 4ever. לאחר מכן נבצע רוטינת אימון בעצימות גבוהה, שמערבת כנראה את הטכניקה עליה עבדנו בכוח, עם תרגילים תומכים, ולרוב גם אירובי. תמיד לומדים דברים חדשים, שילובים חדשים, דיוק לטכניקה, עלייה לוריאציה חדשה מאמצת יותר או מורכבת יותר. ולפעמים ההפך: מורידים מאמץ, מתרגילים יסודות, נותנים לגוף לנוח ולהתרגל למה שעובדים עליו במהלך התוכנית.
זה אף פעם לא משעמם.
גיימיפיקציה
מי שקצת מכיר אותי יודע כמה אני אוהב Life Logging, לאסוף נתונים על מה שאני עושה בחיים ולחפור במידע. יש לנו אפליקציה בשם SugarWOD בה אנחנו מתעדים את האימונים. הצוות המקצועי מעלה את האימונים בתחילת השבוע למערכת ובסוף כל אימון (מי שרוצה) מעדכן את התוצאה שלו. המאמנים יכולים לתת פידבק ומתאמנים אחרים יכולים לתת Fistbumps אחד לשני.
ברמה הפשוטה ביותר, המעקב הקבוע אחר האימונים מאפשר לי לראות מגמות: כמה ימים התאמנתי בשבוע, בחודש? האם הייתה ירידה במספר האימונים, ולמה? אם הכנסתי השבוע רק שלושה אימונים, אולי אני רוצה להירשם לעוד אחד? זה מדרבן אותי להתמיד. אני מעדכן באפליקציה גם אימונים שאני עושה בעצמי, כמו ריצות או תרגולים בבית.
הרמה הבאה היא מעקב אחרי משקל התרגילים. עשינו 5 סטים של 5 חזרות, מה המשקל שהרמנו בכל חזרה? לאורך זמן, המידע מצטבר. האפליקציה יודעת לתת אחוזי משקל, שמשמשים אחר כך בתוכניות האימונים: לפני שלושה חודשים בדקנו מה המשקל הכי כבד שאנחנו יכולים להרים בתרגיל, ועכשיו אנחנו נבצע חזרות של 60% מהמשקל המקסימלי הזה.
וברמה האחרונה יש לנו אימוני "בנצ'מארק". אלה אימונים קבועים שעושים פעם אחר פעם באותה הצורה ואז כשעוקבים אחרי התוצאות, אפשר לראות שיפור – בין אם בתוצאה הסופית, או בפרמטרים של ביצוע האימון (אם בתחילת התוכנית ביצעתי עם 15 ק"ג ועכשיו עם 25 ק"ג, אולי זמן האימון עלה, אבל התאמצתי יותר).
אני חושב שבדיעבד, אפשר להגיד שמה שתפס אותי בסוג האימונים האלה הוא השילוב של הגירוי האינטלקטואלי יחד עם העבודה הפיזית. זה מה שתרם לכך שהאימונים הפכו לתחביב: אני רוצה לדעת עוד. אני רוצה ללמוד. אני רוצה להבין. במהלך האימונים אני שואל את המאמנים איך עובד התרגיל, מה שונה ממה שעשינו בפעם הקודמת, איך אפשר לשנות את התרגיל כדי שיעבוד על משהו אחר.
בתחילת מרץ התראיינתי לכתבה במגזין תרבות של עיתון "הארץ" שעסקה בתחושות בקהילות הגיקיות המקוונות לאחר ה־7 באוקטובר. רואיינו לכתבה אנשים רבים, רובם בעלי פרופיל הרבה יותר משמעותי משלי ומן הסתם שלא כל מה שאמרתי זכה לייצוג בכתבה. היה לי חשוב לשתף את הדברים המלאים שאמרתי באותו הראיון, לפניכם.
בן 37, גר בקיבוץ כנרת בעמק הירדן עם כלבה גריאטרית חמודה. במקצועי מנהל קהילות משתמשים סביב מוצרים טכנולוגיים. בתחביבי עושה אותו הדבר סביב גיימינג – אני חבר בצוות המנהלים של קבוצת Working Gamers בפייסבוק, המגיש הראשי של פודקאסט "שורפים משחקים" שרץ מאז 2015 ומוציא לאור של משחקי תפקידים שולחניים.
אני חי בקהילות מקוונות מאז שהיה לי מחשב עם חיבור לאינטרנט. דלגתי לאורך השנים מפורומים, לפייסבוק, לטוויטר ולדיסקורד. לפעמים הקדשתי מזמני והייתי מעורב בניהול כנסים ואירועים בקהילת משחקי התפקידים המקומית; וסיקרתי באופן קרוב והדוק את האירועים של קהילת תעשיית המשחקים הדיגיטלית בארץ. בקהילות בינלאומיות אני מעורב יותר דרך לייבסטרימינג וטוויטר וובשנתיים האחרונות הרבה בטיקטוק.
קהילות ורטואליות הן המעגלים החברתיים שלי. כמעט כל החברים הכי קרובים שלי הם אנשים שהכרתי קודם כל באינטרנט. אני לא שומר על קשר עם אנשים שלמדו איתי בתיכון; אני כן שומר על קשר עם אנשים שהכרתי בפורומים בתקופת התיכון. אני חולק עם האנשים האלה תרבות משותפת מעל ומעבר לתרבות המקומית במקום שאני חי בו או עם המשפחה שלי.
היה לי קשה להתמודד עם הזהות הישראלית שלי כבר במבצעים הצבאיים של השנים האחרונות, לפני המלחמה הנוכחית. אמרתי לחבר בשלב מסוים ש"אני שמאלני מידי בשביל הישראלים וישראלי מידי בשביל אנשים בחו"ל". ההרגשה הזאת הוקצנה משמעותית מאז ה־7 באוקטובר. רוב מי שחשבתי שחולק נקודת המבט שלי על העולם בצד הישראלי הלך ימינה ובו זמנית התחיל להתנהג באגרסיביות כלפי הצד הבינלאומי של הקהילות שאני נמצא בהם.
יש מעט מאוד סביבות מקוונות בהן אני יכול להביע את הדעות האמיתיות שלי, והבעיה היא בצד הישראלי יותר מאשר בצד הבינלאומי. כן, השתקתי הרבה מילים באנגלית בטוויטר אחרי השבועיים הראשונים של המלחמה, לא כי אני לא מסכים עם הביקורת אלא כי יש גבול לכמה ממנה אני מסוגל להכיל. אבל בעוד אני מסוגל להבין את נקודת המבט המוגבלת מאוד של אנשים בחו"ל (ויודע לחלוטין שבדיוק ככה ישראלים מתנהגים כשמדברים איתם על עימותים במדינות אחרות), קשה לי לקבל את התעמולה הפנים־ישראלית אל נוכח המציאות שאני מכיר.
בשנה השנייה של הלימודים בתוכנית התואר השני לעיצוב ופיתוח משחקים בשנקר, אחד המרצים האורחים היה רמי ישמעיל – מפתח משחקים ופעיל ביקורתי מאוד בתעשייה, ממוצא הולנדי־מצרי. האנשים שהשתתפו בהרצאה עפו אליו ממש – הוא אחלה דובר. בערך חודש אחר כך התחיל עוד איזשהו מבצע בעזה או ביו"ש, אני לא זוכר בדיוק מה היה באותו הזמן, וחברי הכיתה קראו את הציוצים של רמי בטוויטר והתפלאו מאוד לגלות כמה הוא אנטי־ישראלי. זאת דוגמה מופתית של הדיכטומיה שאני מרגיש באיך הישראלים מתנהגים בקהילות שלנו.
האמת היא שבעולם הוירטואלי הדברים עדיין מתונים יחסית. מה־9 באוקטובר גוייסתי למילואים ושרתתי במשך 40 יום. אם הרגשתי שהמעגלים המקוונים שלי זזים מעט ימינה, להיות במילואים היה כמו לחיות בעולם מקביל. רמות הגזענות והלאומנות תרמו לכך שלא היה שום סיכוי שאגיד מה שאני באמת חושב על המלחמה והמצב הכללי בסביבה הזאת. יחד עם האווירה הכללית סביב ה־7 באוקטובר והמלחמה, זאת הייתה תקופה שחורה מאוד בשבילי.
הקטע הוא שאת התשובה שלי יהיה לי קשה יותר לתת בסביבה הישראלית מאשר בקהילות הבינלאומיות. אם כבר מה שקרה לי אחרי ה־7 באוקטובר זה רדיקליזציה מואצת שמאלה. ומה שהכי קשה לי במצב הוא הפער ההולך וגדל בין מי שחשבתי ש"עומדים איתי" בצד הישראל לבין מי שאני מרגיש שייכות אליהם בצד הבינלאומי. אחד הדברים השנואים עלי הוא שהפכו את ה"שיער הצבוע" (בדרך סגול) לאיזשהו סממן לאנטישמיות.
באופן אישי לא הרגשתי שום שינוי בהתנהגות כלפי. לפני כמה שבועות שידרתי בטוויץ' כמה שעות של Enshrouded ונכנס מישהו חדש לצ'אט שלי. אחרי כמה מילות שלום, הם שואלים אותי "האם אתה תומך בפלסטין?" התעלמתי מהשאלה. מהניסיון המקצועי והחיים ברשת אני יודע בדיוק מה הם רוצים לשמוע, ולא מעניין אותי לתת לזה גב.
בסוף העונה השנייה של האוס, לאחר שנורה בידי מטופל עובר האוס ניתוח במהלכו מנסים טיפול ניסיוני "לאפס" את תגובת המוח שלו לכאב.
בפרק הפותח את העונה השלישית של האוס, "משמעות", מציגים לנו את האוס מתמודד עם החיים ללא כאב. בסצנת הפתיחה, כשברקע השיר Feel Good Inc של ה־Gorillaz, האוס רץ מהבית לבית החולים – מסע של 8 מיילים.
הפרק שודר לראשונה ב־2007. הייתי בן 20. הוא ציין עבורי חלום. או פנטזיה. או שאיפה קמאית. יום אחד באורך פלא משהו יקרה והמצב הגופני שלי ישתנה בבת אחת. אשיל מעלי קילוגרמים, אוכל לרוץ ולקפוץ ולפזז ברחובות.
זה כמובן לא קרה, כי אין דבר כזה ניסים ונפלאות בחיים האמיתיים. במשך שנים המשכתי לחשוב על הפרק הזה. כל פעם שטיפחתי איזשהן אשליות שהמצב הגופני שלי ישתנה, שמעתי במחשבות את השיר הזה של הגורילז. הוא הפך לפסקול לדימוי העצמי המומצא שלי, לפנטזיה לא ממומשת. בעצם, הוא היה פס־הקול לדיסמורפיה הגופנית שלי.
נדלג קדימה 17 שנים. נטפליקס החזירו את האוס לשידור בישראל ואני רואה את הסדרה מחדש (תו"כ שאני כותב תוכן לספר המשחק שלי, Godflesh). הגעתי עכשיו לפרק הזה, "משמעות" ונזכרתי במשמעות שיש לו עבורי.
לפני שבוע עשינו מסלול של 7 ק"מ בטבע. חלק מהזמן רצתי. לפני שלושה שבועות באימון, רצתי 2 ק"מ.
אני עוד לא ב־8 מייל (וגם בלי הכאב ברגל אני לא מאמין להאוס שהוא מסוגל לרוץ את המרחק הזה, בלי חודשים של אימונים) אבל "רגע הקסם" שלי הגיע – הוא לא היה רגע, הוא היה שמונה שנים של עבודה קשה, שבירת הרגלים, התמודדות עם הפרעות אכילה ודיסמורפיה, הכרה בצורך בעזרה והתמודדות.
מתוכן, כמובן, ארבע שנים של אימונים בקרוס דה ואלי, מקום שהגעתי אליו בצירוף מקרים מוזר שכזה ונשאר חלק מהתודעה שלי עד שהייתי צריך אותו, מלווה אותי שלב אחרי שלב.
אני רוב הזמן לא מאמין לאנשים שמשבחים את המראה שלי. כשאני מסתכל במראה, אני לא רואה את מה שהם רואים. עד ממש לאחרונה. בשבועות האחרונים, בתמונות ובסרטוני הוידאו (כנסו לטיקטוק שלי, IcelSupreme) אני מתחיל לראות את האדם שהם מדברים עליו. אני מצליח להבין כבר, במוח המופרע שלי, שאני לא "שמן".
העלתי את התמונה הזאת מוקדם יותר הערב, לשלל שבחים ואיחולים.
חבר שאל אותי, "מה דחף (ואיך שזה נראה לי – עדיין דוחף) אותך לעשות את השינוי בעצמך?"
התשובה שעניתי לו בהתחלה הייתה התשובה הגנרית, הנראטיב המוכר שספרתי כבר הרבה פעמים. אבל זה התפתח למשהו אחר וחשבתי לחלוק את זה בפורום רחב יותר.
זה התחיל ב־2015. כתבתי אז רשומה בבלוג שתיארה את מה שהרגשתי באותו הזמן. לא הכרתי את עצמי אז טוב כפי שאני מכיר היום. השינוי הגדול הראשון התחיל בגלל בגדים. לא מצאתי כבר בגדים במידה שלי. השינוי הגדול השני היה אחרי שהייתי משותק שבועיים מהתכווצות שרירים בגב. בשלב מסוים הבנתי שאני סובל מדיסמורפיה. במשך שנים הצורה של הגוף שלי בפועל ואיך שדמיינתי אותו היו בקונפליקט.
ניסיתי להתרגל לשגרת כושר כמה שנים באותו זמן אבל לא היה משהו שתפס אותי לאורך זמן. בשנה השנייה שלי לתואר הראשון צלמנו פרויקט כתבת חדשות במכון קרוספיט חדש שפתחו בעמק. חזרתי לשם בעקבות האפיזודה עם הגב המכווץ. התאמנתי בבקרים. בהתחלה יומיים בשבוע. חצי שנה אחרי שהתחלתי הגיע קוביד ואחרי הסגר הראשון העלתי להתאמן שלושה ימים ואז ארבעה.
כמו עם דיאטה מתאימה, גם עם הכושר היה צריך שמשהו נכון יתפוס אותי ומתאים בשבילי. היום אני מבין שהתחיל שינוי הרבה יותר משמעותי. תקופה שלמה שבה עיצבתי את הגוף שלי בצורה בה דמיינתי לעצמי שהוא אמור להיות. במקביל לקרוספיט גם עשיתי את הקעקוע הראשון שלי והמשכתי לבאים בתור.
פעם אהבתי לגלח את הראש ואת הקרחת – הרגשתי חזק קרח. לגלח את הראש גם היה הכרח בריאותי וכשהצלחתי להתגבר עליו (בתהליך ארוך) החלטתי פעם אחת שאני רוצה לגדל שיער, לראות אם אני יכול להגיע לתלתלים שרציתי. זה היה חלק מהדימוי הזה.
עם כל שלב בדרך, אני "פותר" את הדיסמורפיה שלי (לא יודע אם זאת המילה הנכונה). חלק מזה היה גם לשבור הרבה מיתוסים לגבי מה זה גוף בריא, איך נראים שרירים, מה צריך כדי לפתח כוח.
למדיה יש תפקיד בזה. כשיצא God of War Ragnarok היה שיח סביב הדמות של תור, איש מגודל ושמן, אבל עצמתי, חזק. חלק מזה הוא בניגוד לתור של סרטי מארוול ודימוי הגוף של כריס המסוורת. במיוחד עם Endgame שיצר את "fat Thor" כאנטיתזה, תור הדיכאוני לא שומר על עצמו. לאחרונה, גם Diablo IV ממש עזר לי עם זה, עם הדמויות של הדרואיד והברברי, אנשים שריריים אבל גדולי גוף. ממש יכולתי לראות את עצמי בדמויות האלה.
אייזלביסט, הדרואיד שליתור, God of War
דוגמה נוספת היא מאט מרסר, שאומנם בעל מבנה גוף שונה אבל גם הוא פתוח לגבי ההתמודדות שלו עם דיסמורפיה גופנית, הכלים בהם הוא משתמש (כמו הוסט האייקוני) ותחושת אי הנוחות שלו להיות כל כך ויזבלי אונליין.
רוב הדברים האלה קרו במקריות. לא יודעת שאני עושה משהו רציני עד שהוא קרה. רציתי קעקועים, לא ידעתי למה. התחלתי להתאמן לכאורה כדי להתמודד עם בעיות בריאותיות וגליתי שאני צריך את זה נפשית הרבה יותר משחשבתי.
תוך כדי התקופה הזאת יש גם הכרה בהתמודדות עם דכאון ודברים כאלה.
אם לא הייתי כל כך אונליין וסופג חוויות של מאות אנשים אחרים, כנראה שלא הייתי מצליח להתמודד.
מאט מרסר חולק קצת על ההתמודדות עם דיסמורפיה ולמה זה לא משנה כשאנשים אחרים אומרים לך שאתה נראה טוב:
כתבתי את הרשמים הבאים כשהתחלתי את הטיפול בסקסנדה במאי 2023. דיווחתי מפעם לפעם על התהליך שעובר עלי בטוויטר.
סיכום 14 שעות ראשונות: ללא תופעות לוואי בינתיים. חשבתי שההשפעה תהיה יותר דרמטית. לא יודע למה צפיתי. אני אפילו לא יודע אם לייחס את מה שאני מרגיש לתרופה או סתם ליום טוב שבו ה־Food noises לא מציקים לי במשך כמה שעות בבוקר. נגיד הרגשתי את עצמי אומר "בא לי משהו" אבל שהמחשבה לא תציק לי מספיק כדי שאלך לקחת משהו.
יום שלישי עם התרופה. אתמול התחלתי להרגיש השפעה משמעותית יותר. אני מחזיק במשך שעות בלי להיות רעב. תופעות לוואי בינתיים מינוריות. היו קצת כאבי בטן ובחילה קלה במהלך האימון הבוקר. אכלתי היום פחות ארוחה אחת, וכל ארוחה הייתה שעה מאוחר יותר מהרגיל. גם כוס קפה אחת פחות.
רק לאחרונה למדתי על המושג food noise וזה נתן עולם שלם של משמעות למה שהייתי מרגיש. מדהים איך התרופה הזאת פשוט השתיקה את הכל.
ההשפעה של הטיפול דורשת ממך לשנות איך אתה מתייחס למזון. אתמול בערב היה בא לי עוד משהו אחרי ארוחת ערב. ידעתי שעמדתי בגבולות התפריט אז לא מנעתי מעצמי. הכנתי עוד כוס קפה ולקחתי לחמנית טחינה.
הטעות הייתה לקחת את שניהם. כל אחד לבד היה כנראה מספיק. אבל סיימתי את שניהם כשאני מרגיש מפוצץ. הבוקר דבר דומה. בימים שאני נוסע למשרד אני עובר בארומה לקפה ומאפה. כבר כשעצרתי לקנות הרגשתי שאני לא צריך את זה, ואחרי שסיימתי ידעתי בוודאות שלא הייתי צריך את זה.
איזו. תחושה. משחררת.
סופסוף אפשר להאמין לגוף שלי מתי הוא רעב ומתי לא. מתי האוכל יהיה יותר מידי. תקופת חיים שלמה שלא הצלחתי להסביר את המאבק הזה.
סאקסנדה היא לא תרופת קסם. יחד עם הטיפול עדיין צריך לשים לב לתזונה ולא להתפרע. התרופה מאוד עוזרת לווסת את הרעב ותחושת השובע הרבה יותר טוב מבעבר.
אני מטופל חודשיים, ירדתי 3.5 ק"ג. התזונאי שלי מרוצה הירידה המתונה. אני הייתי רוצה לרדת מהר יותר.
הגעתי לסאקסנדה אחרי שבע שנות תהליך הרזייה. התחלתי במשקל 150 ק"ג. ירדתי 20 ק"ג דרך שינוי תזונתי ומעקב אחר פעילות, בעצמי. ירדתי עוד 10 ק"ג כשהתחלתי אימוני כושר אינטנסיביים ועוד התאמה של התזונה.
בשלב הזה מצאתי תזונאי ספורט שלראשונה בחיים הסתדרתי איתו ונתן לי תפריט הגיוני.
התזונאי היה זה שהמליץ לי, אחרי 8 חודשים ביחד, לבחון סאקסנדה. הוא הכיר את התהליך שעברתי, את הקשיים שעדיין קיימים והרגלי השגרה שלי. הוא חשב שהמקרה שלי מתאים בדיוק למה שסאקסנדה מתאימה לעזור בו.
אז אפרופו סאקסנדה, לחלק מהמטופלים יש תופעות לוואי מאוד חריפות. אצלי הדבר היחיד שהיה לי זה בחילות במאמץ פיזי, באימונים. השבוע העליתי את המינון והיום באימון חטפתי בחילה. לא כל כך חמורה שהייתי צריך להפסיק אבל עדיין מורגשת.
עבדתי פעם במקאן תל־אביב (דאז מקאן אריקסון ישראל). זאת העבודה השכירה השנייה שלי.
במקום העבודה הקודם הייתה תרבות נוקשה של שעות עבודה: עובדים 9 שעות; נוקשים בהפסקות; אין שעות נוספות; אם צריך לעבוד ערב, מתחילים מאוחר.
תוצאה של תרבות ניהול רעילה.
על פניו נשמע טוב, אבל היו הרבה דברים אחרים שהיו לא מוצלחים במקום העבודה הזאת. שמחתי לקבל את התפקיד במקאן, זה גם היה תפקיד עם "שם", במקום מוצלח.
כמה חודשים לתוך התפקיד, תארתי את העבודה במקאן כמו גור כלבים שחי במכלאה ואז מאומץ ע"י משפחה אוהבת. העבודה הקודמת הייתה כל־כך רעילה, ומקאן הייתה כל כך שונה. לא מסתכלים עליך כשאתה יוצא להפסקאות. יש תקציב אוכל (!). יש ערבי חברה על הגג עם בירות. ולא התחלתי שם בתפקיד זוטר, אז הלחשושים על ה"תקציבאים" שקורעים את התחת בשעות לא שעות נראו כלא קשורים אלי. אני גרתי בחדרה ונסעתי לעבודה במשרדים ברמת החייל.
בשילוב של אוטובוס, רכבת ושאטל הייתי מגיע בבוקר תוך 40 דקות למשרד דלת־לדלת. זה היה מאוד נוח. אחה"צ היה לוקח קצת יותר זמן, אבל סה"כ הנסיעות לא הטרידו אותי במיוחד. החוזה שלי היה גלובלי וכלל מספר שעות נוספות קבועות, כמקובל. מקבלים שכר בסיס ואיזשהי תוספת.
היו לנו כרטיסים מגנטיים ומערכת ממוחשבת שעוקבת אחרי כניסה ויציאה שהציגה לנו את ממוצע השעות שעבדנו בחודש. וכאן אנחנו נכנסים ל"מצוי" ו"לרצוי" של העבודה. היו אנשים איתי במחלקה שהיו עובדים 12 ו־14 שעות. חלקם ממש אהבו את העבודה שלהם. חלקם חשבו שזה מצופה מהם.
בערך פעם ברבעון היינו מקבלים מייל ממש"א, או שיחה עם ראש הצוות או מנהל בכיר כלשהו, שהיה מזכיר לנו לא לעבוד יותר מידי; שראשי הצוותים מסתכלים על הממוצעים שלנו, והיו לוקחים לשיחות אישיות אנשים שהממוצע שלהם היה גבוה מידי.
הייתה גם רמיזה שלמרות זאת, יש דבר כזה ממוצע "נמוך" מידי.
אני הקשבתי, והייתי תמים, ודאגתי לעמוד בהתחייבות החוזית שלי מה שאומר שהממוצע שלי היה 9.5/10 שעות ביום.מידי פעם, כשהיה צריך, הייתי עובד יותר. לצערי, הייתה תרבות ניהולית בעייתית שגרמה לכך שמשאירים פרויקטים חשובים לרגע האחרון, שדרשו מאיתנו להשקיע שעות שלא לצורך.
כל תקופת העבודה שלי שם שמעתי מאנשים תירוצים למה זה בסדר שאני עובד "רק" 9.5 שעות ולא, נגיד, 12.
בהתחלה זה היה כי הר"צ היו מתחשבים בי, כי אני גם רחוק – בחדרה! אחר כך קולגות פשוט אמרו לי שאני מקרה מיוחד, ומה שמותר לי לא מותר להם. שהם חייבים לעבוד את השעות האלה ועלי מקלים.
האמת היא שזה לא המרחק, ולא כמה זמן לוקח להגיע הביתה. זה אולי קשור לתפוקה ולתפקוד, אם כי אני בספק שבמקאן היו מתוחכמים מספיק כדי לשים לזה לב.האמת היא שאני ידעתי להגיד "אני הולך הביתה" בלי להרגיש אשם. כי רוב הקריירה שלי עבדתי לפרנסתי, אבל העבודה לא הייתה מרכז החיים שלי.
אבל אני רוצה להגיד לכם שגם אם העבודה היא מרכז החיים שלכם, וזה בסדר גמור, אתם תהיו אפקטיביים יותר, טובים יותר ותהנו ממנה יותר, אם לא תשרפו את עצמך בשעות עבודה ארוכות. לתת שש שעות טובות שאתם מרגישים פרודקטיביים עדיף עשרות מונים על 12 שעות שבסופן המוח שלכם נהיה מרק.
אם תכנסו היום לפרופיל הפייסבוק הפרטי שלי, כל מה שתמצאו שם הם מספר פוסטים פרסומיים, שיפנו אתכם למקומות אחרים בהם אני משתף תוכן ולא יותר מזה. בכמה השבועות האחרונים מחקתי את כל התוכן של פרופיל הפייסבוק שלי, והסרתי את כל הלייקים.
מה המטרה? מאז 2012 אני מפעיל את הפייסבוק שלי כמעט אך ורק לצרכים שיווקיים עצמיים. היה לי פרופיל בפייסבוק מאז שהאתר הושק בינלאומית רשמית בשנת 2007, אבל ב־2012 מחקתי את החשבון הישן (שהיה מלא בכל מיני זבל שהצטבר בתקופה שפייסבוק שינוי לעיתים די קרובות את המשמעות של המערכת) ויחד עם המיתוג של הפעילות שלי תחת icel.me, עברנו לפעול בעיקר דרך עמוד פייסבוק פומבי, Icel.
הרציונאל הזה נשאר זהה בשנים שלאחר מכן. היו תקופות שהשימוש שלי בפייסבוק עלה, אך הוא כלל כמעט רק השתתפות בקבוצות – התחליף המודרני לפורומים של העשור הקודם – ושיתופים צולבים מתוך טוויטר. כמעט כל הפרופיל שלי היה הודעות מטוויטר. לא הייתם שמים לזה לב, כי שמרתי על מידור הדוק של ההודעות. היו לי רשימות נפרדות להן שתפתי פרסומים, כך שרק אנשים שרציתי יכלו לקרוא את הדברים שכתבתי.
לפני כמה חודשים פייסבוק הכניסו שינוי למערכת שמנע משירותים צד ג' לפרסם לפרופיל האישי. לאחר השינוי, לא היה אפשר יותר לפרסם מתוך טוויטר (או כל אתר אחר) לפרופיל הפייסבוק. ובבת אחת, בערך שני שליש מהפונקציונאליות של פייסבוק עבורי, נעלמה. הייתי מסתכל על מצב הפרופיל שלי אחרי השינוי, ורואה שכל מה שיש בו הם שיתופים שיווקיים שלי (מתוך העמוד של Icel ושל ואנור), ושיתופים של תמונות מצחיקות. לעיתים רחוקות כתבתי משהו שבאמת רציתי לקבל עליו תגובות מהחברים.
שקלתי במהלך החודשים האלה לנסות לערוך את הפרופיל. הוספתי פרטים, הורדתי פרטים. מאד התלבטתי מה לעשות. ויום אחד באחד הצ'אטים שאני משתתף בהם, חבר שיתף איתנו איך נראה הפייסבוק שלו: ריק. הוא עדין משתתף בקבוצות ובצ'אטים, אבל הוא העלים כל פונקציה אחרת של המערכת, שהוא לא צריך. שאלתי אותו איך הוא עשה את זה והוא גילה לי תוסף דפדפן (לכרום) בשם Social Book Post Manager שמאפשר לנו להיכנס ל־Activity Log בחשבון ולבצע שם פעולות במאסה.
מצאתי את התשובה שחפשתי. היות שפרופיל הפייסבוק כבר לא ממלא עבורי שום פונקציה, אין שום סיבה לשמור על התוכן שבו ועכשיו הייתה לי את היכולת לפעול בהתאם.
אם אתם רוצים להשתמש גם בתוסף הזה כדי למחוק הודעות אצלכם בחשבון, שימו לב שהוא לא תמיד עובד חלק. אני השתמשתי בכמה מחשבים שונים עד שהצלחתי למחוק את כל ההודעות בחשבון. זה קשור בדרך כלשהי לזיכרון המטמון של הדפדפן ולתוספים אחרים שפועלים ברקע, ולכן כדאי להשתמש בחלון Incognito בשביל התהליך. רצוי גם לא להשתמש בפייסבוק וליצור הודעות חדשות באותו הזמן. עוד דבר לשים לב אליו זה שלא כל דבר שאתם מפרסמים נמצא ב־Activity Log (כנראה בגלל שינוי גרסאות של פייסבוק לאורך השנים), אז יש דברים שצריך להסיר ידנית.
הדבר השני שעשיתי היה להסיר Likes, לאורך כל היסטוריית הפעילות שלי. לפעולה הזאת כבר הייתה סיבה אחרת, יותר בשביל הסקרנות שלי: האם האלגוריתם של פייסבוק ישתנה לאחר שאמחק את כל היסטוריית החיבוב שלי? התשובה היא כן. לאחר מחיקת ההודעות בחשבון ומחיקת הלייקים, התוכן שאני רואה היום בפיד הראשי שלי שונה מקודם. אני רואה עכשיו אנשים שקודם לא היו מופיעים לי. אם להיות כן, אני גם רואה יותר רעש – אנשים שמשנים תמונות פרופיל, מה שקודם לא היה מופיע לי, להוציא חברים קרובים שהייתה לי איתם הרבה אינטראקציה. אני מעריך שאם גם אנסה למחוק את כל התגובות שלי מהאתר, התוכן שאני רואה ישתנה בהתאם. אבל בשלב הזה כבר אין לי סיבה טובה לעשות את זה – דווקא להיפך, אני חושב לנסות להגיב במקומות ולאנשים מסויימים כדי לנסות להגביר את הנוכחות שלהם בפיד שלי.
היו עוד כמה דברים מעניינים שלמדתי בתהליך הזה. למשל, ממוצעי פרסום ההודעות שלי לאורך החודשים והשנים. כאמור, רוב הפרסומים בפרופיל שלי היו פרסומים צולבים מתוך הטוויטר, אז בעצם הממוצעים האלה העידו יותר על השימוש שלי בטוויטר מאשר בפייסבוק. הם נעו בין 150-200 פוסטים לחודש ב־2013, ועד 500 פוסטים לחודש ב־2018, לפני שפייסבוק חסמה את הפרסומים החיצוניים.
הדבר היחיד שמעציב אותי הוא שאין לי יותר Memories. נסיתי להשתמש ב־Timehop אבל המערכת לייבוא ההודעות מטוויטר כרגע לא עובדת. אם אתם יודעים על דרך כלשהי לקבל עבור טוויטר משהו בסגנון On This Day, אשמח לשמוע.
אז לסיכום, רוצים לשמוע ממני? עקבו אחרי העמוד Icel; אחרי העמוד Vanor עבור המשחקים שלי; אחרי ערוץ שלי ב־Twitch (אני אתחיל לשדר הרבה יותר בקרוב). וכמובן, בטוויטר.
מדי שנה אני נוהג לסכם את הפעילות בשנה החולפת. אחרי ששנת 2013 הייתה גרועה במידה יוצאת דופן, השתדלתי בשנים שלאחר מכן להתמקד בדברים חיוביים. אפשר לקרוא כאן את הסיכומים הקודמים: 2013, 2014, 2016, 2017 (2015 נזנחה).
בשביל לסכם את השנה הזאת כהלכה, צריך לחזור אחורה לחצי השני של 2017, כשסבלתי מאפיזודה דכאונית. האפיזודות האלה היו חלק רגיל מהחיים שלי לפחות מאז גיל 20, אבל לקח לי הרבה שנים להבין מה קורה. חברים שהכירו אותי לאורך השנים האלה יודעים להגיד בדיעבד שהם ראו אותי עובר את זה, אבל אני לא הכרתי במצב עד בערך לפני שנתיים. לשמחתי אני מוקף בהרבה אנשים מאד חיוביים, שתומכים בטיפול, כך שיכולתי להבין מה קורה ובסופו של דבר להביא את עצמי לדבר עם פסיכולוג.
החוויה עם הפסיכולוג לא הייתה מוצלחת במיוחד וגם לא התמדתי בביקורים בסופו של דבר. עברתי את התקופה ושמתי את העניין מאחורי, "עד הפעם הבאה" אמרתי לעצמי. עברנו חצי משנת 2018 ועולה לי בזיכרונות הפייסבוק ההודעות שכתבתי שנה קודם לכן, באותה התקופה. הבנתי שעברתי שנה שלמה בלי אפיזודה נוספת בזכות ההסברים שסיפק לי הפסיכולוג הצלחתי "לפתור" את חלק מהבעיות המחשבתיות שליווה אותי, ולחיות בצורה בריאה קצת יותר.
דבר אחר שהתברר לי השנה הוא שאחרי הרבה זמן שנאבקתי בהרגלי עבודה רעים, הצלחתי להגיע לאיזון שמאפשר לי לעבוד ולהשלים פרויקטים בהצלחה. יש כמה גורמים שהשפיעו על זה, אני מניח שזה גם היה קשור בעבר לדיכאון; הלימודים לתואר תרמו לכך מאד, כשפתחתי שיטות עבודה שמאפשרות לי להשלים משימות לימודים בזמן; יש לי טכניקות חדשות לתיעוד משימות שמשקפות לי כמה עבודה באמת עשיתי בתקופת זמן נתונה (עוזר מאד להרגשה העיקשת של "אני לא עושה שום דבר"); ואני חבר בקבוצת תמיכה מועילה מאד בפייסבוק, בה אנחנו מספרים אחת לשני את כל המשימות הקטנות והמעצבנות שאנחנו רוצים לעשות, ומעודדים את החברים גם כשהם מוותרים ולא מצליחים. אנחנו כותבים כל יום מה אנחנו רוצים לעשות, ומה הספקנו לעשות, ומקבלים תמיכה כשאנחנו חרדים ומודאגים מהחיים בכלל. זה חשוב.
כל זה הוביל לכך שהיום אני מרגיש בשל יותר; בוגר יותר; בטוח יותר ביכולת שלי להשלים את המטרות שאני מציב לעצמי.
פלאים: גיבורי המחר
יש איפשהו בטוויטר שלי ציוץ מחודש יוני בו אני פשוט בהלם מכך שסיימתי לתרגם עוד משחק תפקידים. במקום מסוים אני עדין בהלם. הפרויקט הזה היה מדהים, ובחלק מהמובנים שונה מכל דבר שעשיתי לפניו.
כשהחלטתי להוציא לאור את "ואנור" ב־2012, לא ידעתי כלום. היה לי ידע טוב בשפה אבל לא ידעתי מה זה אומר לתרגם מוצר; לא ידעתי מה כרוך בהוצאה לאור; לא ידעתי מה באמת דרוש בשביל מימון המונים (שהיה הראשון בתחום בישראל). וכשהכל נגמר, לא הרגשתי שהתוצאה הייתה יוצאת דופן, אלא פשוט עוד משהו שרציתי לעשות, ועשיתי; לא ידעתי איזה השפעה תהיה לואנור על קהל החובבים.
כשהחלטתי לתרגם את Masks זה היה שאחרי שהוצאנו לאור את "קוסמים קטנים" ואת המהדורה המחודשת של ואנור. כבר עברתי הוצאה לאור של שלושה ספרים, וארבעה מימוני המונים שונים. ידעתי הרבה יותר. נכנסתי לפרויקט הזה כבעל מקצוע שמכיר את התהליך שהוא צריך לעבור. ואני חושב שדווקא עצם הידיעה הזאת היא מה שמשאיר אותך המום בסופו של התהליך. כי אתה מבין באמת מה עשית. אתה מבין איך כל אחת מהלבנים שהרכיבו את הפרויקט הזה השתלבה ליצור את התוצר הסופי. וזה ממש מדהים.
העבודה על פלאים לא הייתה קלה בחלק מהזמן; גיוס התמיכה במימון ההמונים היה מורכב ומתיש; ולא כולם יאהבו את מה שיצרנו – זה גם דבר שאתה לומד לקבל, לכל פרויקט יש את האנטגוניסטים שלו. אבל אני יושב היום מול הקובץ של פלאים, ומתמלא אושר. וזה עוד לפני שיש את הספר המודפס ביד!
פרויקטים בפיתוח משחקי ווידאו
השנה קרה דבר מופלא. אחרי קשקושים וגישושים במשך 15 שנה, השתלבתי בשני פרויקטים שונים של פיתוח משחקי וידאו. האחד הוא פרויקט עצמאי שאולי ואולי לא יניב פירות בעתיד, והשני הוא פרויקט בו אני מועסק כפרילנסר – משלמים לי לעבוד על משחק! אני לא יכול לספר יותר פרטים כרגע על הפרויקטים האלה. ברגע שיהיו יתפתחויות, צפו לעדכונים.
תוכניות פודקאסט
אני חושב שרבים מהקוראים שמכירים אותי היום לא יודעים שהתחלתי להקליט תוכניות – פודקאסט ווידאו – כבר משנת 2012. שתי התוכניות הראשונות שלי היו "קשקשת", שנוצרה בהשראת ה־Vlogbrothers ובה הקדשתי 4 דקות מול המצלמה לדבר על כל מיני דברים – חלק מהסרטונים האלה זכו לדי הרבה צפיות לתקופתם – ותוכנית הפודקאסט "חינוך מחדש" שנוצרה בהשראת ספק סביר, בה הקלטנו פאנל של חברים על נושאים תרבותיים שחשבנו שזוכים ליחס מוטעה בחברה.
תחום הפודקאסט זכה לקבל מקום משלו בשני סיכומי השנה האחרונים, כשהתוכנית העיקרית שאני ממשיך לעסוק בה היא שורפים משחקים. השנה חווינו נפילה משמעותית בקהל המאזינים, שהוביל לשינוי בפורמט, בתחילה למגישים שמתארחים על בסיס חודשי ולאחר מכן קיצור משך הפרקים ל־50 דקות.
שני השינויים האלה נועדו קודם כל להקל עלי בהפקת התוכנית. הירידה במספר המאזינים גרמה לירידה במוטיבציה שלי להמשיך להפיק אותה, אבל מצד שני היא עדין הפורמט העיקרי שמאפשר לי לנתח ולדון על משחקים. לכן נסיתי למצוא דרך בה נמשיך לשדר את שורפים משחקים, תוך הפחתת חלק מהלחץ שכרוך בהפקה. וזה אכן מה שקרה. תכנון ההקלטות החודשיות מאפשר לנו להקליט פרקים רבים יותר (בממוצע כ־10 פרקים נוספים בשנה) משום שיש פחות בלת"מים; קיצור זמן התוכנית מוריד את זמן ההכנה שכל פרק דרש. בסוף אוקטובר לקחתי שבועיים הפסקה מהקלטות, ושמחתי מאד לחזור ולהמשיך.
מלבד שורפים משחקים, עברנו שנה ראשונה של שידורי "על כתפי גמדים" באנגלית. אני אומנם לא מגיש קבוע בתוכנית, אך ממשיך ללוות את אורי וערן בהפקת התוכנית והפעילויות שסביב לה. לפני חודש התחלתי להקליט תוכנית משלי על גבי הפיד הגמדים, Forging Ahead, שהיא תוכנית בה אני מדבר על תכנון קמפיין המשחק הביתי שלי.
תוכנית חדשה נוספת שהצטרפתי אליה השנה היא Storm Chasers – מדברים גיבורי הסערה בעברית, בהפקתו של עומר קפלן. עומר התחבר אלי בטוויטר בשלב כלשהו במהלך השנה, ולאחר שהתארח בשורפים משחקים החליט שהוא רוצה תוכנית משל עצמו.
טיול ללונדון
עד שנת 2014 לא יצאתי מהארץ כאדם בוגר; מאז התמזל מזלי לטוס לחו"ל מידי שנה. הייתי בלונדון בפעם הראשונה ב־2015, כשהביקרתי בכנס EGX Rezzed. הייתי חמישה ימים בעיר, מתוכם שלושה ימי כנס, ולא באמת טיילתי או בקרתי באטרקציות.
השנה החלטתי שאני רוצה לטוס שוב, בחופשת הסמסטר, ושאלתי את אמא שלי אם היא רוצה לבוא גם. כך יצא שטסנו ל־8 ימים, ותכננו מלא דברים לעשות בעיר. היה מדהים (אלבום לחברים). כל כך מדהים, שבפברואר 2019 אנחנו שוב טסים, הפעם ל־10 ימים, להשלים כל מיני דברים שלא עשינו בפעם הקודמת (וחלק מהדברים שכן עשינו) וגם לצאת קצת מחוץ לעיר. אני ממש נהנה לטייל בארץ זרה שאני מבין את השפה ויודע להתמצא.
לימודים לתואר ראשון
זה אחד מהדברים האלה שנמצא ברקע ולא באמת מתייחסים אליו. האמת שרוב הזמן הוא לא שווה התייחסות. שני שליש מהלמידה לתואר הם דברים שעושים רק כדי להשלים את המחויבויות. אבל…
אני מנסה להשלים תואר ראשון כבר עשר שנים. התחלתי ישר אחרי השחרור מהצבא, וזה לא עבד. בעיקר מטעמי תקציב, אבל לא רק. היום אני יודע שממש לא הייתי בשל בשביל זה בגיל 22. כלומר, בטח הייתי מצליח לסיים את התואר בקושי, עם איזה ממוצע 70. אולי היה יורד לי האסימון בשנה ב' והייתי מבין איך אמורים ללמוד באקדמיה. ואולי לא.
מה שחשוב זה שהאסימון הזה נפל עכשיו. עברו אולי שני סמסטרים עד שהתחלתי להבין באמת איך עובדים קורסים אקדמיים, ואיך כותבים עבודות ועונים תשובות (שני קורסים של כתיבה אקדמית ממש לא עזרו בזה). והתברר לי שאני מוצא בכל המערכת הזאת הגיון, ואני אפילו טוב בזה! כך זכיתי לקבל הצטיינות על הלימודים בשנה החולפת (זה כמעט לא קרה, כי הייתה להם טעות במערכת).
יש עוד שני סמסטרים כדי לסיים את התואר, שיעברו כבר. קצת נמאס לי P:
–
עד כאן לעונת 2018. בעונה הבאה צפויה לנו עבודה על עוד משחקים, טיול נוסף ללונדון, וסיום התואר הראשון סופסוף.
נ.ב.
השנה ערן לימד אותי לקח חשוב, של חשיבות קריאה ושכתוב מחדש של כל דבר שאני כותב. תודה ערן!
לא יודע איך הגעתי לזה היום, קראתי כמה רשומות קודמות בבלוג. אני אוהב מידי פעם להיזכר בדברים שעברתי בשנים האחרונות (ומאתר שגיאות הקלדה שצריך לתקן). ואז הגעתי ממש רחוק, לרשומות הראשונות של מה הלאה. הן כוללות איזושהי שאיפה, תוכנית כללית לקראת העתיד. חשבתי שיהיה נחמד לבדוק מה קרה מאז מאי 2015 ועד היום, שלוש שנים לאחר מכן.
הרשומה הראשונה בבלוג הציגה אותו ואת היעדים שלי לעתיד. הינה מה שכתבתי אז:
ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.
בערך שנה אחר כך כתבתי רשומת עדכון. כתבתי אותה קצת אחרי שפוטרתי מעבודתי באותה התקופה, פיטורין שבמידה רבה העמידו אותי בפני ההחלטה מה אני רוצה לעשות עם העתיד שלי. יכולתי לחפש עבודה חדשה במרכז, באותו התחום שבו עסקתי. הרשומה הזאת חביבה עלי במיוחד כי פרטתי בה אתה תהליכי המחשבה וקבלת ההחלטות שעוברים עלי בכל פעם שאני נתקל בבעיה. לא רק שנחמד לחזור ולהיזכר בצעדים שבצעתי, אלא שנחמד לי לגלות מחדש שכתבתי את התהליך בפירוט.
עד עכשיו לא עדכנתי כאן בבלוג את מה שקרה מאז אותה הרשימה ועד היום. זאת הזדמנות טובה לעשות זאת.
האמת, התממש "התרחיש הגרוע ביותר." עברתי חצי שנה של אבטלה בה שגרתי עשרות פניות לתפקידים בתעשייה המשחקים ברחבי העולם. קבלתי דחיות רבות ואף תשובה חיובית להמשך התהליך. זאת הייתה פגיעה מנטלית קשה. אני יכול להגיד בכנות שאני לא זוכר נקודה אחרת בחיי בה התמודדתי עם כזאת דחייה. לקח לי זמן רב להתאושש ממנה.
אבל הייתה לי תוכנית מגירה ולא היססתי להוציא אותה לפועל. עברתי לגור בקיבוץ כנרת, התחלתי לחפש עבודה במשרה חלקית ונרשמתי ללימודים בסמסטר ב' באותה השנה. בדיעבד, התזמון שלי היה גרוע – אם הייתי עובר חודש מוקדם יותר ומתחיל ללמוד בסמסטר א', הייתי חוסך לעצמי שנת לימודים וכ־2,000 ₪. אבל כמובן שלא היה אפשר לדעת זאת מראש, ובמצב הנוכחי נוצרה לי מערכת לימודים שהייתה קצת רגועה יותר, פחות עמוסה מהרגיל. יש יתרונות בכל דבר.
אז הסעיף הראשון בתוכנית לעתיד: ב־2019 אסיים את לימודי התואר הראשון בתקשורת, במכללה האקדמית כנרת. עקרונית רק ב־2020 אקבל את התעודה, אבל זה לא עניין מהותי.
נעבור לסעיף השני. ב־2019 עדיין לא אשלים את פיתוח משחק המחשב הראשון שלי. או יותר נכון, לא את משחק המחשב המסחרי הראשון שלי. בשלוש השנים האחרונות יצא לי לצבור עוד ועוד ניסיון בפיתוח משחקים עצמאי, בלמידה בעצמי, ב־Global Game Jam. בשלוש השנים האלה אני מפיק את תכנית הפודקאסט שורפים משחקים שהיא הישג לא רק ברמת המסירות וההפקה של תכנית רדיו שבועית, אלא גם עדות אמתית עבורי למעורבות שלי בתחום המשחקים.
ואכן, בחודשים האחרונים הצטרפתי לשני פרויקטים חדשים לפיתוח משחקי וידאו. את המעורבות שלי בשני הפרויקטים אני חב במידת מה לשורפים משחקים. אני לא יכול לחשוף כרגע פרטים נוספים על הפרויקטים האלה, מלבד שלראשונה מזה 16 שנים, מאז שהחלטתי בגיל 16 שהדבר שאני רוצה לעשות בחיים הוא לפתח משחקים, אני מרגיש "הינה, אני עובד על משחקים, אני חלק מהתעשייה."
האם אנחנו צריכים להחשיב רק משחקי וידאו? כנראה שלא. הרי הייתי שותף להוצאה לאור של שלושה ספרי משחקי תפקידים (שתי מהדורות של ואנור, וקוסמים קטנים) ובמהלך השנה הקרובה יצא לאור המשחק החדש, פלאים.
אז לסיכום הסעיף השני: אני רגוע בידיעה שהחיים שלי היום קשורים ומערבים משחקים בכל צורה שלהם: לדבר עליהם, לחקור אותם, לשחק אותם, לפתח אותם, לחלוק אותם עם העולם. זה די נהדר. ב־2019, פלאים כבר יצא לאור; אולי אחד מהפרויקטים האחרים גם יושק מסחרית.
"…אני רוצה לגור במדינה אחרת…"
יותר מאי־פעם, אני רוצה לגור במדינה אחרת. מזג האוויר ממשיך להיות הסיבה מספר אחת להגר – בואו אתם לגור ארבע שנים בעמק הירדן, היכן שהמעלות לא יורדות מתחת ל־40 בצוהריים מיוני ועד ספטמבר, ואתה מרגיש שאתה שוחה דרך האוויר. וכמובן שהתרבות, והכלכלה, והאנשים הנכונים. כל פעם שאני טס לחו"ל ההבדלים האלה רק הופכים בולטים יותר ויותר ואני מצטער לחזור למדינת ישראל.
זה לא הולך להיות קל. אין לי אמצעי הגירה פשוט. אין לי אפשרות להוציא דרכון זר. אין לי מספיק כסף כדי להגר על בסיס כלכלי. מה שנשאר זה להגר בצורה של עבודה או טיול.
אני מנסה לתכנן את המהלך כבר כמה שנים. חקרתי תכניות של "Work Exchange" בהן אתה עובד עבור אנשים בתמורה לסידורי מחייה. מצאתי תכנית שנקראת "Leap Year" שמארגנת קבוצות של אנשים שנוסעות לגור במקומות שונים בעולם במשך שנה. במהלך הלימודים לתואר נחשפתי לתוכניות מקצועיות שיכולות לאפשר לי לגור בארצות אחרות תקופות שונות של זמן, על חשבון מלגה.
מבין שלושת היעדים שהצבתי ל־2019, ההגירה הייתה היעד החשוב לי ביותר. וגם היעד שלא אצליח להגשים; בעצם אולי, בחצי השני של 2019. אם מרחיבים את מושג ההגירה ל"מטייל רוב השנה הארצות אחרות." אני אהיה בסדר עם ההגדרה הזאת.
אני חושב שהיום, הדרך הטובה ביותר בשבילי לא לגור בישראל תהיה באמצעות ההתקדמות המקצועית שלי. אני חושב שאהיה בסדר אם אהפוך למעצב משחקים שנודד ממקום למקום, מבלה 4-6 חודשים כל פעם במדינה אחרת. כך אפשר לנצל ויזת תיירות (כל עוד אתה לא מכניס כסף באותה המדינה). אולי אצליח בשלב מסוים לבסס את עצמי מקצועית, כך שאוכל להשתקע באחת המדינות האלה. ואולי אחרי שנתיים, חמש, עשור בנדודים, אחליט שנמאס לי ואין ברירה אלא לחזור לישראל. אולי.
לסיכום הסעיף השלישי: עד סוף 2019 אולי אתחיל ליישם את התוכנית לנדוד בעולם. ואולי אאלץ לדחות אותה בקצת.
אם נעזוב לרגע את השאיפה לעתיד כפי שכתבתי אותה ב־2015 – למרות שהלימודים לתואר הראשון היו "התרחיש הגרוע ביותר," בסופו של דבר שלושת השנים האלו היו תקופה נהדרת. אחת התקופות הכי פרודוקטיביות שלי מבחינה מקצועית (הינה למשל סיכומי 2016, 2017). תקופה מאתגרת מבחינה אישית ומנטלית, עם שיפור ניכר במהלך סוף 2017 לתוך 2018. אולי אני לא מגיע בסופו של דבר לאן שחשבתי שאגיע, אבל בסך־הכל אני די מרוצה מאיך שהדברים מתגלגלים.
