סיכום תרגיל: ארבעה שחקנים ומנחה

אתמול נערך Up to Four Players and a DM – Extra Life, מרתון משחק תפקידים בשידור חי שנמשך שש שעות שהיה חלק מסופ"ש הערכה למשחקים שולחניים שאגרנו Extra Life אופרציה שמגייסת כספים עבור Children's Miracle Network Hospitals באמצעות משחקים. האירועים מתקיימים במהלך כל השנה, אבל יש מועדים ספציפיים בהם מתארגנים מאות או אלפי משתתפים מרחבי העולם לימי משחק מרוכזים. האירוע הבא יהיה ב-5 בנובמבר.

זהו המרתון השלישי שאני משתתף בארגונו, יחד עם ערן אבירם ואורי ליפשיץ כחלק מעל כתפי גמדים. המרתון הראשון שלנו, בדצמבר 2014 – צריח הברקת – אורגן כחלק ממערכת מימון ההמונים שהרמו לתמיכה בעל כתפי גמדים. המרתון השני – ציידי המפלצות – נערך בינואר השנה וגייס תרומות עבור עמותת תפוח | Appleseeds Academy.

המרתון הפעם אורגן כחלק מ-Up to Four Players, הוובקומיקס (ופודקאסט, ואופרציות נוספות) של ערן ואביב אור, שהתחלת הפעילות שלו מומנה גם במרתון הראשון. כשערן לפני שבועיים ערב אחד אמר "תקשיבו, אני רוצה להרים מרתון, באנגלית- אבל רק שש שעות הפעם!" אורי ואני הסכמנו בערך מיד, למרות שזה רבע מהזמן שלקח לארגן את ציידי המפלצות, ואפילו פחות מכמה שעבדנו על צריח הברקת.

אני כותב סיכומים כאלה אחרי כל מרתון. גם כדי לחשוף אנשים שלא מכירים למה שאנחנו עושים- כי זה כיף, וראוי, גם בלי קשר לגיוס הכסף למטרה טובה. אני משוכנע שגם אם היינו ממציאים איזשהו מנגנון כספי וירטואלי היינו ממשיכים הלאה.
ואני תמיד מספר כמה זה לא קל לשבת מאחורי הקלעים, ולשמור על כל האופרציה הזאת עובדת. אתמול היה קשה במיוחד, עם כמה תקלות טכניות ייחודיות שזאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם- לא רק במרתון, אלא בכל הקריירה שלי בעבודה טכנית באינטרנט- נתקלתי בהן.

אבל מכל מכשול לומדים להבא. הזכרתי לעצמי שלמרות שאני מטיף לכל המשתתפים לבדוק ששום דבר לא מפריע לחיבור האינטרנט שלהם, שכחתי שיש לי יותר ממחשב אחד שמחובר לאינטרנט, ושהייתי צריך לוודא שגם הם לא עובדים- כי כשאתה מעלה 300 גיגה של תמונות לענן, רוחב הפס שלך נחנק.
יצא לי להכיר את אחד מאנשי התמיכה של טוויץ, שהגיע אלינו לצ'אט וניסה לעזור לי לפתור את הבעיה. הוא הפנה אותי לאתר Inspector שלהם– גם משהו חדש שלא הכרתי לפני זה- שעוזר לנתח את החיבור.

סקייפ היא עדין קקי של תוכנה. יש לה המון תקלות והיא בלתי צפויה. באמצע השידור היה לי "ניתוק רפאים" – הייתי מנותק מסקייפ, אבל היא הציגה לי כאילו אני מחובר. ושנסיתי לסגור אותה ולפתוח מחדש, היא טענה שאני עדין מחובר. בשלב הזה עברנו ל-Google Hangout ונאלצנו לשדר בלי מצלמות. אם יש דבר אחד שהייתי משפר לכל המרתונים בעתיד, זה למצוא תוכנה אמינה שתאפשר לנו להציג את הוידאו ממצלמות הרשת של כל המשתתפים בנפרד.

הפורמט הפעם היה קשה. ערן הריץ שלוש הרפתקאות נפרדות לחלוטין, כל אחת שעתיים. ובכל הרפתקה שלושה שחקנים מתחלפים. זה היה קשה לערן, שהיה צריך להתאים את ההרפתקאות האלה לפורמט, ועוד יותר מסובך להתאים אותן on the fly במגבלות הזמן שנתקלנו בהן. מה שהוביל לכך שההרפתקה הראשונה לא הייתה מספקת ולקח את רוב השנייה ואת השלישית בשביל באמת "לחמם" את העניינים. הפורמט של ציידי המפלצות, של מערכה אחת המחולקת לפרקים, עבד טוב יותר.

גם מבחינתי זה היה קשה, כי במקום להחליף שחקן אחד בכל הפסקה- כפי שהיה בפעמים הקודמות- הייתי צריך להחליף את רוב הצוות. זה דרש דיאלוג עם שלושה אנשים חדשים בכל סבב, ותפעול חיבורי הרשת שלהם. זה גם אמר שאם מישהו לא מצליח להתחבר- תופעה נפוצה- אנחנו נתקעים עם פחות יכולת להמשיך הלאה. בעוד שבפעמים הקודמות, אם האורח לא יכול להתחבר, אפשר להמשיך עם צוות הליבה ולתפעל את התקלה תוך כדי המשחק.

למרות הכל, המרתון היה מאד מוצלח! היו איתנו אנשים כפיים בצ'אט ובשידור. גייסנו 240$ במהלך השידור (+145$ שאביב אור וערן מוסיפים מהפטרונים של עד ארבעה שחקנים), סכום שעומד בקנה מידה אחד עם מידת הפעילות שהייתה במרתון, משך הזמן בו הוא שודר, ומידת השיווק המקדים שביצענו בשבוע שלפני. תכפילו את משך הזמן של השידור ותנו עוד 3 שבועות עבודה, והיינו מגייסים פי 2 או 3 – וזה בהחלט יקרה, בפעם הבאה.

אז עד הפעם הבאה!

מפיקים: ערן אבירם, אביב אור, אורי ליפשיץ, אביב מנוח.
שחקנים: אופיר דותן, ג'וני עומר, לוקאס פייפר, דימה ונגר, עופר מתוקי, ערן ארבל, יובל ספיר, יונתן שטורכן.
וקהל הצופים!

המפרסם האלמוני

ראיתי היום שצץ מחדש "מכתב השרשרת" המטומטם בפייסבוק, בו אתם מעתיקים קטע שלכאורה "מגן" אליכם משפטית כנגד שימוש בתוכן שאתם מעלים לרשת החברתית. אפשר לראות שהשטות הזאת כבר רצה ב-2014 ואפילו ב-2012. הרשו לי לצטט את חנן כהן שכתב:

משתמשי פייסבוק כפופים לתנאים והמדיניות של פייסבוק. חברת פייסבוק קובעת לנו את התנאים ולא ההפך.

ואכן, ברגע שפתחתם חשבון פייסבוק הסכמתם לתנאי השימוש של השירות. זולת להפסיק להשתמש בו או לקרוא על התנאים תיגר בבית המשפט (בארה"ב, כנראה) על מנת ליצור תקדים משפטי, שום הודעה שתפרסמו בפייסבוק עצמו (זה לא נשמע לכם מגוכך מראש?) לא תעזור בעניין.

אבל רציתי לגעת בעניין רחב יותר ולתת הסבר טיפה רחב יותר על שיטת הפרסום של פייסבוק (וגם גוגל), כי חוסר ההבנה מה בעצם החברות הללו עושים עם המידע שלנו תורם להפצה של השטויות האלה- אם כי זה די מטומטם שהם חושבים שהדבר הזה מגן עליהם וממשיכים לעשות שימוש בשירות בלי לתת מחשבה שנייה על מה שהם מפרסמים.

לרשומה זאת שתי הנחות יסוד:

  1. אין איזשהי קונספירציה אפלה בין תאגידים שמנסים לשלוט בחייכם. כלומר, אולי יש, אני לא מתכוון להתווכח איתכם, אבל הרשומה הזאת תעסוק במידע הריאלי, הפומבי, הנמצא בשוק.
  2. אין בדברים שאעסוק בהם כדי לבטל את הבעיתיות הרבה שבשימוש לא אחראי, ואף רשלני, בשירותים אינטרנטיים הכוללים חשבונות עם פרטים אישיים. לרוב האנשים אין את הידע והתובנה לעשות שימוש משכיל בכלים האלה והם משאירים את עצמם חשופים ללא כוונה.

אז איך עובד בפרסום בפייסבוק, ובגוגל?

ובכן, מערכות הפרסום של שתי החברות מציבות בפני המפרסם (שיכול להיות כל אחד. מלבד כרטיס אשראי וכתובת אין תנאי כניסה לניהול פרסום בשירותים האלה) מגוון מאפיינים המאפשרים להם לפלח את האוכלוסייה, ובכך להציג פרסום ממוקד. למה אנחנו רוצים להציג פרסום ממוקד? משום שההחזר על ההשקעה (ROI) יהיה גבוה יותר. אם אני מחפש בית מלון ברומא, וגוגל יציגו לי מודעה לבית מלון בניו-יורק, אני לא אלחץ על המודעה והחשיפה התבזבזה סתם. בגוגל אומנם לא משלמים על חשיפות, אבל ביצועים רעים למודעה יכולים להוביל להשפעה שלילית על קמפיין הפרסום כולו שיעלה את המחיר שנשלם בסופו של דבר. בפייסבוק, גם על חשיפת הסטטוס הממומן משלמים, ולכן המיקוד חשוב עוד יותר.

והינה מה שחשוב להבין לגבי שתי מערכות הפרסום האלה (ואני מניח שאחרות, שלא יצא לי לעבוד איתן):
הן מבוססות מידע אנונימי, סמוי.

מה זאת אומרת? שלאף מפרסם אין אפשרות להגיד "אני רוצה להציג מודעה לאביב מנוח". הוא יכול לבחור להציג מודעה לגברים, בני 25-35, שגרים בישראל. אפילו שגרים בישראל באזור הצפון. שמתעניינים במשחקי תפקידים ועוד כל מיני חיתוכים אחרים שרלוונטים לפרופיל שלי. פייסבוק "יודעים" עלי את המידע הזה משני מקורות: הפרטים שאני מוסר באופן וולנטרי בפרופיל שלי (העמודים אחריהם אני עוקב, מקום המגורים שבחרתי לפרסם, מקום העבודה שלי, וכו'), ומפרופיל ההתנהגות שלי (לאיזה הודעות אני עושה לייק ומגיב. מהם תחומי העניין של מעגלי החברים שלי. באיזה אירועים השתתפתי).

הפרסום בגוגל עובד באותה הצורה, אך מראשיתו היה מבוסס הרבה יותר על פרופיל התנהגותי- עד השקת רשת Google+ שחלק מתפקידה היה להוסיף לפרופיל המשתמש בגוגל פרטי מידע אישיים (החלק הגדול והעיקרה שלה היה לאחד את תשתיות החברה, מהלך שהצליח בגדול). לגוגל אכפת באיזה אתרים אתם מבקרים, איפה אתם נמצאים פיזית (דרך איכון לוויני במכשיר האנדרואיד, אם לא בטלתם שמירה של היסטורית המיקום), איזה רכישות עשיתם דרך חנות Play או באמצעות Google Wallet, וכל מיני פרמטרים נוספים.

הנקודה היא שבשני המקרים, המפרסם נחשף רק לקריטריוני הבחירה האפשריים, ולא למי שעומד מאחוריהם. שתי החברות מציגות הערכה (גסה יותר או פחות) של הקהל שניתן להגיע אליו באמצעות החיתוך שביצעתם. אנשי מקצוע שמפרסמים בגוגל ובפייסבוק לומדים להכיר את הקריטריונים האפקטיביים לפרסום בכל רשת. השיטה של פייסבוק הרבה פחות אמינה משל גוגל, כי היא מתבססת בכבדות על המידע שאנשים בוחרים לשתף, והמידע הזה לעיתים קרובות לא עקבי, אם קיים בכלל.

לשתי החברות יש אפשרויות פרטיות כאלה ואחרות שמאפשרות לכם לחסום חלק מהמידע לשימוש מפרסמים- במקרה של גוגל האפשרויות נרחבות במיוחד, ומאפשרות מניעה מוחלטת של שימוש במידע ההתנהגותי שנאסף (אם כי הן מפוזרות בכל מיני מסכים שונים, ולדעתי רק אנשי מקצוע מיומנים מסוגלים לעשות זאת). גוגל גם מציעה תוספי דפדפנים שיחסמו את המעקב של המערכות שלה, כולל של Google Analytics- מערכת מדידת התנועה הנפוצה ביותר בעולם.

המסך של פייסבוק לניהול ההגדרות האלה פשוט בהרבה- לכאורה, למרות שאין לי נסיון אישי עד כמה ההגדרות האלה באמת אפקטיביות, אבל אני דואג לכבות אותן בכל מקרה. רצוי לחזור לכאן מידי כמה זמן, יש לפייסבוק נטייה להוציא ולהכניס הגדרות שונות שברירת המחדל שלהן היא "דלוק".

לסיכום הנקודה הזאת, אני רואה לעיתים קרובות תלונות של משתמשים על המודעות שפייסבוק וגוגל מציגים להם, כי הן לא רלוונטיות עבורם בכלל. קודם כל- קשה עד בלתי אפשרי להכיר את כל מאפייני פרופיל ההתנהגות שלכם, ולכן יכול להיות שנפלתם לתוך רשימת חתך שאתם לא מזדהים איתה. אבל, מה שסביר הרבה יותר, היא שנפלתם למודעה של מפרסם לא מיומן, שבחר בחתך נרחב מידי של האוכלוסייה. כן, המטרה של פייסבוק וגוגל היא להציג לכם מודעות רלוונטיות כדי שתלחצו עליהן והם ירוויחו כסף, אבל בסופו של יום מה שהן עושות זה לתת כלים למפרסמים, ואם המפרסם מתעקש להציג מודעה שאינה רלוונטית, הוא פשוט משלם על כך פרימיום.

הנקודה האחרונה שאעסוק בה היא על שיטת שיווק-עוקב: remarketing. זאת שיטת בה ביקור באתר אינטרנט מסוים "מסמן" את המשתמש (באמצעות cookie); מערכות הפרסום של פייסבוק וגוגל מזהות את הסימון הזה, ומציגות מודעות ממוקדות רק לאנשים האלה. למה זה טוב? במקרה של פרסום בגוגל, למשל, יתכן שמישהו ביקר באתר שלכם והתעניין במוצר או השירות, אך לא ביצע רכישה (או פנייה, או פעולה אחרת) באותו הרגע. אבל אתם רוצים להזכיר לו שאתם קיימים; הוא יבקר באתר אחר, אולי קשור לתחום הפעילות שלכם, ואולי לא (תלוי בהחלטת המפרסם), ותופיע לו מודעה המזכירה לו שהוא התעניין בכם, ואולי הוא רוצה לחזור ולבדוק את המוצר שוב?

זאת נשמעת כמו שיטת פרסום מאד חודרנית. כאילו המפרסם באמת עוקב אחרי- והיא סיפרתי לכם קודם לכן שהמפרסם לא יודע "מי אני", אלא פונה לחיתוך מסוים של הקהל. ובכן- זה נכון גם במקרה הזה, אם כי בצורה שונה לפייסבוק ולגוגל.

בגוגל, לפני שאפשר להפעיל קמפיין רימרקטינג, למפרסם צריכה להיות רשימה של לפחות 1,000 משתמשים מתוייגים. כלומר, המפרסם מציב באתר שלו את הקוד המתייג, ואז מחכה עד שיצבור מספיק משתמשים. לאחר שהרשימה הגיעה למספר המינימאלי, הפרסומות יכלו לפעול. למה זה משנה? כי זה מוריד את הסיכוי שאפשר יהיה לקשר בין המפרסם לכל משתמש בודד כמעט לאפס.

פייסבוק… משחקת קצת מלוכלך בקטע הזה. אפשר ליצור בפייסבוק רשימת רימרקטינג מבוססת תיוג באתר האינטרנט, כמו בגוגל, ועד כאן הכל בסדר. אבל פייסבוק גם מאפשרת למפרסם להזין רשימת לקוחות- ולפונים וכתובות דוא"ל- שהיא תשייך למשתמשים ברשת החברתית.

לא עשיתי את זה אף פעם, אז אני לא יודע אם מערכת הפרסום מציגה את המשתמשים האלה וכל הפרטים שלהם לחברה המפרסמת, או שלאחר ההזנה פשוט נוצר מאגר אליו המפרסם יכול להציג פרסומות, בלי להיות חשוף לפרופיל האישי שלהם- מצב טיפה יותר טוב. בכל מקרה, לדעתי השיוך הזה בין טלפון/דוא"ל ובין החשבון נעשה באותה צורה כמו חיפוש חברים- אם לא ידעתם את זה עד עכשיו, אפשר לחפש חברים לא רק לפי שם, אלא לפי כתובת דוא"ל וטלפון, במידה והמשתמש לא ביטל את האופציה הזאת. ולכן אני ממליץ לכם ללכת עכשיו להגדרות הפרטיות בפייסבוק, ולמנוע מאנשים לחפש אתכם באמצעות הפרטים האלה.

זהו. כך מערכות הפרסום של גוגל ופייסבוק עובדות, על פי פרופיל פרטים והתנהגות, שנשארים סמויים מהמפרסמים.

אם התעניינתם ברשומה הזאת, גם הרשומה אנשי העכביש יכולה לעניין אתכם.

רצף מחשבה: X-Men: Apocalypse

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: X-Men: Apocalypse.

X-Men: Apocalypseקודם כל: יופי של סרט! אין לי ממש תלונות עקרוניות עליו.

כמו מלחמת האזרחים, אם לא ראיתם את שני הסרטים הקודמים, תהיה מאד מבולבלים מהדמויות והאירועים שלא טורחים להציג. עבורי, בתור אוהב סדרות מושבע, זה מצוין. אני מרגיש שאני מכיר את האנשים האלה ועברתי איתם כברת דרך.

"הסצנה של קוויקסילבר" (אגב, פעם אחת בסרט לא אומרים את השם שלו. זה ממש מוזר) הייתה מופלאה. לא יודע אם טובה עד כדי הסצנה המקורית בעתיד שהיה, אבל באמת מופלאה.

אפוקליפס היה מגניב. לא מעניין אותי העיצוב שלו, הוא היה מגניב. הקטע שעשו לו שני קולות כל פעם שהוא מדבר, ממש שבה אותי.

סופה, פסיילוק ואנג'ל היו שם רק בשביל "עוד אנשים עם כוחות" והם לא באמת דמויות. שזה לא מפריע לי לכשעצמו. הם שם בשביל הקרבות. לכל הפחות ה-turning של סופה בגלל ההערצה שלה למיסטיק הרבה יותר הגיוני מזה שמגניטו החליט בסוף שהוא בעצם לא רוצה להשמיד את העולם.

כל הקרב הסופי לא היה היסטרי מבחינת הקוהרנטיות העלילתית שלו, מלבד הקטע שאקסיוויר התחיל להילחם בו במוח שהיה ממש מגניב. וזה היה ברור מהרגע הראשון שג'ין דיברה על הכוח האפל שבה שנראה שוב את הפניקס. כאילו, אתם לא יכולים להשתמש בדמות של ג'ין פעם אחת בלי שהיא מיד תהפוך לפניקס?

אפרופו ג'ין, יופי של הצגת הדמות! ממש אהבתי אותה.

המוות של האבוק היה קצת hand-wavy.

לא יודע אם רק אני שמתי לב לזה, אבל מאז First Class יצרו למגניטו מנגינה משלו, ממש כמו המארש האימפריאלי. וכל פעם שיש קטע כזה של "אני מגניטו ואתם בצרות" משלבים את המנגינה שלו ברקע. בכלל, ייצוג הדמות בידי פסבנדר זה אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה הזאת.

בכלל, כל הסרט הזה הרגיש לי מאד כמו סדרת האקסמן המצויירת של שנות ה-90. הרבה יותר מהטרילוגיה המקורית. דגדג לי את הנוסטלגיה.

חלק מהתהליך שעברנו עם שלושת הסרטים האלה יצר עולם עם רקע שהרגיש לי הרבה יותר אורגני. הייתה התייחסות לאיך מוטנטים חיים בחברה עכשיו כשהם נחשפו. ראינו איך מתייחסים אליהם במקומות שונים בעולם. זה משהו שהרבה מאד סרטים על אנשים עם כוחות מיוחדים לא עושים. העולם ממש להתנהל כסדרו למרות שכולנו יודעים ששינוי כזה במציאות לא באמת יעבור בשקט.

וכמובן שזאת התמה של שנת 2016, עם בטמן נגד סופרמן (לפי מה שהבנתי, לא ראיתי אותו) ומלחמת האזרחים. אבל אני חושב שבעוד מלחמת האזרחים היה ממש "על זה" עד רמה של לדחוף לנו את הנושא לגרון, באפוקליפסה זה היה אורגני יותר. אבל אולי זה רק אני.
זהו! לילה טוב.

מבחן מנוח: The Witcher 3 Wild Hunt

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

מבחנים קודמים: Pillars of Eternity, Dragon Age: Inquisition.

החל ממבחן זה, הרחבתי את שיטת הניקוד ל-30 נקודות. לפיכך יהיה "המבחן המופשט", של 3 נקודות, והמבחן המורחב. המטרה היא לאפשר ניואנס ודיוק טוב יותר בניתוח עלילת המשחק, כפי שנציג במקרה של מצוד הפרא.

witcher wild hunt logo

1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?

גראלט פועל לחלוטין מתוך בחירה. הוא לעיתים מתומרן על ידי דמויות אחרות, אך התמרון הוא תמיד מזווית אנושית. אף כוח עליון או נבואה קדומה לא שולטים בחייו (סירי היא סיפור אחר).

2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?

לא. היישויות הפוליטיות המקומיות נמצאות בסכנה, בסיטואצית הרת-גורל- מלחמה כוללת שמשפיעה באופן עמוק על חיי התושבים באזור ומעצבת את עתידם. וגם אז, רק העלילות הצדדיות של המשחק מציבות את גראלט במצב בו יש לו השפעה על המצב הזה. העלילה הראשית, עד הקטע הממש אחרון שלה, עוסקת רק בחייו האישיים של גראלט וכמה דמויות קרובות אליו.

הוא אדם שעושה את מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות כדי להגן על אנשים שיקרים לו, כשההשלכה הצפויה היא מוות, כליאה או שיעבוד של האנשים האלה בלבד- אפשר להבין מהעלילה מה יקרה לעולם הרחב יותר, אבל העלילה עצמה לא עוסקת בזה.

3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

זאת נקודה קשה. רוב העלילה היא מקומית, מתרחשת בשתי ארצות (וולן וסקליגה), עם השלכות מסויימות לארצות אחרות קרובות. אבל סוף העלילה מביא אותנו לחרוג מכללי המבחן- סירי היא אכן האדם הנבחר, היא מוקד נבואה ומיועדת להציל לא רק את העולם הזה, אלא את כל העולמות כולם, מפני "הכפור הלבן", סוג של כוח קוסמי, כמו סרטן של הרב-יקום.

קצת לפני שאנחנו מגיעים לעניין הכפור הלבן, גם המלחמה נגד מצוד הפרא היא בעלות השלכות הרות גורל- אם מצוד הפרא ישים את ידיו על סירי ויזכה בכוח שלה, ההשלכות עלולות להיות הרסניות ליותר מעולם אחד.

לכן, אני שוקל להוריד כאן חלקי נקודה: כיוון שזה חלק שנוגעים בו ממש ממש בסוף המשחק, וכיוון שהוא עוסק לא בפרוטגוניסט גראלט, אלא בסירי. הסיפור של גראלט לא משתנה במיוחד אם סירי תאבק או שלא תאבק בכפור הלבן, אם כי הוא בהחלט יושפע אם מצוד הפרא יהרוג אותה.

לסיכום: 28 מתוך 30. ואפילו אין לי באמת טענה לכותבים שהכניסו בסופו של דבר את קו העלילה הנבואי של סירי, כי זה נעשה בטוב טעם.

מלכת הלהבים

לפני אוטוטו 7 שנים, אימצתי את קרי (קריגן, המלכה הכלבה של היקום) ממכלאה של צער בעלי חיים בבאר-שבע. היא הייתה בת 9 חודשים, וחייתה במכלאה אחרי שכבר אומצה פעם אחת בידי משפחה, שהחזירו אותה אחרי זמן קצר למכלאה.

כתוצאה מכך קבלתי גורה, על סף הבגרות, עם בעיות התנהגותיות וחדרת נטישה. כשלא הייתי בבית, היא הייתה מכרסמת כל דבר, עולה לכל מקום ועושה בלגן באופן כללי. בהתחלה למדתי להסתדר עם זה, דאגתי לסדר את הדירה כל פעם שיצאתי מהבית כדי שלא יישאר בטעות משהו שהיא יכולה להרוס, אבל כשהגיע הזמן לעבור דירה, לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם כל הארגזים ונאלצתי למצוא פתרון.

באני, הכלבה של החברים Pasha ו- Rotem סבלה מבעיות דומות, והם השקיעו הרבה באילוף שלה והתחילו זמן מה קודם לכן להשתמש ב-Crate. בעברית קוראים לזה כלוב, מילה שאני לא אוהב להשתמש בה כי הקונוטציות שלה שליליות בלבד. Crating היא טכניקה לאילוף כלבים, כשה"כלוב" עצמו הופך להיות המלונה של הכלבה, המקום הבטוח, ה-Den. באילוף נכון, הכלבה מתרגל למלונה והיא הופכת להיות המקום הבטוח שלו, אליו הוא הולך כשהוא רוצה לישון, או סתם שנמאס לו מבני הבית.

למרות ההתנגדות ההתחלתית שלי (הנובעת מאותן הקונוטציות השליליות ל"סגירת" הכלבה), קניתי Crate שכזה לקרי והתחלתי לאלף אותה לקבל את המלונה ולהישאר בה בשעות היום. בהתחלה היא גם הייתה סגורה בה בלילה, כדי להרגיל למצב.

זה עבד, הכלבה התרגלה וקיבלה את המקום החדש שלה, ולא הייתי צריך לדאוג יותר לחזור ולמצוא בית הרוס.

עם השנים התחלתי לעשות נסיונות "להציג מחדש" את קרי למרחב הבית. בהתחלה כשאני ישן בלילה לא סגרתי אותה- וכמובן שהיא הולכת למלונה מיוזמתה, גם כשלא סוגרים. לאחר מכן הייתי משאיר אותה כשאני יוצא החוצה לסידורים שלא לוקחים יותר משעה קלה, וכן הלאה לזמנים הולכים וגדלים.
היום, לראשונה. השארתי את קרי משוחררת בבית ליום שלם. מ-8 בבוקר כשיצאתי ללימודים ועד 16:00 שאמא חזרה מעבודתה. לשמחתנו הרבה, הבית נשאר שלם!

כל הכבוד לקרי, עכשיו כלבה בוגרת ורגועה- קצת יותר.

A photo posted by Aviv M. Icel (@iceldotme) on Mar 17, 2016 at 7:38am PDT

Captain America Civil War

רצף מחשבה: Captain America Civil War

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Captain America: Civil War.

אדפטנציה טובה של הקונספט מאחורי קו העלילה של הקומיקס. כמובן שזאת אדפטציה בלבד ולא העברה של העלילה כמו שהיא. קודם כל כי אין מספיק דמויות ב־MCU בשביל להצליח בזה, אין מספיק היסטוריה ומלבד הוויזן וסקרלט וויטש, אין מספיק שטויות מוזרות (עוד מעט דר. סטריינג', אולי יהיה קצת יותר).

התייחסו להשלכות של פעילות גיבורי על. התייחסו למרוץ החימוש שנוצר כשמופיעים משני הצדדים על-אנושיים . הרי חצי מהיקום של מארוול חב את קיומו לניסוי הנסיוב שיצר את קפטן אמריקה ומאז כולם מנסים לחקות.

והנקודה האחרונה באדפטציה, האירוע יצר שינוי משמעותי בעולם, בדיוק כמו בקומיקס. אני משאר שכמו בסרט הקודם (חייל החורף) עם שילד/היידרה, גם במקרה הזה השינוי הזה יטואטא מתחת לשטיח ובסופו של דבר לא נראה יותר מידי השפעה – אחרי הכל, כשתאנוס יגיע ותחיל מלחמת האינסוף, לאף אחד לא יהיה אכפת מאיזשהו הסכם בינ"ל.

אבל הסרט ביסס את הסטטוס קוו לקראת הפנתר השחור (וכנראה גם אנט-מן הבא. ואולי הסרט של ספיידרמן).

אהבתי שהמשיכו לפתח את הדמות של אנט-מן.

אהבתי שהצליחו להכניס חלק ממערכת היחסים בין טוני ופיטר. אם כי בקומיקס מדובר בפיטר בשנות ה-20 המאוחרות (30 אולי?), כבר נשואי ל־MJ וכו'. כמו שאמרתי קודם – יש הרבה היסטוריה לפני מלחמת האזרחים בקומיקס, שאין ל־MCU.

חולשות:
אף אחד לא מת. צפיתי שיתנו איזשהו מוות בקו עלילה של מלחמת האזרחים. אולי לא רוג'רס (למרות שנראה שהם כן אולי הולכים לכיוון שבאקי יחליף אותו בעתיד), אבל מישהו! בקומיקס כבר בגליון השני של מלחמת האזרח מתה דמות. אם כי אנחנו שוב חוזרים לבעיית מיעוט הדמויות.

דפקו את הדמות של זימו לחלוטין ורידדו לה את המוטיבציה לגמרי. אבל הוא חי! סופסוף נבל שלא נפטרו ממנו לחלוטין. יש פוטנציאל לראות Thunderbolts בעתיד?

באופן כללי, הקונספירציה לייצר את מלחמת האזרחים הייתה מגניבה, אבל די תלושה. גם זה קצת מעצבן שכל האנשים הכועסים הם מסוקוביה (או איך שלא קוראים לזה).

בכמעט כל החומרים האחרים של ה־MCU לא מפסיקים לדבר על הקרב בניו־יורק. מה, שם לא מתו אנשים ואף אחד לא כועס? ובכל הקרבות הבודדים של איירונמן, אף אחד לא נפגע? אפילו הזכירו בנקודה אחת בסרט את הקרב בוושינגטון עם הידרה, ועדין כל הרעים בסרט הם נפגעי אולטרון, איכשהו.

זהו. זה תכלס יותר הנוקמים 2.5 מאשר קפטן אמריקה, מלבד חצי השעה האחרונה.

נשארתי לראות רק את סצנת האמצע־קרדיטים (באקי נכנס לשינה כריוגנית, הכנה לפנתר השחור), אם יש סצנה בסוף ממש שעונה על משהו מהנקודות שלי, אראה אותה ביוטיוב/בלו ריי.

מבחן מנוח: Dragon Age: Inquisition

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

כדי לעבור את מבחן מנוח בציון מושלם, העלילה תהיה מקומית, בעלת השלכת אנושיות-ארציות על הסביבה הקרובה (אולי עם רמז להשלכות נרחבות יותר, אבל הן לא יהיה ברורות) והפרוטגוניסט פועל מתוך בחירה מודעת, מבלי שיש לו איזשהי תכונה מיוחדת שהופכת אותו לאדם הנבחר שרק הוא יכול להביס את רשע.
עמודי הנצח קיבל ציון 2.5 מתוך 3. חצי הנקודה ירדה על כך שבסופו של דבר הכניסו לעלילה השלכות של גורל העולם. הסיבה שירדה חצי נקודה בלבד היא שההשלכות מרומזות, אפשריות ולא וודאיות, והמקור המספר עליהן אינו אמין (unreliable narrator).

dragon age inquisition logo

אחד הדברים המעניינים ב-DAI הוא שהם לוקחים את הטרופים הסטנדטים של "הגיבור הוא הנבחר" ומשחקים איתם.

1. הפרוטגוניסט הוא קורבן הנסיבות- זה הפרמיס הבסיסי של המשחק. אין באמת אפשר לבחור שלא לפעול, אבל בכמה נקודות במהלך המשחק אפשר לבחור באפשרויות דיאלוג שיבהירו כמה כל העניין לא מוצא חן בעיניך. בנוסף, הם משחקים יפה מאד עם הקטע של "הנבחר", בכך שכמו במציאות, האם הפרוטגוניסט הוא "שליח האל" נתון לפרשנות- דמויות שונות ראות את המצב בצורה שונה, ואתה יכול להחליט האם אתה מקבל את הפרשנות שאתה באמת נבחר האל, או שלא. אתה אפילו יכול, ממש בתחילת המשחק, להחליט האם אתה מאמין באל או שלא, וההחלטה הזאת תשפיע על אפשרויות שונות לאורך המשחק.

עובר את הסעיף בגדול, ומשאיר מורשת לפיה משחקים עתידיים יתמודדו.

2. עד ממש סוף המשחק, העלילה אינה כוללת השלכות הרות-גורל השמדת-העולם. היא עוסקת באיומים מאד מיידיים- יש חור בשמיים, צריך לסגור אותו. יש כת מסוכנת של קיצוניים שרוצה להתנקש בקיסרית. יש תוהו ברחבי הממלכה בגלל מלחמת אזרחים בין אבירים למכשפים. כולם בעיות נקודתיות, אנושיות, שצריך להתמודד איתן.

ואז, ממש בשליש האחרון של המשחק, מישהו החליט שם ש"אם הרשע ינצח העולם יושמד". אפילו לא מנסים להכניס את זה תחת ספקולציה- לפחות בהתחלה, הדבר היחיד שאמרו הוא שאם הנבל יצליח, הוא יהפוך לסוג של אל. ההשלכות של המעשה נשארות פתוחות- יכול להיות שהוא יעשה הרבה נזק לעולם, ויכול להיות שלא.
אבל אז מגיעים לנקודה שפשוט אומרים לנו, "העולם יהרס". בוז!

עדין ניתן חצי נקודה, כי באמת רוב המשחק עשה את זה יופי.

3. העלילה אומנם פרוסה על פני שטח מאד גדול, אבל היא לא משפיעה על כל העולם. כמעט כל קווי העלילה הם מקומיים לאזור שלהם, והמשחק דווקא עושה עבודה מאד טובה לאורך הדרך להציג את השינויים המקומיים שמתרחשים כתוצאה מפעולות השחקן. השטח נהיה רגוע יותר, יש פחות אויבים, אנשים חוזרים לשגרה.
באמצעות מערכת שולחן המלחמה יש לנו השפעה מסוימת על התרחשויות באזורים אחרים ביבשת, אבל אף פעם לא נגיעה ישירה. אנחנו כל הזמן שומעים על דברים שמתרחשים במקומות אחרים, בין אם כתוצאה מהמעשים שלנו ובין אם הם מופרדים לחלוטין.

המשחק מציג Scope מאד רחב, אבל מצליח למקד את פעולות השחקן מאד. עובר בהצלחה.

ציון סופי: 2.5. כל מה שהיו צריכים זה לא לדחוף פנים "אוי לא הוא יהרוס את העולם אם לא נעצור אותו", והיה מקבל ציון מושלם.

רצף מחשבה: Star Wars: The Force Awakens

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Star Wars: The Force Awakens. הרשומה נכתבה במקור באנגלית וכך נשארה.

Star Wars: The Force Awakens

They just keep using that "starkiller" name, aren't they?

All the shock moments of the movie were pretty obvious, other then Ren being Han and Leia's son – although with that they're keeping with the Expended Universe plotline.
Rey finding the lightsaber, Ren killing Han – that was a mirroring to the scene on Episode 4 with Obi-Wan's death.

A lot of the move was created to mirror the first one- for the best, I think.

Wow they make Mark Hamill looks a hell of a lot better than I've seen him in public the last few years.

I like the fact the villain is conflicted and is still in training.

Daisy Ridley looks like Satele Shan, and can she please have a saber-staff in the following movies? She already fights with a staff! Thanks.

I could've done without the "force mind-rape" scene, with Ren telling Rey he "can have whatever he wants".

Who was the "old friend" from the beginning?

They made Star Wars look real, which non of the other 6 movie did. The originals look like they're using sets and puppets- which they are, and for their time was a great innovation. And the prequels looks like CGI. Must of this film looked real.

I just watch 4-6 before going to see it (like, in the 9 hours before), and I loved that 7 approached the Force like the originals. It is powerful, it is influential, it guides people. In the prequels (despite that I like them), the force is kind of a throwaway thing to explain unexplained stuff. It lacks gravitas!
That's it for now. Really waiting for 8 now…

Oh, and the First Order are literally Nazi. That made me laugh.

I'm pretty sure that Rey is Luke's daughter.

המשחק הראשון שלי: יוניטי

רשומה קודמת בנושא המשחק הראשון שלי.

נעימה מוזיקלית לרשומה. אין לה קשר ישיר מלבד שהיא ממש טובה.

אמ;לק אם אין לכם כוח לקרוא הכל, הינה הקישור:

הסיפור מתחיל לפני שבוע כשלילה אחד נשארתי עד מאוחר ונתקלתי בשידור טוויץ של סטיבן לומפקין. למי שלא מכיר (אני מניח רובכם), לומפקין מנחה את חלק מסדרות משחק התפקידים של Roll Play, בנוסף לעבודתו בתעשיית משחקי הווידאו (עבד בין השאר על The Secret World, Warhammer 40K Eternal Crusade, וכרגע על Rollercoaster Tycoon World).

בכל מקרה, הוא התחיל לפני 4 שבועות בניסיון עם ערוץ הטוויץ שלו בשם Twitch Make Games. הרציונל מאחורי הניסוי פורסם כאן בפורום ה-Reddit שלו. אחרי השידור הראשון בו דובר בעיקר על הרציונל והוא שחק בכמה משחקים קטנים בסגנון שהוא מקווה ליצור, נפתח שרשור נוסף בפורום בו משתמשים העלו הצעות למשחק שיפתחו. מהשבוע השני לומפקין בחר את אחד הרעיונות (נערך Straw Poll עם הצופים בצ'אט באותו הזמן) ואז התחל בתכנון המשחק ובשבועו שלאחר מכן, פיתוחו בפועל.

למרות שללומפקין רקע בתעשיית המשחקים, הוא מגיע מתחום עיצוב המשחק ולא פיתוח מעולם משחק בעצמו. הוא אינו תכנת, והשתמש בעבר בשפות ויזואליות ובעורכי שלבים בלבד. לכן, מה שהופך את הניסוי הזה למעניין הוא שני היבטים: מחד, החוויה השיתופים של כמה מאות אנשים המייעצים למפתח בשעת העבודה ומאידך, אדם שמעולם לא השתמש ביוניטי ולא כתב קוד C# בימיו לומד לעשות זאת.

ביום למחרת הגילוי של התוכנית, ישבתי וצפיתי במשך כ-8 שעות בפרקים הקודמים (סטיבן משדר Twitch Make Games פעם בשבוע במשך שעתיים.) תוך כדי שאני צופה בעבודתו, התחיל לבעור בי מחדש החשק לפתח משחק בעצמי- תשוקה שבאה והולכת כל הזמן, אך מעולם לאורך השנים לא הצלחתי להביאה לידי מימוש מלא. תמיד היו לי כמה ימים, אולי שבועות, מלאי מוטיבציה בהם הייתה כותב דברים ומנסה לחקור וללמוד, ואז הייתי דועך ומפסיק.

בשלבים הראשונים של העבודה לומפקין משתמש בתוכנת Mind Mapping בהתחלה לסיעור מוחין לאפיון המשחק ולשחק מכן ליצירת תרשים זרימה של שלבי המשחק. אז הדבר הראשון שאני עשיתי אחרי שהחלטתי "הינה, אני רוצה לעבוד על משחק" היה לקחת רעיון קיים שהתבשל בי במשך כמה חודשים ולהכין לו Mind Map משלי. הינה מה שהוצאתי:

[התוכנה היא XMind]

לאחר מכן נגשתי לחשוב באיזה כלים אני רוצה להשתמש. אני תמיד בודק ומתנסה עם כלי פיתוח משחקים ומחזיק ברישיונות לכמה מהם שצברים לאורך השנים. לאחרונה, התלהבתי במיוחד מ-Stencyl, סביבת פיתוח משחקים דו-ממדיים בעלת ממשק תכנות ויזואלי, שגם מאפשרת לאחר מכן עריכה בשפת התכנות Haxe, וקיבלה שבחים רבים. ב-Humble Bundle פיתוח משחקים שהיה לפני כחצי שנה, קבלתי רישיון Indie לתוכנה, בשווי 100$, לשנה הקרובה. כך שהמחשבה הראשונה שלי היה להשתמש בה.

האפשרות השנייה תמיד הייתה Unity.
יוניטי הפכה בשנים האחרונות לסוג של סטנדרט בתחום האינדי ואפילו בכמה חברות AAA (לדוגמה, Hearthstone של בליזארד פותח ביוניטי), יש לה תמיכה נרחבת ברשת, המון הרחבות ומשאבים. המכשול או קושי העיקריים ביוניטי הם עקומת הלמידה והצורך בכתיבת קוד-של-ממש, ב-C# (או JS, אבל רוב המדריכים ברשת הם עבור C#).

אז פניתי לפייסבוק ופרטתי בפני חברי את הסוגיה, שיעזור לי להחליט. התשובה לא הייתה חד משמעית ולא החלטתי סופית. מה שכן, החבר אורן הציג בפני את הקורס The Complete Unity Developer באתר Udemy. זהו קורס (שעבר מימון מוצלח מאד ב-Kickstarter) שבבסיסי מיועד ללמד פיתוח בשפת C#, כשהמדיום דרכו הוא עושה זאת הוא פיתוח משחקים ביוניטי.

ניסיון העבר שלי עם קורסים ביודמי לא היה היסטרי, אז לא קפצתי מאושר במיוחד, מה גם שבאתר הרשמי של הקורס אפשר היה לרכוש אותו במחיר 30 ומשהו דולרים, יקר מידי לטעמי. רק שאז אורן מצא לי קוד קופון שהוריד את מחיר של הקורס ל-10$ בלבד – אז קניתי לעצמי את הקורס, בלי שידעתי אם אני באמת מתכוון להיכנס אליו.

צירוף מקרים מעניין הוביל לקח שכמה ימים אחר כך, חבר אחר פרסם שאתר מדריכי התכנות Ray Wenderlich עורך אירוע בשם Unity Feast. במהלך שבוע האתר יפרסם מדריכי יוניטי ובסופ"ש יערך Game Jam עם פרסים. הפרסום שכנע אותי להצטרף לחבר ונסות להשתתף באירוע.

שלשום עלה המדריך הראשון באתר, שסקר באופן כללי את סביבת העבודה ביוניטי ואיך מתחילים לגשת לפרויקט, חומר שכבר הכרתי מניסיונות קודמים. המדריכים שלהם מוגשים בפורמט כתוב, והם די ארוכים ומפורטים. אבל לא היה לי כוח לקרוא את הכל כשהוא פורסם בערב, וחשבתי לעצמי שאשאיר לי את זה לבוקר המחרת.

רק מה? היה לי את הקורס ב-Udemy מחכה. אמרתי לעצמי שאשים את הקורס לרוץ בחדר העבודה, בזמן שאני שוכב על הספה, שירוץ ככה ברקע. התחלתי, שני בחורים בריטיים עם מבטא מרהיב התחילו לדבר איתי על יוניטי. הגענו לחלק הראשון שממש צריך לעבוד, ובלי ששמתי לב איך זה קרה, קמתי מהספה, עברתי למחשב והתחלתי לעקוב אחרי ההוראות. שעתיים לאחר מכן סיימתי את החלק הראשון של הקורס. אתמול בערב, אחרי שדחיתי את ההמשך רוב היום, התיישבתי שוב. רצתי על החלק השני ברעב. מצאתי את עצמי כמה צעדים לפני המדריך בקורס, ועד שהם סיימו את המטלה אני כבר העליתי את המשחק שלי ושתפתי אותו (הלינק בתחילת הרשומה, במידה ופספסתם).

זהו. כל הסיפור הארוך הזה לתאר עד כמה אני פתאום חדור מוטיבציה ורוצה להמשיך את המטלות בקורס וללמוד עוד. בשעות שבהן לא ישבתי לעבוד על הקורס, מצאתי את עצמי צופה בסרטוני הדרכה של C3 כדי להבין טוב יותר את השפה. זה לא סוד שאני נמשך לתכנות, אם כי מעולם לא עסקתי בזה באופן מקצועי.

זה הכל, עדכונים נוספים בהמשך.

המתג שבראש

שיר לרשומה זאת.

הבוקר חבר פייסבוק סיפר שהוא מתחיל אתגר, להפסיק לשתות משקאות ממותקים. בדיון היו תגובות לכאן ולשם, רציתי לחזק את ידו והלכתי לבדוק באתר מגה מתי הייתה הקנייה הראשונה של "הדיאטה" שלי. 25/3/15, אני כבר חודשיים וחצי כשהורדתי 90% מכל המתוקים, הבצקים והחלב בתפריט שלי.

אני לא ממש אוהב את המילה דיאטה. יש לה קונוטציות של איזשהו תרגיל שמנסים לתקופת זמן מוגבלת ואחריה או שנכשלים וחוזרים לאכול באטרף, או שמורידים את 5 הק"ג העודפים ומרוצים מעצמכם, עד הפעם הבאה. לי אין 5 ק"ג עודפים, יש לי 50. התחלתי להשמין בסביבות גיל 6, כשעליתי לכיתה א' וזכיתי להיכנס למסגרת בה כמעט אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, שלא לדבר עם המשקפיים שנוספו שנה לאחר מכן. למזלי, יש לי הורים שהצליחו יפה מאד ללמד אותי להתמודד עם סוג כזה של בני אדם ויצא שאחרי כמה שנים הפסיק להיות אכפת לי במיוחד מה אנשים אחרים חושבים עלי.

אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא ש"דיאטה" עבורי זה חרטא. על מנת שאוריד במשקל, דרוש שינוי ארוך טווח (ואולי קבוע) בכל מה שאני אוכל. יש כל מיני סיבות למה אנשים משמינים. חלק פשוט אוכלים יותר מידי, אפילו אם התפריט שלהם יחסית "בריא". חלק אולי אוכלים במתינות, אבל לא שורפים בכלל אנרגיה. וחלק פשוט אוכלים את כל הדברים הלא נכונים.

אז אני שילוב מסוים של כל החלקים האלו. יש תקופות בחיים שאכלתי המון. למזלי זה החלק שהכי קל לי להתמודד איתו, ואפילו לפני שהתחלתי את התפריט החדש, עודף אכילה לא הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה לאכול את הדברים הלא נכונים ולהיות פעיל יותר.

קשה להגיד מה הם הדברים הנכונים לאכול, כיוון שכל תזונאי/ת שביקרתי אצלו לאורך השנים אמר משהו אחר. 98% מהם גם נתנו לי הוראות כאילו הם קוראים מספר מקצועי, בלי לבחון את אורך החיים שלי או את היכולת שלי להתמודד עם ההוראות שלהם. ולכן כולם נכשלו. חוץ מאחד.

בסוף כיתה י"א רופא המשפחה שלי המליץ על תזונה נטולת פחמימות. זה היה אחרי סבב של בדיקות שהוא ערך כדי לבדוק מה מקור המשקל העודף שלי- כמובן שלא גילה שום דבר מיוחד, מעבר לשנים של אורח חיים גרוע. הוא המליץ על התזונה הספציפית הזאת כי היא נועדה להפחית באופן דרסטי את הסוכר בגוף, כיוון שסבלתי מיצור עודף של אינסולין. הסיבה שאני מדבר על כל זה היא שזאת הייתה תוכנית התזונה היחידה אי פעם שהצלחתי להתמיד בה. במשך יותר משנה, עד סיום הטירונות שלי, הקפדתי עליה וירדתי מ-120 ק"ג ל-108 בסוף הטירונות.

ב-6 השנים שלאחר מכן החזרתי את כל המשקל הזה ואף עליתי יותר, עד לשיא של 150 ק"ג ב-2011. חלק מהעלייה הייתה מכוונת, מתוך טיפשות. חשבתי שאוכל להשתחרר מהצבא אם המשקל שלי יהיה גבוה מספיק שיורידו לי פרופיל. אז זללתי, בכוונה, והעלתי בשנה הראשונה של השירות הצבאי את כל המשקל שהורדתי. אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר אחורה ומכניס מכות לדביל בן ה-18.

בכל מקרה, בסוף שנת 2011 נתקלתי במספר המפחיד, 150 ק"ג. למה הוא מפחיד, ולא המספרים שבאו לפניו? ובכן, מכשירי מדידה ביתיים, מהסוף שאפשר לקנות בסופר פארם, לא עוברים 150 ק"ג. אם הייתי ממשיך לעלות במשקל, הייתי מגיע למצב שאפילו מכשיר המדידה לא מסוגל לדעת כמה אני שוקל. זה דפק לי את הראש לגמרי, אז התחלתי בנסיון ראשון מאז אותה ה"דיאטה" בתיכון, לרדת במשקל.

ודיאטה כמו דיאטה, ירדתי באמת 5 ק"ג ושם עצרתי. היות שעשיתי אותה מתוך פחד ולא בגלל שבאמת היה אכפת לי, אחרי שהתייצבתי על 146 או משהו כזה, לא יחסתי לזה יותר חשיבות.

במרץ השנה טסתי ללונדון, וקצת אחרי שחזרתי משהו קפץ אצלי בראש. אני לא יודע להסביר למה, פתאום החלטתי שאני צריך לרדת במשקל. זה לא נובע מהמראה החיצוני שלי, שמאז כיתה ב' לא עניין אותי. חוץ מזה שאני חושב שאני נראה טוב, ויש אולי אדם אחד שמכיר אותי שבאמת חושב שהמראה החיצוני שלי מפריע לי באיזשהי צורה ("התמזל מזלי" להיות שמן מגיל צעיר, וגם להיות גבוה, כך שמבנה הגוף שלי יחסית מתאים למשקל, ורוב האנשים לא יחשבו שאני שוקל 140 ק"ג).

זה גם לא ממש קשור למצב הבריאותי שלי, אם כי אשקר אם אומר שלא אשמח אם בגיל 50 אדלג על המחלות הכרוניות שצופן לי העתיד כרגע. כן, אני יודע שהסחוס בברכיים ישחק (הוא כבר התחיל, אני שומע את הברכיים שלי עושות קולות כשאני עולה במדרגות), אני יודע שאסבול ממחלות לב, אני יודע שיש סיכוי סביר שאחלה בסכרת סוג 2, ממנה סובלים גם סבי ואבי.

ועדין איכשהו, גם קודם וגם עכשיו, זה לא מה שיגרום לי לשנות את אורח החיים שלי. אני השלמתי עם מצבי הבריאותי ועם הסיכוי הממשי שבגיל 50 הגוף שלי יהיה דפוק מידי.

אז למה? למה כשחזרתי לארץ מאותו הטיול הסתובב לי המתג בראש, והחלטתי לרדת במשקל? לא יודע.

בכל מקרה, על מנת לרדת במשקל אספתי את כל מה שהכרתי על התפריט התזונתי שלי והנסיון שלי משנים רבות של ניסוי ותהייה, והרכבתי לעצמי תפריט חדש. המטרה של התפריט הזה היא אחת: לא לאכול פחות, אלא להחליף חלקים "רעים" בחלקים "טובים", שאני יודע שאוכל להתמודד איתם.

כל מיני אנשים ששמעו ממני על התפריט שלי לא הבינו איך אני מסוגל לעמוד בה וצפו שאני אשבר במהרה. אבל זה הסוג של תזונה מוצלחת: היא צריכה להיות מבוססת על מה שאתה יודע שתצליח להתמודד איתו.

החלק הכי קשה היה הגמילה מסוכר. לא יודע כמה מכם התנסו בכך, אבל סוכר הוא ממש כמו סם. אחרי שאתה צורך אותו במשך הרבה שנים, אתה רוצה עוד. אתה אוכל צהריים, ורוצה מתוק לאחר מכן. אתה קם בבוקר וכבר מחכה לקפה הפוך עם קרואסון שאתה קונה בלובי של הבניין. בשנה שלפני התזונה החדשה, הייתי קונה קפה ומאפה פעמיים ביום. בבית הייתה אוכל כמויות של מילקי ומשקאות חלב.

מוצרי חלב מתוקים, זה היה הסם שלי. לא אכלתי חטיפים, או שוקולד. תנו לי רבעיית מילקי ובקבוק ליטר מוקה.

התפריט שאני משתמש בו כרגע מבוסס בכלליות על תזונה לפי ד"ר ברנשטיין. אם תסתכלו מקרוב, היא זהה כמעט לחלוטין לתפריט שנתן לי רופא המשפחה בתיכון. יש כמה חלקים בתפריט שאני לא נצמד אליהם באדיקות, כי אחרת לא יהיה לי מספיק מה לאכול לאורך היום. הנחת הבסיס של התפריט הוא שאני לא מבשל לעצמי, ולכן כמעט כל מה שאני אוכל הם דברים מוכנים או שאינם מבושלים.

החודש הראשון היה קשה. הרגשתי את הצורך במתוק כל הזמן. אבל כמעט מיד הרגשתי את הצדדים החיוביים של התפריט: ערנות מוגברת, למשל. סדירות טובה יותר של מערכת העיקול. הדבר היחיד שלא הצלחתי להוריד לגמרי, זאת הפיצה. אני עדין אוכל פיצה לפחות פעם בשבוע, אפילו חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי את התזונה החדשה.

אבל זה עבד. בהתחלה הורדתי בערך ק"ג בשבועיים. אחרי החודש הראשון הייתה עצירה מסוימת, שהמשקל שלי נשארת זהה. ואז הוא המשיך לרדת, והשבוע הגעתי לאבן הדרך הראשונה: ירדתי מתחת ל-140 ק"ג, "המשקל המיתולוגי" שהפעם האחרונה שהייתי מתחתיו הייתה ב-2009. אבן הדרך הבאה תהיה 120 ק"ג, המשקל שלי בכיתה י"א כשהתחלתי את התזונה נטולת הפחמימות לראשונה.

הפיצה נשארה, אבל את החלב הניגר הורדתי ב-100%. את הקפה שלי אני שותה ללא חלב ועם ממתיק סטיביה (הייתי צורך סוכרזית בעבר, ולא סוכר. אבל גם את זה המליצו להוריד). הורדתי את כל הלחם ומוצריו, במקומו את אוכל את הפרכיות המומלצות בתפריט אליו קישרתי למעלה, של חברת WASA, וגם אותן אני אוכל בערך חבילה ב-10 ימים. אני אוכל ירקות כמעט כל יום, מה שלא עשיתי לפני כן.

באשר לחלק השלישי בסוגיית המשקל, טרם עשיתי מספיק בזירת הפעילות הגופנית. קניתי צמיד מדידה Mi Band שעוקב אחרי מספר הצעדים, המרחק והקלוריות שאני שורף בכל יום. התחלתי למדוד לפי היעד המומלץ שלהם, 8,000 צעדים ביום, אבל אחרי שבועיים ראיתי שזה לא יעד בסיס מספיק טוב בשבילי, כי אני לא מצליח להגיע לשם בפעילות יום-יומית רגילה. אז הורדתי את היעד ל-6,000 צעדים, וזהו יעד עליו אני מצליח לשמור בכל ימות השבוע, מלבד שבת בד"כ (אלבום מעקב הפעילות שלי. פתוח לחברי פייסבוק בלבד).

הצמיד לא מדויק לחלוטין, כיוון שהוא בודק את תנועות היד, אבל זה מספיק טוב. בזכותו התחלתי לחשוב באופן פעיל על כמות הצעדים היומית שלי, ויש פעמים שאבחר בכוונה לא לקחת אוטובוס אלא ללכת הביתה ברגל, כי אני יודע שאני צריך להשלים את מכסת הצעדים היומית. זה השלב הראשון בפיתוח הפעילות הגופנית, להיות מודה לעצמך ולדחוף את עצמך קדימה.

האתגר יגיע עוד חודש, כשאשב בבית מובטל וכמעט שלא אצא החוצה. אז אצטרך לדחוף את עצמי ללכת בכוונה תחילה.

ועכשיו אני חושב ש-1,300 מילים בנושא זה מספיק, אז נעבור הלאה ושיהיה לנו יום נעים.