רצף מחשבה: X-Men: Apocalypse

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: X-Men: Apocalypse.

X-Men: Apocalypseקודם כל: יופי של סרט! אין לי ממש תלונות עקרוניות עליו.

כמו מלחמת האזרחים, אם לא ראיתם את שני הסרטים הקודמים, תהיה מאד מבולבלים מהדמויות והאירועים שלא טורחים להציג. עבורי, בתור אוהב סדרות מושבע, זה מצוין. אני מרגיש שאני מכיר את האנשים האלה ועברתי איתם כברת דרך.

"הסצנה של קוויקסילבר" (אגב, פעם אחת בסרט לא אומרים את השם שלו. זה ממש מוזר) הייתה מופלאה. לא יודע אם טובה עד כדי הסצנה המקורית בעתיד שהיה, אבל באמת מופלאה.

אפוקליפס היה מגניב. לא מעניין אותי העיצוב שלו, הוא היה מגניב. הקטע שעשו לו שני קולות כל פעם שהוא מדבר, ממש שבה אותי.

סופה, פסיילוק ואנג'ל היו שם רק בשביל "עוד אנשים עם כוחות" והם לא באמת דמויות. שזה לא מפריע לי לכשעצמו. הם שם בשביל הקרבות. לכל הפחות ה-turning של סופה בגלל ההערצה שלה למיסטיק הרבה יותר הגיוני מזה שמגניטו החליט בסוף שהוא בעצם לא רוצה להשמיד את העולם.

כל הקרב הסופי לא היה היסטרי מבחינת הקוהרנטיות העלילתית שלו, מלבד הקטע שאקסיוויר התחיל להילחם בו במוח שהיה ממש מגניב. וזה היה ברור מהרגע הראשון שג'ין דיברה על הכוח האפל שבה שנראה שוב את הפניקס. כאילו, אתם לא יכולים להשתמש בדמות של ג'ין פעם אחת בלי שהיא מיד תהפוך לפניקס?

אפרופו ג'ין, יופי של הצגת הדמות! ממש אהבתי אותה.

המוות של האבוק היה קצת hand-wavy.

לא יודע אם רק אני שמתי לב לזה, אבל מאז First Class יצרו למגניטו מנגינה משלו, ממש כמו המארש האימפריאלי. וכל פעם שיש קטע כזה של "אני מגניטו ואתם בצרות" משלבים את המנגינה שלו ברקע. בכלל, ייצוג הדמות בידי פסבנדר זה אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה הזאת.

בכלל, כל הסרט הזה הרגיש לי מאד כמו סדרת האקסמן המצויירת של שנות ה-90. הרבה יותר מהטרילוגיה המקורית. דגדג לי את הנוסטלגיה.

חלק מהתהליך שעברנו עם שלושת הסרטים האלה יצר עולם עם רקע שהרגיש לי הרבה יותר אורגני. הייתה התייחסות לאיך מוטנטים חיים בחברה עכשיו כשהם נחשפו. ראינו איך מתייחסים אליהם במקומות שונים בעולם. זה משהו שהרבה מאד סרטים על אנשים עם כוחות מיוחדים לא עושים. העולם ממש להתנהל כסדרו למרות שכולנו יודעים ששינוי כזה במציאות לא באמת יעבור בשקט.

וכמובן שזאת התמה של שנת 2016, עם בטמן נגד סופרמן (לפי מה שהבנתי, לא ראיתי אותו) ומלחמת האזרחים. אבל אני חושב שבעוד מלחמת האזרחים היה ממש "על זה" עד רמה של לדחוף לנו את הנושא לגרון, באפוקליפסה זה היה אורגני יותר. אבל אולי זה רק אני.
זהו! לילה טוב.

מבחן מנוח: The Witcher 3 Wild Hunt

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

מבחנים קודמים: Pillars of Eternity, Dragon Age: Inquisition.

החל ממבחן זה, הרחבתי את שיטת הניקוד ל-30 נקודות. לפיכך יהיה "המבחן המופשט", של 3 נקודות, והמבחן המורחב. המטרה היא לאפשר ניואנס ודיוק טוב יותר בניתוח עלילת המשחק, כפי שנציג במקרה של מצוד הפרא.

witcher wild hunt logo

1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?

גראלט פועל לחלוטין מתוך בחירה. הוא לעיתים מתומרן על ידי דמויות אחרות, אך התמרון הוא תמיד מזווית אנושית. אף כוח עליון או נבואה קדומה לא שולטים בחייו (סירי היא סיפור אחר).

2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?

לא. היישויות הפוליטיות המקומיות נמצאות בסכנה, בסיטואצית הרת-גורל- מלחמה כוללת שמשפיעה באופן עמוק על חיי התושבים באזור ומעצבת את עתידם. וגם אז, רק העלילות הצדדיות של המשחק מציבות את גראלט במצב בו יש לו השפעה על המצב הזה. העלילה הראשית, עד הקטע הממש אחרון שלה, עוסקת רק בחייו האישיים של גראלט וכמה דמויות קרובות אליו.

הוא אדם שעושה את מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות כדי להגן על אנשים שיקרים לו, כשההשלכה הצפויה היא מוות, כליאה או שיעבוד של האנשים האלה בלבד- אפשר להבין מהעלילה מה יקרה לעולם הרחב יותר, אבל העלילה עצמה לא עוסקת בזה.

3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

זאת נקודה קשה. רוב העלילה היא מקומית, מתרחשת בשתי ארצות (וולן וסקליגה), עם השלכות מסויימות לארצות אחרות קרובות. אבל סוף העלילה מביא אותנו לחרוג מכללי המבחן- סירי היא אכן האדם הנבחר, היא מוקד נבואה ומיועדת להציל לא רק את העולם הזה, אלא את כל העולמות כולם, מפני "הכפור הלבן", סוג של כוח קוסמי, כמו סרטן של הרב-יקום.

קצת לפני שאנחנו מגיעים לעניין הכפור הלבן, גם המלחמה נגד מצוד הפרא היא בעלות השלכות הרות גורל- אם מצוד הפרא ישים את ידיו על סירי ויזכה בכוח שלה, ההשלכות עלולות להיות הרסניות ליותר מעולם אחד.

לכן, אני שוקל להוריד כאן חלקי נקודה: כיוון שזה חלק שנוגעים בו ממש ממש בסוף המשחק, וכיוון שהוא עוסק לא בפרוטגוניסט גראלט, אלא בסירי. הסיפור של גראלט לא משתנה במיוחד אם סירי תאבק או שלא תאבק בכפור הלבן, אם כי הוא בהחלט יושפע אם מצוד הפרא יהרוג אותה.

לסיכום: 28 מתוך 30. ואפילו אין לי באמת טענה לכותבים שהכניסו בסופו של דבר את קו העלילה הנבואי של סירי, כי זה נעשה בטוב טעם.

מלכת הלהבים

לפני אוטוטו 7 שנים, אימצתי את קרי (קריגן, המלכה הכלבה של היקום) ממכלאה של צער בעלי חיים בבאר-שבע. היא הייתה בת 9 חודשים, וחייתה במכלאה אחרי שכבר אומצה פעם אחת בידי משפחה, שהחזירו אותה אחרי זמן קצר למכלאה.

כתוצאה מכך קבלתי גורה, על סף הבגרות, עם בעיות התנהגותיות וחדרת נטישה. כשלא הייתי בבית, היא הייתה מכרסמת כל דבר, עולה לכל מקום ועושה בלגן באופן כללי. בהתחלה למדתי להסתדר עם זה, דאגתי לסדר את הדירה כל פעם שיצאתי מהבית כדי שלא יישאר בטעות משהו שהיא יכולה להרוס, אבל כשהגיע הזמן לעבור דירה, לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם כל הארגזים ונאלצתי למצוא פתרון.

באני, הכלבה של החברים Pasha ו- Rotem סבלה מבעיות דומות, והם השקיעו הרבה באילוף שלה והתחילו זמן מה קודם לכן להשתמש ב-Crate. בעברית קוראים לזה כלוב, מילה שאני לא אוהב להשתמש בה כי הקונוטציות שלה שליליות בלבד. Crating היא טכניקה לאילוף כלבים, כשה"כלוב" עצמו הופך להיות המלונה של הכלבה, המקום הבטוח, ה-Den. באילוף נכון, הכלבה מתרגל למלונה והיא הופכת להיות המקום הבטוח שלו, אליו הוא הולך כשהוא רוצה לישון, או סתם שנמאס לו מבני הבית.

למרות ההתנגדות ההתחלתית שלי (הנובעת מאותן הקונוטציות השליליות ל"סגירת" הכלבה), קניתי Crate שכזה לקרי והתחלתי לאלף אותה לקבל את המלונה ולהישאר בה בשעות היום. בהתחלה היא גם הייתה סגורה בה בלילה, כדי להרגיל למצב.

זה עבד, הכלבה התרגלה וקיבלה את המקום החדש שלה, ולא הייתי צריך לדאוג יותר לחזור ולמצוא בית הרוס.

עם השנים התחלתי לעשות נסיונות "להציג מחדש" את קרי למרחב הבית. בהתחלה כשאני ישן בלילה לא סגרתי אותה- וכמובן שהיא הולכת למלונה מיוזמתה, גם כשלא סוגרים. לאחר מכן הייתי משאיר אותה כשאני יוצא החוצה לסידורים שלא לוקחים יותר משעה קלה, וכן הלאה לזמנים הולכים וגדלים.
היום, לראשונה. השארתי את קרי משוחררת בבית ליום שלם. מ-8 בבוקר כשיצאתי ללימודים ועד 16:00 שאמא חזרה מעבודתה. לשמחתנו הרבה, הבית נשאר שלם!

כל הכבוד לקרי, עכשיו כלבה בוגרת ורגועה- קצת יותר.

A photo posted by Aviv M. Icel (@iceldotme) on Mar 17, 2016 at 7:38am PDT

Captain America Civil War

רצף מחשבה: Captain America Civil War

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Captain America: Civil War.

אדפטנציה טובה של הקונספט מאחורי קו העלילה של הקומיקס. כמובן שזאת אדפטציה בלבד ולא העברה של העלילה כמו שהיא. קודם כל כי אין מספיק דמויות ב־MCU בשביל להצליח בזה, אין מספיק היסטוריה ומלבד הוויזן וסקרלט וויטש, אין מספיק שטויות מוזרות (עוד מעט דר. סטריינג', אולי יהיה קצת יותר).

התייחסו להשלכות של פעילות גיבורי על. התייחסו למרוץ החימוש שנוצר כשמופיעים משני הצדדים על-אנושיים . הרי חצי מהיקום של מארוול חב את קיומו לניסוי הנסיוב שיצר את קפטן אמריקה ומאז כולם מנסים לחקות.

והנקודה האחרונה באדפטציה, האירוע יצר שינוי משמעותי בעולם, בדיוק כמו בקומיקס. אני משאר שכמו בסרט הקודם (חייל החורף) עם שילד/היידרה, גם במקרה הזה השינוי הזה יטואטא מתחת לשטיח ובסופו של דבר לא נראה יותר מידי השפעה – אחרי הכל, כשתאנוס יגיע ותחיל מלחמת האינסוף, לאף אחד לא יהיה אכפת מאיזשהו הסכם בינ"ל.

אבל הסרט ביסס את הסטטוס קוו לקראת הפנתר השחור (וכנראה גם אנט-מן הבא. ואולי הסרט של ספיידרמן).

אהבתי שהמשיכו לפתח את הדמות של אנט-מן.

אהבתי שהצליחו להכניס חלק ממערכת היחסים בין טוני ופיטר. אם כי בקומיקס מדובר בפיטר בשנות ה-20 המאוחרות (30 אולי?), כבר נשואי ל־MJ וכו'. כמו שאמרתי קודם – יש הרבה היסטוריה לפני מלחמת האזרחים בקומיקס, שאין ל־MCU.

חולשות:
אף אחד לא מת. צפיתי שיתנו איזשהו מוות בקו עלילה של מלחמת האזרחים. אולי לא רוג'רס (למרות שנראה שהם כן אולי הולכים לכיוון שבאקי יחליף אותו בעתיד), אבל מישהו! בקומיקס כבר בגליון השני של מלחמת האזרח מתה דמות. אם כי אנחנו שוב חוזרים לבעיית מיעוט הדמויות.

דפקו את הדמות של זימו לחלוטין ורידדו לה את המוטיבציה לגמרי. אבל הוא חי! סופסוף נבל שלא נפטרו ממנו לחלוטין. יש פוטנציאל לראות Thunderbolts בעתיד?

באופן כללי, הקונספירציה לייצר את מלחמת האזרחים הייתה מגניבה, אבל די תלושה. גם זה קצת מעצבן שכל האנשים הכועסים הם מסוקוביה (או איך שלא קוראים לזה).

בכמעט כל החומרים האחרים של ה־MCU לא מפסיקים לדבר על הקרב בניו־יורק. מה, שם לא מתו אנשים ואף אחד לא כועס? ובכל הקרבות הבודדים של איירונמן, אף אחד לא נפגע? אפילו הזכירו בנקודה אחת בסרט את הקרב בוושינגטון עם הידרה, ועדין כל הרעים בסרט הם נפגעי אולטרון, איכשהו.

זהו. זה תכלס יותר הנוקמים 2.5 מאשר קפטן אמריקה, מלבד חצי השעה האחרונה.

נשארתי לראות רק את סצנת האמצע־קרדיטים (באקי נכנס לשינה כריוגנית, הכנה לפנתר השחור), אם יש סצנה בסוף ממש שעונה על משהו מהנקודות שלי, אראה אותה ביוטיוב/בלו ריי.

מבחן מנוח: Dragon Age: Inquisition

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

כדי לעבור את מבחן מנוח בציון מושלם, העלילה תהיה מקומית, בעלת השלכת אנושיות-ארציות על הסביבה הקרובה (אולי עם רמז להשלכות נרחבות יותר, אבל הן לא יהיה ברורות) והפרוטגוניסט פועל מתוך בחירה מודעת, מבלי שיש לו איזשהי תכונה מיוחדת שהופכת אותו לאדם הנבחר שרק הוא יכול להביס את רשע.
עמודי הנצח קיבל ציון 2.5 מתוך 3. חצי הנקודה ירדה על כך שבסופו של דבר הכניסו לעלילה השלכות של גורל העולם. הסיבה שירדה חצי נקודה בלבד היא שההשלכות מרומזות, אפשריות ולא וודאיות, והמקור המספר עליהן אינו אמין (unreliable narrator).

dragon age inquisition logo

אחד הדברים המעניינים ב-DAI הוא שהם לוקחים את הטרופים הסטנדטים של "הגיבור הוא הנבחר" ומשחקים איתם.

1. הפרוטגוניסט הוא קורבן הנסיבות- זה הפרמיס הבסיסי של המשחק. אין באמת אפשר לבחור שלא לפעול, אבל בכמה נקודות במהלך המשחק אפשר לבחור באפשרויות דיאלוג שיבהירו כמה כל העניין לא מוצא חן בעיניך. בנוסף, הם משחקים יפה מאד עם הקטע של "הנבחר", בכך שכמו במציאות, האם הפרוטגוניסט הוא "שליח האל" נתון לפרשנות- דמויות שונות ראות את המצב בצורה שונה, ואתה יכול להחליט האם אתה מקבל את הפרשנות שאתה באמת נבחר האל, או שלא. אתה אפילו יכול, ממש בתחילת המשחק, להחליט האם אתה מאמין באל או שלא, וההחלטה הזאת תשפיע על אפשרויות שונות לאורך המשחק.

עובר את הסעיף בגדול, ומשאיר מורשת לפיה משחקים עתידיים יתמודדו.

2. עד ממש סוף המשחק, העלילה אינה כוללת השלכות הרות-גורל השמדת-העולם. היא עוסקת באיומים מאד מיידיים- יש חור בשמיים, צריך לסגור אותו. יש כת מסוכנת של קיצוניים שרוצה להתנקש בקיסרית. יש תוהו ברחבי הממלכה בגלל מלחמת אזרחים בין אבירים למכשפים. כולם בעיות נקודתיות, אנושיות, שצריך להתמודד איתן.

ואז, ממש בשליש האחרון של המשחק, מישהו החליט שם ש"אם הרשע ינצח העולם יושמד". אפילו לא מנסים להכניס את זה תחת ספקולציה- לפחות בהתחלה, הדבר היחיד שאמרו הוא שאם הנבל יצליח, הוא יהפוך לסוג של אל. ההשלכות של המעשה נשארות פתוחות- יכול להיות שהוא יעשה הרבה נזק לעולם, ויכול להיות שלא.
אבל אז מגיעים לנקודה שפשוט אומרים לנו, "העולם יהרס". בוז!

עדין ניתן חצי נקודה, כי באמת רוב המשחק עשה את זה יופי.

3. העלילה אומנם פרוסה על פני שטח מאד גדול, אבל היא לא משפיעה על כל העולם. כמעט כל קווי העלילה הם מקומיים לאזור שלהם, והמשחק דווקא עושה עבודה מאד טובה לאורך הדרך להציג את השינויים המקומיים שמתרחשים כתוצאה מפעולות השחקן. השטח נהיה רגוע יותר, יש פחות אויבים, אנשים חוזרים לשגרה.
באמצעות מערכת שולחן המלחמה יש לנו השפעה מסוימת על התרחשויות באזורים אחרים ביבשת, אבל אף פעם לא נגיעה ישירה. אנחנו כל הזמן שומעים על דברים שמתרחשים במקומות אחרים, בין אם כתוצאה מהמעשים שלנו ובין אם הם מופרדים לחלוטין.

המשחק מציג Scope מאד רחב, אבל מצליח למקד את פעולות השחקן מאד. עובר בהצלחה.

ציון סופי: 2.5. כל מה שהיו צריכים זה לא לדחוף פנים "אוי לא הוא יהרוס את העולם אם לא נעצור אותו", והיה מקבל ציון מושלם.

רצף מחשבה: Star Wars: The Force Awakens

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Star Wars: The Force Awakens. הרשומה נכתבה במקור באנגלית וכך נשארה.

Star Wars: The Force Awakens

They just keep using that "starkiller" name, aren't they?

All the shock moments of the movie were pretty obvious, other then Ren being Han and Leia's son – although with that they're keeping with the Expended Universe plotline.
Rey finding the lightsaber, Ren killing Han – that was a mirroring to the scene on Episode 4 with Obi-Wan's death.

A lot of the move was created to mirror the first one- for the best, I think.

Wow they make Mark Hamill looks a hell of a lot better than I've seen him in public the last few years.

I like the fact the villain is conflicted and is still in training.

Daisy Ridley looks like Satele Shan, and can she please have a saber-staff in the following movies? She already fights with a staff! Thanks.

I could've done without the "force mind-rape" scene, with Ren telling Rey he "can have whatever he wants".

Who was the "old friend" from the beginning?

They made Star Wars look real, which non of the other 6 movie did. The originals look like they're using sets and puppets- which they are, and for their time was a great innovation. And the prequels looks like CGI. Must of this film looked real.

I just watch 4-6 before going to see it (like, in the 9 hours before), and I loved that 7 approached the Force like the originals. It is powerful, it is influential, it guides people. In the prequels (despite that I like them), the force is kind of a throwaway thing to explain unexplained stuff. It lacks gravitas!
That's it for now. Really waiting for 8 now…

Oh, and the First Order are literally Nazi. That made me laugh.

I'm pretty sure that Rey is Luke's daughter.

המשחק הראשון שלי: יוניטי

רשומה קודמת בנושא המשחק הראשון שלי.

נעימה מוזיקלית לרשומה. אין לה קשר ישיר מלבד שהיא ממש טובה.

אמ;לק אם אין לכם כוח לקרוא הכל, הינה הקישור:

הסיפור מתחיל לפני שבוע כשלילה אחד נשארתי עד מאוחר ונתקלתי בשידור טוויץ של סטיבן לומפקין. למי שלא מכיר (אני מניח רובכם), לומפקין מנחה את חלק מסדרות משחק התפקידים של Roll Play, בנוסף לעבודתו בתעשיית משחקי הווידאו (עבד בין השאר על The Secret World, Warhammer 40K Eternal Crusade, וכרגע על Rollercoaster Tycoon World).

בכל מקרה, הוא התחיל לפני 4 שבועות בניסיון עם ערוץ הטוויץ שלו בשם Twitch Make Games. הרציונל מאחורי הניסוי פורסם כאן בפורום ה-Reddit שלו. אחרי השידור הראשון בו דובר בעיקר על הרציונל והוא שחק בכמה משחקים קטנים בסגנון שהוא מקווה ליצור, נפתח שרשור נוסף בפורום בו משתמשים העלו הצעות למשחק שיפתחו. מהשבוע השני לומפקין בחר את אחד הרעיונות (נערך Straw Poll עם הצופים בצ'אט באותו הזמן) ואז התחל בתכנון המשחק ובשבועו שלאחר מכן, פיתוחו בפועל.

למרות שללומפקין רקע בתעשיית המשחקים, הוא מגיע מתחום עיצוב המשחק ולא פיתוח מעולם משחק בעצמו. הוא אינו תכנת, והשתמש בעבר בשפות ויזואליות ובעורכי שלבים בלבד. לכן, מה שהופך את הניסוי הזה למעניין הוא שני היבטים: מחד, החוויה השיתופים של כמה מאות אנשים המייעצים למפתח בשעת העבודה ומאידך, אדם שמעולם לא השתמש ביוניטי ולא כתב קוד C# בימיו לומד לעשות זאת.

ביום למחרת הגילוי של התוכנית, ישבתי וצפיתי במשך כ-8 שעות בפרקים הקודמים (סטיבן משדר Twitch Make Games פעם בשבוע במשך שעתיים.) תוך כדי שאני צופה בעבודתו, התחיל לבעור בי מחדש החשק לפתח משחק בעצמי- תשוקה שבאה והולכת כל הזמן, אך מעולם לאורך השנים לא הצלחתי להביאה לידי מימוש מלא. תמיד היו לי כמה ימים, אולי שבועות, מלאי מוטיבציה בהם הייתה כותב דברים ומנסה לחקור וללמוד, ואז הייתי דועך ומפסיק.

בשלבים הראשונים של העבודה לומפקין משתמש בתוכנת Mind Mapping בהתחלה לסיעור מוחין לאפיון המשחק ולשחק מכן ליצירת תרשים זרימה של שלבי המשחק. אז הדבר הראשון שאני עשיתי אחרי שהחלטתי "הינה, אני רוצה לעבוד על משחק" היה לקחת רעיון קיים שהתבשל בי במשך כמה חודשים ולהכין לו Mind Map משלי. הינה מה שהוצאתי:

[התוכנה היא XMind]

לאחר מכן נגשתי לחשוב באיזה כלים אני רוצה להשתמש. אני תמיד בודק ומתנסה עם כלי פיתוח משחקים ומחזיק ברישיונות לכמה מהם שצברים לאורך השנים. לאחרונה, התלהבתי במיוחד מ-Stencyl, סביבת פיתוח משחקים דו-ממדיים בעלת ממשק תכנות ויזואלי, שגם מאפשרת לאחר מכן עריכה בשפת התכנות Haxe, וקיבלה שבחים רבים. ב-Humble Bundle פיתוח משחקים שהיה לפני כחצי שנה, קבלתי רישיון Indie לתוכנה, בשווי 100$, לשנה הקרובה. כך שהמחשבה הראשונה שלי היה להשתמש בה.

האפשרות השנייה תמיד הייתה Unity.
יוניטי הפכה בשנים האחרונות לסוג של סטנדרט בתחום האינדי ואפילו בכמה חברות AAA (לדוגמה, Hearthstone של בליזארד פותח ביוניטי), יש לה תמיכה נרחבת ברשת, המון הרחבות ומשאבים. המכשול או קושי העיקריים ביוניטי הם עקומת הלמידה והצורך בכתיבת קוד-של-ממש, ב-C# (או JS, אבל רוב המדריכים ברשת הם עבור C#).

אז פניתי לפייסבוק ופרטתי בפני חברי את הסוגיה, שיעזור לי להחליט. התשובה לא הייתה חד משמעית ולא החלטתי סופית. מה שכן, החבר אורן הציג בפני את הקורס The Complete Unity Developer באתר Udemy. זהו קורס (שעבר מימון מוצלח מאד ב-Kickstarter) שבבסיסי מיועד ללמד פיתוח בשפת C#, כשהמדיום דרכו הוא עושה זאת הוא פיתוח משחקים ביוניטי.

ניסיון העבר שלי עם קורסים ביודמי לא היה היסטרי, אז לא קפצתי מאושר במיוחד, מה גם שבאתר הרשמי של הקורס אפשר היה לרכוש אותו במחיר 30 ומשהו דולרים, יקר מידי לטעמי. רק שאז אורן מצא לי קוד קופון שהוריד את מחיר של הקורס ל-10$ בלבד – אז קניתי לעצמי את הקורס, בלי שידעתי אם אני באמת מתכוון להיכנס אליו.

צירוף מקרים מעניין הוביל לקח שכמה ימים אחר כך, חבר אחר פרסם שאתר מדריכי התכנות Ray Wenderlich עורך אירוע בשם Unity Feast. במהלך שבוע האתר יפרסם מדריכי יוניטי ובסופ"ש יערך Game Jam עם פרסים. הפרסום שכנע אותי להצטרף לחבר ונסות להשתתף באירוע.

שלשום עלה המדריך הראשון באתר, שסקר באופן כללי את סביבת העבודה ביוניטי ואיך מתחילים לגשת לפרויקט, חומר שכבר הכרתי מניסיונות קודמים. המדריכים שלהם מוגשים בפורמט כתוב, והם די ארוכים ומפורטים. אבל לא היה לי כוח לקרוא את הכל כשהוא פורסם בערב, וחשבתי לעצמי שאשאיר לי את זה לבוקר המחרת.

רק מה? היה לי את הקורס ב-Udemy מחכה. אמרתי לעצמי שאשים את הקורס לרוץ בחדר העבודה, בזמן שאני שוכב על הספה, שירוץ ככה ברקע. התחלתי, שני בחורים בריטיים עם מבטא מרהיב התחילו לדבר איתי על יוניטי. הגענו לחלק הראשון שממש צריך לעבוד, ובלי ששמתי לב איך זה קרה, קמתי מהספה, עברתי למחשב והתחלתי לעקוב אחרי ההוראות. שעתיים לאחר מכן סיימתי את החלק הראשון של הקורס. אתמול בערב, אחרי שדחיתי את ההמשך רוב היום, התיישבתי שוב. רצתי על החלק השני ברעב. מצאתי את עצמי כמה צעדים לפני המדריך בקורס, ועד שהם סיימו את המטלה אני כבר העליתי את המשחק שלי ושתפתי אותו (הלינק בתחילת הרשומה, במידה ופספסתם).

זהו. כל הסיפור הארוך הזה לתאר עד כמה אני פתאום חדור מוטיבציה ורוצה להמשיך את המטלות בקורס וללמוד עוד. בשעות שבהן לא ישבתי לעבוד על הקורס, מצאתי את עצמי צופה בסרטוני הדרכה של C3 כדי להבין טוב יותר את השפה. זה לא סוד שאני נמשך לתכנות, אם כי מעולם לא עסקתי בזה באופן מקצועי.

זה הכל, עדכונים נוספים בהמשך.

המתג שבראש

שיר לרשומה זאת.

הבוקר חבר פייסבוק סיפר שהוא מתחיל אתגר, להפסיק לשתות משקאות ממותקים. בדיון היו תגובות לכאן ולשם, רציתי לחזק את ידו והלכתי לבדוק באתר מגה מתי הייתה הקנייה הראשונה של "הדיאטה" שלי. 25/3/15, אני כבר חודשיים וחצי כשהורדתי 90% מכל המתוקים, הבצקים והחלב בתפריט שלי.

אני לא ממש אוהב את המילה דיאטה. יש לה קונוטציות של איזשהו תרגיל שמנסים לתקופת זמן מוגבלת ואחריה או שנכשלים וחוזרים לאכול באטרף, או שמורידים את 5 הק"ג העודפים ומרוצים מעצמכם, עד הפעם הבאה. לי אין 5 ק"ג עודפים, יש לי 50. התחלתי להשמין בסביבות גיל 6, כשעליתי לכיתה א' וזכיתי להיכנס למסגרת בה כמעט אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, שלא לדבר עם המשקפיים שנוספו שנה לאחר מכן. למזלי, יש לי הורים שהצליחו יפה מאד ללמד אותי להתמודד עם סוג כזה של בני אדם ויצא שאחרי כמה שנים הפסיק להיות אכפת לי במיוחד מה אנשים אחרים חושבים עלי.

אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא ש"דיאטה" עבורי זה חרטא. על מנת שאוריד במשקל, דרוש שינוי ארוך טווח (ואולי קבוע) בכל מה שאני אוכל. יש כל מיני סיבות למה אנשים משמינים. חלק פשוט אוכלים יותר מידי, אפילו אם התפריט שלהם יחסית "בריא". חלק אולי אוכלים במתינות, אבל לא שורפים בכלל אנרגיה. וחלק פשוט אוכלים את כל הדברים הלא נכונים.

אז אני שילוב מסוים של כל החלקים האלו. יש תקופות בחיים שאכלתי המון. למזלי זה החלק שהכי קל לי להתמודד איתו, ואפילו לפני שהתחלתי את התפריט החדש, עודף אכילה לא הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה לאכול את הדברים הלא נכונים ולהיות פעיל יותר.

קשה להגיד מה הם הדברים הנכונים לאכול, כיוון שכל תזונאי/ת שביקרתי אצלו לאורך השנים אמר משהו אחר. 98% מהם גם נתנו לי הוראות כאילו הם קוראים מספר מקצועי, בלי לבחון את אורך החיים שלי או את היכולת שלי להתמודד עם ההוראות שלהם. ולכן כולם נכשלו. חוץ מאחד.

בסוף כיתה י"א רופא המשפחה שלי המליץ על תזונה נטולת פחמימות. זה היה אחרי סבב של בדיקות שהוא ערך כדי לבדוק מה מקור המשקל העודף שלי- כמובן שלא גילה שום דבר מיוחד, מעבר לשנים של אורח חיים גרוע. הוא המליץ על התזונה הספציפית הזאת כי היא נועדה להפחית באופן דרסטי את הסוכר בגוף, כיוון שסבלתי מיצור עודף של אינסולין. הסיבה שאני מדבר על כל זה היא שזאת הייתה תוכנית התזונה היחידה אי פעם שהצלחתי להתמיד בה. במשך יותר משנה, עד סיום הטירונות שלי, הקפדתי עליה וירדתי מ-120 ק"ג ל-108 בסוף הטירונות.

ב-6 השנים שלאחר מכן החזרתי את כל המשקל הזה ואף עליתי יותר, עד לשיא של 150 ק"ג ב-2011. חלק מהעלייה הייתה מכוונת, מתוך טיפשות. חשבתי שאוכל להשתחרר מהצבא אם המשקל שלי יהיה גבוה מספיק שיורידו לי פרופיל. אז זללתי, בכוונה, והעלתי בשנה הראשונה של השירות הצבאי את כל המשקל שהורדתי. אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר אחורה ומכניס מכות לדביל בן ה-18.

בכל מקרה, בסוף שנת 2011 נתקלתי במספר המפחיד, 150 ק"ג. למה הוא מפחיד, ולא המספרים שבאו לפניו? ובכן, מכשירי מדידה ביתיים, מהסוף שאפשר לקנות בסופר פארם, לא עוברים 150 ק"ג. אם הייתי ממשיך לעלות במשקל, הייתי מגיע למצב שאפילו מכשיר המדידה לא מסוגל לדעת כמה אני שוקל. זה דפק לי את הראש לגמרי, אז התחלתי בנסיון ראשון מאז אותה ה"דיאטה" בתיכון, לרדת במשקל.

ודיאטה כמו דיאטה, ירדתי באמת 5 ק"ג ושם עצרתי. היות שעשיתי אותה מתוך פחד ולא בגלל שבאמת היה אכפת לי, אחרי שהתייצבתי על 146 או משהו כזה, לא יחסתי לזה יותר חשיבות.

במרץ השנה טסתי ללונדון, וקצת אחרי שחזרתי משהו קפץ אצלי בראש. אני לא יודע להסביר למה, פתאום החלטתי שאני צריך לרדת במשקל. זה לא נובע מהמראה החיצוני שלי, שמאז כיתה ב' לא עניין אותי. חוץ מזה שאני חושב שאני נראה טוב, ויש אולי אדם אחד שמכיר אותי שבאמת חושב שהמראה החיצוני שלי מפריע לי באיזשהי צורה ("התמזל מזלי" להיות שמן מגיל צעיר, וגם להיות גבוה, כך שמבנה הגוף שלי יחסית מתאים למשקל, ורוב האנשים לא יחשבו שאני שוקל 140 ק"ג).

זה גם לא ממש קשור למצב הבריאותי שלי, אם כי אשקר אם אומר שלא אשמח אם בגיל 50 אדלג על המחלות הכרוניות שצופן לי העתיד כרגע. כן, אני יודע שהסחוס בברכיים ישחק (הוא כבר התחיל, אני שומע את הברכיים שלי עושות קולות כשאני עולה במדרגות), אני יודע שאסבול ממחלות לב, אני יודע שיש סיכוי סביר שאחלה בסכרת סוג 2, ממנה סובלים גם סבי ואבי.

ועדין איכשהו, גם קודם וגם עכשיו, זה לא מה שיגרום לי לשנות את אורח החיים שלי. אני השלמתי עם מצבי הבריאותי ועם הסיכוי הממשי שבגיל 50 הגוף שלי יהיה דפוק מידי.

אז למה? למה כשחזרתי לארץ מאותו הטיול הסתובב לי המתג בראש, והחלטתי לרדת במשקל? לא יודע.

בכל מקרה, על מנת לרדת במשקל אספתי את כל מה שהכרתי על התפריט התזונתי שלי והנסיון שלי משנים רבות של ניסוי ותהייה, והרכבתי לעצמי תפריט חדש. המטרה של התפריט הזה היא אחת: לא לאכול פחות, אלא להחליף חלקים "רעים" בחלקים "טובים", שאני יודע שאוכל להתמודד איתם.

כל מיני אנשים ששמעו ממני על התפריט שלי לא הבינו איך אני מסוגל לעמוד בה וצפו שאני אשבר במהרה. אבל זה הסוג של תזונה מוצלחת: היא צריכה להיות מבוססת על מה שאתה יודע שתצליח להתמודד איתו.

החלק הכי קשה היה הגמילה מסוכר. לא יודע כמה מכם התנסו בכך, אבל סוכר הוא ממש כמו סם. אחרי שאתה צורך אותו במשך הרבה שנים, אתה רוצה עוד. אתה אוכל צהריים, ורוצה מתוק לאחר מכן. אתה קם בבוקר וכבר מחכה לקפה הפוך עם קרואסון שאתה קונה בלובי של הבניין. בשנה שלפני התזונה החדשה, הייתי קונה קפה ומאפה פעמיים ביום. בבית הייתה אוכל כמויות של מילקי ומשקאות חלב.

מוצרי חלב מתוקים, זה היה הסם שלי. לא אכלתי חטיפים, או שוקולד. תנו לי רבעיית מילקי ובקבוק ליטר מוקה.

התפריט שאני משתמש בו כרגע מבוסס בכלליות על תזונה לפי ד"ר ברנשטיין. אם תסתכלו מקרוב, היא זהה כמעט לחלוטין לתפריט שנתן לי רופא המשפחה בתיכון. יש כמה חלקים בתפריט שאני לא נצמד אליהם באדיקות, כי אחרת לא יהיה לי מספיק מה לאכול לאורך היום. הנחת הבסיס של התפריט הוא שאני לא מבשל לעצמי, ולכן כמעט כל מה שאני אוכל הם דברים מוכנים או שאינם מבושלים.

החודש הראשון היה קשה. הרגשתי את הצורך במתוק כל הזמן. אבל כמעט מיד הרגשתי את הצדדים החיוביים של התפריט: ערנות מוגברת, למשל. סדירות טובה יותר של מערכת העיקול. הדבר היחיד שלא הצלחתי להוריד לגמרי, זאת הפיצה. אני עדין אוכל פיצה לפחות פעם בשבוע, אפילו חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי את התזונה החדשה.

אבל זה עבד. בהתחלה הורדתי בערך ק"ג בשבועיים. אחרי החודש הראשון הייתה עצירה מסוימת, שהמשקל שלי נשארת זהה. ואז הוא המשיך לרדת, והשבוע הגעתי לאבן הדרך הראשונה: ירדתי מתחת ל-140 ק"ג, "המשקל המיתולוגי" שהפעם האחרונה שהייתי מתחתיו הייתה ב-2009. אבן הדרך הבאה תהיה 120 ק"ג, המשקל שלי בכיתה י"א כשהתחלתי את התזונה נטולת הפחמימות לראשונה.

הפיצה נשארה, אבל את החלב הניגר הורדתי ב-100%. את הקפה שלי אני שותה ללא חלב ועם ממתיק סטיביה (הייתי צורך סוכרזית בעבר, ולא סוכר. אבל גם את זה המליצו להוריד). הורדתי את כל הלחם ומוצריו, במקומו את אוכל את הפרכיות המומלצות בתפריט אליו קישרתי למעלה, של חברת WASA, וגם אותן אני אוכל בערך חבילה ב-10 ימים. אני אוכל ירקות כמעט כל יום, מה שלא עשיתי לפני כן.

באשר לחלק השלישי בסוגיית המשקל, טרם עשיתי מספיק בזירת הפעילות הגופנית. קניתי צמיד מדידה Mi Band שעוקב אחרי מספר הצעדים, המרחק והקלוריות שאני שורף בכל יום. התחלתי למדוד לפי היעד המומלץ שלהם, 8,000 צעדים ביום, אבל אחרי שבועיים ראיתי שזה לא יעד בסיס מספיק טוב בשבילי, כי אני לא מצליח להגיע לשם בפעילות יום-יומית רגילה. אז הורדתי את היעד ל-6,000 צעדים, וזהו יעד עליו אני מצליח לשמור בכל ימות השבוע, מלבד שבת בד"כ (אלבום מעקב הפעילות שלי. פתוח לחברי פייסבוק בלבד).

הצמיד לא מדויק לחלוטין, כיוון שהוא בודק את תנועות היד, אבל זה מספיק טוב. בזכותו התחלתי לחשוב באופן פעיל על כמות הצעדים היומית שלי, ויש פעמים שאבחר בכוונה לא לקחת אוטובוס אלא ללכת הביתה ברגל, כי אני יודע שאני צריך להשלים את מכסת הצעדים היומית. זה השלב הראשון בפיתוח הפעילות הגופנית, להיות מודה לעצמך ולדחוף את עצמך קדימה.

האתגר יגיע עוד חודש, כשאשב בבית מובטל וכמעט שלא אצא החוצה. אז אצטרך לדחוף את עצמי ללכת בכוונה תחילה.

ועכשיו אני חושב ש-1,300 מילים בנושא זה מספיק, אז נעבור הלאה ושיהיה לנו יום נעים.

אז אתה שואף לעסוק בפיתוח משחקים

אתמול ביקר אצלי חבר מהתיכון, הוא רצה את עצתי איך להתחיל להתעסק בפיתוח משחקים. השיחה ערכה כשלוש שעות והבטחתי להחזיר לו היום דוא"ל עם קישורים לכל הדברים שהזכרתי. רשימות קישורים זה משהו שכדי לפרסם באינטרנט בצורה פומבית, אז הינה היא לפניכם.

הרשימה מתחלקת ל-4 חלקים: לימודים פורמאלים, עדכון בנעשה בתחום, תרגול מעשי והקהילה בישראל.

שלושת הראשונים הם אבני הבסיס שרוב מי שרוצה לעסוק בפיתוח משחקים מתבסס עליהם. מתוכם, לימודים פורמאלים אינם הכרחיים, אבל יש אנשים רבים שקל להם יותר להתחיל משם. שני האחרים חיוניים: מי ששואף לעסוק בפיתוח משחקים חייב להיות מעורב בתחום, להכיר כמה שיותר משחקים, לעקוב אחרי ההצלחות, הכשלונות, המודלים העסקיים, השערוריות. ההבנה כיצד אנשים אחרים משחקים, ומה דעתם על משחקים, היא כלי חשוב בארגז הכלים של המפתח. כמובן, אין חלופה לתרגול מעשי. כל מפתח צריך לבנות תיק עבודות עבור המקצוע בו הוא מתמחה ובכל מקרה, אין כמו התנסות מעשית להבנת תהליכים.

החלק האחרון, הקהילה הישראלית, נוגע כמובן ישירות למפתחי משחקים בישראל. ישנם מגוון אירועים ופעילויות לאורך השנה וכדי לכל הפחות לעקוב אחרי המתרחש.

ולפני שאתם קופצים, הרשימה מבוססת על נסיוני האישי בלבד. היא לא מלאה, לא מושלמת ואפשר להוסיף לה דברים רבים נוספים.

במסגרת "אנשים שעשו את זה כבר לפני": Pixel Prospector Indie Game Development Guide

לימודים פורמאלים בישראל

הקהילה בישראל

גיים איז, עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל.

קבוצות פייסבוק

להתעדכן במשחקים וחדשות מהתעשייה

אתרי חדשות מומלצים:

ערוצים, תוכניות ופודקאסטים:

Twitch.tv

תרגול מעשי

itch.io, אירוח חופשי למשחקים

כלי פיתוח

Big List of Game Making Tools

גרפיקה חופשית

Royalty Free Graphics

חנויות משאבים מסחריות

אירועים ותחרויות

תקציר הפרקים הקודמים

מוזיקה לרשומה זאת.

עברו 11 חודשים מאז שפתחתי את המיניבלוג. 11 חודשים מאז הרשומה הראשונה כאן. 11 פאקינג חודשים. איך הזמן הזה רץ לו? בוא נראה מה כתבתי שם:

ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.

(הכי כיף לצטט את עצמך).

איכן אני עומד היום ביחס להצהרה הזאת? ובכן:

  • תואר ראשון: יכול לקרות, אבל כנראה שלא יקרה, ואפרט מיד למה.
  • פיתוח משחקים: מאז פתיחת הבלוג הספקתי להכין משחקון אחד בתוכנת Construct ולהשתתף יחד עם חבר באירוע ה-Global Game Jam בוא בנינו אבטיפוס למשחק נוסף, המכונה בהומור Floating Alien Guy.
    האם זה מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר "להשלים את פיתוח משחק המחשב הראשון שלי"? לא. אבל אלו בהחלט צעדים לכיוון הנכון, ויש לי עוד 3 שנים!
  • לגור במדינה אחרת…

כאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה ישבתי לכתוב רשומה זאת. ברשומה אחרת דברתי על הקונספט לו אני קורא "לראות את העתיד", כלומר להבין לאן אתה מסוגל להגיע ולדעת מה הצעדים שיובילו אותך לשם. לראות את העתיד אומר לדעת מה התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות לך ולהבין שאתה יכול להמשיך ולהצליח אפילו במצב הזה. כשאני מסוגל לראות את העתיד, אני רגוע לחלוטין לגבי ההחלטות שלי. זאת הרגשה מאד משחררת.

אז בתור אדם שכזה, אני נוהג לתכנן תוכניות, עם אפשרויות גיבוי, וגיבויים לגיבויים האלו. כשהתקבלתי למשרה הנוכחית שלי בתחילת 2013 זה היה בתנאי שתהיה מספיק עבודה כדי להחזיק את התפקיד שלי, שלא היה קיים קודם לכן. החוזה בתחילתו היה לשנה כשלאחריה הבוס ואני היינו אמורים לבחון האם להמשיך את העסקה שלי.

כשהשנה הראשונה התקרבה לסיומה ולא ידעתי עדין מה יוליד יום, תכננתי תוכניות: אם לא אמשיך בעבודה, אעזוב את הדירה הנוכחית שלי בחדרה, אעבור לקיבוץ כנרת היכן שגרה אמא שלי וההורים שלה, ואתחיל לימודים במכללת עמק הירדן להשלמת התואר הראשון. אפילו פניתי למכללה והגשתי בקשה להכרה בלימודים קודמים מאוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, בקשה שהתקבלה.

בסופו של דבר לא היה צורך בכך, הבוס המשיך את ההעסקה שלי ודברים המשיכו על מי מנוחות. זאת הייתה הנקודה בה חפשתי לימודים מסוג אחר, כי רציתי להמשיך להעשיר את היכולות שלי והתחלתי ללמוד אנימציה ומידול תלת מימדי.

חלפה עוד שנה, העבודה המשיכה כרגיל, ואז בסוף אפריל הבוס הודיע שהגענו לנקודה בה אין יותר מספיק עבודה כדי להצדיק את המשרה שלי. לקוח גדול החליט שלא להמשיך איתנו בעבודה, הקיף המכירות לא גדל באופן כללי, בקיצור, זה הסוף. באותה השיחה הוא עוד לא חרץ סופית את גורלי, אמר ששנינו צריכים לחשוב על העניין כמה זמן ובכל מקרה הוא לא מפטר אותי מהיום להיום.

השעות הראשונות אחרי השיחה היו מאד קשות עבורי. ישבתי הלום במשרד והחזקתי את עצמי קשה שלא לפרוץ בבכי. אל תבקשו ממני להסביר למה לקחתי את זה כל כך קשה, זאת פשוט הייתה התגובה הראשונה שלי. מיד פניתי בצ'אטים לכל חבר פנו שהגשתי בנוח לספר לו מה קרה, ישבתי שם ופירקתי את כל הסיטואציה לגורמים. כך אני עובד על דברים, בדרך כלל. אני צריך מישהו להקפיץ עליו רעיונות, לעבור איתו על קוי המחשבה שלי, עד שאני מגיע למסקנות הרלוונטיות.

ואכן, במהרה נרקמו להן תוכניות. מה התרחיש הגרוע ביותר? זה היה סוף אפריל, עד נגיד שאני מפוטר בתחילת מאי. זה אומר שאשאר ללא עבודה החל מחודש יוני. אני מסיים את הלימודים בספטמבר. זה משאיר אותי עם 4 חודשים ללא פרנסה, כשאני חייב להמשיך להגיע ללימודים.

אבל, בעצם- יש לי פיצויים פיטורין. עבדתי בתפקיד הזה שנתיים, זה סכום לא מובטל. מכסה לפחות חודש אחד אם לא יותר. סבבה, אז נשארנו עם 3 חודשים ללא פרנסה.

אוקיי, אבל פוטרתי. זה אומר שאני יכול לחתום אבטלה. המחשבה בהתחלה הייתה זרה לי. לקבל דמי אבטלה קצת מנוגד לאופי שלי. אבל חבר אחד אמר בצדק רב שזאת תהיה אחת הפעמים היחידות בחיי שאוכל לקבל חזרה מהמדינה מהכסף שאני משלם לה. נכנסתי לאתר הביטוח הלאומי, התעדכנתי בתקנות, בדקתי כמה כסף מגיע לי ולכמה זמן: 100 יום.

יפה, עוד שלושה חודשים מכוסים. טיפלנו בבעיה הזאת.

עכשיו, אם אני לא עובד יותר, אין סיבה להישאר בדירה שלי. מה האפשרויות האחרות? אפשר לעבור לכנרת, כפי שתכננתי שנה וחצי קודם לכן. זאת אפשרות שעדין פתוחה. אפשרות אחרת היא להשתמש בדירה שאבא שלי משכיר בזיכרון, כי הוא לא נמצא בה הרבה- אבל היא שם. יופי, מדבר עם מי שצריך לדבר, בודק אם האפשרויות האלו רלוונטיות.

פחות מ-6 שעות אחרי השיחה עם הבוס, כבר הייתה לי תוכנית מגירה מלאה. התרחיש "הגרוע ביותר".
כל מה שנשאר לי היה לחכות ולראות מתי בפועל אפוטר.

במקביל כמובן עולה השאלה, מה אני מתכוון לעשות עם עצמי אחרי הלימודים. את התשובה לשאלה הזאת החלטתי עוד בחודש מרץ, אחרי שחזרתי מאנגליה, והיא שאני רוצה לחפש עבודה בחו"ל. בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בסוגיית ההגירה למדינה אחרת, ולצערי האפשרות הקבילה היחידה הפתוחה בפני היא למצוא עבודה אצל מעסיק שיתמוך בבקשתי לאשרה.

האפשרויות האחרות שנבקשו: תהליך קבלת אזרחות בולגרית, על בסיס האזרחות של סבא מצד אבא. לשם כך קודם אבא שלי צריך לעבור את אותו התהליך, שלוקח שנה עד שנה וחצי וכנראה עולה כעשרת אלפי שקלים, תלוי אם ניקח עו"ד שיטפל בעניין או לא. לאחר מכן אני אצטרך לעבור את אותו התהליך. לא ריאלי כרגע.

לימודים בחו"ל: לשם כך אני צריך מספיק כסף בצד כדי לכלכל את עצמי, גם אם נתעלם לרגע מסוגית הקבלה למוסד הלימודים. למדתי למשל את התנאים בקנדה לאשרת סטודנט, וסכומי הכסף הדרושים נמצאים מחוץ להשג ידי. בהתאם, גם אין לי אפשרות להגר על בסיס מקצוע מבוקש- כי אין לי מקצוע בכלל.

אז נשארנו עם עבודה. קצת אחרי שחזרתי מלונדון בדקתי באופן כללי מודעות דרושים באתרים המתמקדים במשרות לתעשייה המשחקים ולשמחתי גליתי שעבור המשרות שאני כשיר עבורן, הדרישה העיקרית היא נסיון תעסוקתי ולא תואר.

זה נותן סיבוב מעט שונה לעניין. אני עובר דירה, אבל בלי כוונה לחזור לדירה משלי בארץ בעתיד הנראה לעין. אז מפרקים את הדירה ומוסרים את רוב התכולה שלה, אין טעם לאחסן מה שלא צריך. במקביל, צריך לטפל בפרטים הדרושים לחיפוש עבודה בחו"ל: צריך קורות חיים מעודכנים, שיכילו את כל הפעילויות שעשיתי בתחום המשחקים בשלוש שנים האחרונות. צריך מכתב אישי (Cover Letter. לא ממש משמש לחיפוש עבודה בארץ, חובה בחו"ל). צריך לארגן מחדש את האתר המקצועי.

עוברים שלושה שבועות, אני מקבל את התשובה הסופית מהבוס שאני אכן מפוטר. זה אומר שהמצב טיפה טוב יותר ממה שחשבתי קודם, כי עכשיו אני עוזב את העבודה בסוף יוני, במקום בסוף מאי! במקום להחזיק מעמד ארבעה חודשים, מספיק שלושה. קורות החיים כבר מוכנים. את האתר סיימתי להכין בשבוע שבין ההודעה של הבוס ליום בו קבלתי את מכתב הפיטורין. הודעתי לבעלת הבית שאני עוזב (ואז לקיתי בסוג של התקף חרדה, מרוב כמות הדברים שצריך להספיק תוך חודש. זה עבר די מהר).

ואנחנו מגיעים להיום. בוא נחזור רגע לנקודות בתחילת הרשומה.

מה עם התואר הראשון? הוא הפך להיות תוכנית גיבוי ד'.

אם להיות כן לחלוטין (שזה כל מה שאני עושה בבלוג הזה), מקנן בי החשש שלא אצליח למצוא עבודה שתסכים לתמוך בבקשת האשרה שלי, ולא אצליח להגר. זה הפחד הגדול ביותר שלי כרגע: עתיד ללא אפשרות לצאת מכאן. עתיד ללא אפשרות להשתלב בתחום שהקדשתי את חיי עבורו.

אבל אין ברירה, ואי אפשר לחיות על חלומות. אז אני נותן לעצמי חצי שנה. אם לא אהיה איזשהו אור בקצה המנהרה תוך חצי שנה מסיום הלימודים, אני עובר לתוכנית גיבוי ד', עובר לגור בכנרת ונרשם להמשיך את הלימודים במכללת עמק הירדן, בדיוק כפי שתכננתי לפני שנה וחצי.

אני די בטוח שזאת תהיה מהלומה רצינית. אני לא רוצה לדמיין אפילו את העתיד שלי לאחר מכן.
אני עושה מזה הרבה יותר דרמה ממה שזה, אבל כך זה מרגיש עבורי.

יש עוד כמה פרטים שאני עוד רוצה להשלים בחודשים הקרובים. אני רוצה להעשיר את הפורטפוליו שלי עם כמה אבטיפוסים נוספים למשחקים, עם מסמכי אפיון חדשים ועם עבורות גרפיקה חדשות. אני חושב שהחלק הכי חלש באתר המקצועי שלי כרגע הוא נושא עיצוב המשחקים, אז צריך לעבוד להעשיר אותו.

בינתיים, אתמול נרשמתי למערכת הדרושים של Blizzard Entertainment. זה עדין לא אומר שום דבר מלבד שיש לי פרופיל באתר שלהם, אבל הרישום למערכת עצמה עזר לי ללמוד דברים על תהליך חיפוש העבודה בחו"ל: למשל, הם לא מבקשים שתכתוב מה היה תיאור התפקיד שלך בעבודה הקודמת, רק מה היה שם החברה. הם גם מבקשים את השם ופרטי ההתקשרות של מי שהיה ה-Supervisor שלך, והאם אפשר ליצור איתו קשר.

עד כאן תקציר הפרקים הקודמים. וכעת, לתוכנית…