לאחרונה התחלתי קורס מאמני כושר. הרעיון להירשם לקורס עלה לראשונה בספטמבר, אבל בזמן המילואים וטרם פתיחת הקורס בנובמבר, לא ידעתי מה תהיה הזמינות שלי וגם לא הייתי במצב – נפשי ופיזי – שתמך בלמידה לקורס. אז ביטלתי. עברו כמה חודשים, התאוששתי, התחלתי טיפול תרופתי וחזרתי לשגרת האימונים שלי ואף יותר: הם הפכו להיות דבר עוד יותר משמעותי עבורי. הוספתי ריצות, פתחתי ערוץ יוטיוב – והחלטתי להירשם לקורס מחדש. אם בספטמבר הרעיון היה בעיקר לשם העשרה עצמית, עכשיו זה נראה כמו נתיב קריירה אפשרי, בנוסף.

אם הייתם שואלים אותי לפני ארבע שנים אם יכול להיות דבר כזה שאחד התחביבים שלי יהיה כושר, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל זה מה שקרה – התחלתי להתעניין בתחרויות, לצפות בתכני כושר בטיקטוק ויוטיוב, לעקוב אחרי אנשים בתחום, לצבור ידע מקצועי.

יוצא לי לדבר לא מעט עם אנשים על ספורט, בעיקר מתוך התסכול שלהם. הם סופגים מסרים מהסביבה להיות יותר פעילים וזה לא מצליח להם. הם הולכים לשחות או לרוץ, וזה משעמם. אם ינסו יוגה, או פילאטיס, או חדר כושר, יהיה להם קשה להתמיד, הם ירגישו חוסר בהכוונה ושהם לא באמת מרגישים איזשהו שינוי. זה מה שקורה לכולם. קשה למצוא את הדבר האחד שבאמת יתפוס אותנו ויגרום לנו לשנות את ההרגלים שלנו, לתקופה מספיק ארוכה כדי שנתחיל להרגיש את השינוי החיובי שעובר עלינו.

אני רוצה לדבר על מה שעבד בשבילי. זה לא יעבוד לכולם – כולנו שונים ולכל אחד מאיתנו יהיה משהו אחר שידבר אליו. אבל אולי, דרך החוויה שלי, תוכלו להסתכל טוב יותר על מה שעובד בשבילכם ולמצוא את הדבר הנכון שמתאים לכם.

סיפרתי בעבר שהגעתי לראשונה לקרוס דה וואלי ב־2016 כשהמקום נפתח, כחלק מפרויקט בלימודי התואר בתקשורת. פגשתי את אדם לוי ודברתי איתו על כמה שהייתי רוצה להכניס איזשהי פעילות גופנית. הוא הציע לי להגיע למפגש ראשון, להתנסות. הגעתי. התחלתי בסדרת מפגשי "יסודות", עברתי את הראשון והמשכתי לשני והשלישי והצטרפתי לאימוני השגרה למשך חודש (בערך). כבר אז ידעתי שמשהו עובד, אבל השילוב של תוכנית הלימודים ומשכורת סטודנט גרמו לי להפסיק.

נקפוץ שלוש שנים קדימה, לאחר שסבלתי מאפיזודה של התכווצויות בגב התחתון שהשאירה אותי כמעט חסר תנועה למשך שבועיים, ידעתי שאני צריך לעשות משהו כדי להיות פעיל יותר. בשלוש שנים האלה לא ויתרתי לחלוטין: עברתי את אותו המסלול שתארתי בהתחלה. ניסיתי שחייה, והליכה. ולא הצלחתי להתמיד לאורך זמן באף אחד מהם. אז בדצמבר 2019 חזרתי לקרוס דה וואלי, שוב למפגשי יסודות. הפעם, עם לו"ז עבודה בתפקיד טוב בהייטק שאפשר לי להגיע לאימונים כל בוקר ומשכורת בהתאם, לא היו לחצים שהפריעו לי להמשיך. ומה שהרגשתי שעבד כבר ב־2016, עבד גם עכשיו.

אז מה תפס אותי באימונים האלה ולא רק שגרם לי להמשיך, אלא הפך לחלק משמעותי בחיים שלי?

קבוצתיות

האימונים מתקיימים בקבוצות. עוברים את הכל יחד, עם מאמן שאחראי על כולם. מקשיבים להסברים יחד, עוברים את התרגולים יחד, סובלים ביחד, מתייעצים, מתכננים אסטרטגיה לאימונים, מתלוננים, חוגגים הצלחות.
אני יודע שזה מרתיע חלק מהאנשים: למה אני צריך לעמוד עם עוד 10 אנשים שמסתכלים עלי ושופטים אותי? אני לא מרים כבד כמוהם. אני לא מצליחה מתח כמותן. אני לא נראה טוב, לא נראה שייך. גם מי שמתאמנים לבדם בחדר כושר, לא בסביבה קבוצתית, חשים את הפחד מהביקורת של הסובבים אותם. כל אחד נמצא במה שהוא עושה ומתעסק באימון שלו, בקשיים שלו. לכל אחד יש תרגילים שהוא מתקשה בהם ותרגילים שקלים לו יותר. תרגילים שהיא אוהבת יותר או פחות.

מהניסיון שלי, העבודה הקבוצתית רק תורמת. מעולם לא גרמו לי להרגיש לא שייך, לא טוב עם התרגילים שאני מבצע, לא מתאים עם הנראות שלי. החוויה שלי באימונים הקבוצתיים הייתה כמעט רק חיובית. כן אגיד שמלאי המכשירים והמשקולות מוגבל, אז לפעמים יש עליהם תחרות 🙂

התאמת התרגילים

אם יש דבר אחד שהייתי מייחל לו אחרי כמה שנים של אימונים הוא שמורים לחינוך גופני היו יודעים – ומוכנים – להתאים את התרגילים לסוגים שונים של אנשים עם יכולות שונות ומבני גוף שונים, כמו המאמנים שעבדתי איתם. למדתי שאין תרגיל שאי אפשר לבצע. לכל תרגיל יש עשרות וריאנטים, קלים יותר וקשים יותר, לכל רמות המיומנות והיכולת.

האם יכולתי לבצע סמוכקום כשהתחלתי? לא. האם יכולתי לבצע מתח כלשהו, אפילו עם גומיות? לא. האם הצלחתי לקפוץ לגובה, אפילו 30 ס"מ? לא. אלה הכל דוגמאות לתרגילים שהיום אני מסוגל לבצע, בזכות ליווי של המאמנים שידעו להתאים את התרגילים ליכולת שלי ולכוון אותי לוריאציות ותרגילים תומכים כדי לחזק שרירים שמאפשרים לי היום לבצע תרגילים מורכבים יותר.

הינה אחד מהמוני סרטוני יוטיוב בסגנון "רמות של שכיבות סמיכה מקושי 1 עד קושי 99"

גיוון

אני לרוב לא מזכיר שאני מתאמן ב"קרוספיט" כי להרבה אנשים יש דימוי שלילי לשיטה/ענף הספורט הזה. אני לא הלכתי להתאמן בשביל "קרוספיט" ועדיין לא ממש אכפת לי איזה שם מותג אנחנו עובדים תחתיו. מה שכן מעניין זה שהשיטה מאפשרת לנו מגוון תרגילים בכל אימון ומגוון של אימונים לאורך שבועות של תוכנית האימונים.
בכל אימון בד"כ נבצע תרגילי כוח או טכניקה, לחיזוק ושיפור תרגילים ספציפיים. ככה למדתי לאהוב מאוד הרמת משקולות. Deadlift 4ever. לאחר מכן נבצע רוטינת אימון בעצימות גבוהה, שמערבת כנראה את הטכניקה עליה עבדנו בכוח, עם תרגילים תומכים, ולרוב גם אירובי. תמיד לומדים דברים חדשים, שילובים חדשים, דיוק לטכניקה, עלייה לוריאציה חדשה מאמצת יותר או מורכבת יותר. ולפעמים ההפך: מורידים מאמץ, מתרגילים יסודות, נותנים לגוף לנוח ולהתרגל למה שעובדים עליו במהלך התוכנית.

זה אף פעם לא משעמם.

גיימיפיקציה

מי שקצת מכיר אותי יודע כמה אני אוהב Life Logging, לאסוף נתונים על מה שאני עושה בחיים ולחפור במידע. יש לנו אפליקציה בשם SugarWOD בה אנחנו מתעדים את האימונים. הצוות המקצועי מעלה את האימונים בתחילת השבוע למערכת ובסוף כל אימון (מי שרוצה) מעדכן את התוצאה שלו. המאמנים יכולים לתת פידבק ומתאמנים אחרים יכולים לתת Fistbumps אחד לשני.

ברמה הפשוטה ביותר, המעקב הקבוע אחר האימונים מאפשר לי לראות מגמות: כמה ימים התאמנתי בשבוע, בחודש? האם הייתה ירידה במספר האימונים, ולמה? אם הכנסתי השבוע רק שלושה אימונים, אולי אני רוצה להירשם לעוד אחד? זה מדרבן אותי להתמיד. אני מעדכן באפליקציה גם אימונים שאני עושה בעצמי, כמו ריצות או תרגולים בבית.

הרמה הבאה היא מעקב אחרי משקל התרגילים. עשינו 5 סטים של 5 חזרות, מה המשקל שהרמנו בכל חזרה? לאורך זמן, המידע מצטבר. האפליקציה יודעת לתת אחוזי משקל, שמשמשים אחר כך בתוכניות האימונים: לפני שלושה חודשים בדקנו מה המשקל הכי כבד שאנחנו יכולים להרים בתרגיל, ועכשיו אנחנו נבצע חזרות של 60% מהמשקל המקסימלי הזה.

וברמה האחרונה יש לנו אימוני "בנצ'מארק". אלה אימונים קבועים שעושים פעם אחר פעם באותה הצורה ואז כשעוקבים אחרי התוצאות, אפשר לראות שיפור – בין אם בתוצאה הסופית, או בפרמטרים של ביצוע האימון (אם בתחילת התוכנית ביצעתי עם 15 ק"ג ועכשיו עם 25 ק"ג, אולי זמן האימון עלה, אבל התאמצתי יותר).

אני חושב שבדיעבד, אפשר להגיד שמה שתפס אותי בסוג האימונים האלה הוא השילוב של הגירוי האינטלקטואלי יחד עם העבודה הפיזית. זה מה שתרם לכך שהאימונים הפכו לתחביב: אני רוצה לדעת עוד. אני רוצה ללמוד. אני רוצה להבין. במהלך האימונים אני שואל את המאמנים איך עובד התרגיל, מה שונה ממה שעשינו בפעם הקודמת, איך אפשר לשנות את התרגיל כדי שיעבוד על משהו אחר.

כמובן שהתוצאות עצמן גם עוזרות ^_^

תודה גדולה לכל צוות בקרוס דה ואלי: אדם לוי שכבר הזכרתי קודם, נתן רובינשטיין, ארתור דוידוב, הילה פרץ, יפית עזרא וגם מיכל כבשנה שליוותה אותי בשנתיים הראשונות.