בתחילת מרץ התראיינתי לכתבה במגזין תרבות של עיתון "הארץ" שעסקה בתחושות בקהילות הגיקיות המקוונות לאחר ה־7 באוקטובר. רואיינו לכתבה אנשים רבים, רובם בעלי פרופיל הרבה יותר משמעותי משלי ומן הסתם שלא כל מה שאמרתי זכה לייצוג בכתבה. היה לי חשוב לשתף את הדברים המלאים שאמרתי באותו הראיון, לפניכם.

בן 37, גר בקיבוץ כנרת בעמק הירדן עם כלבה גריאטרית חמודה. במקצועי מנהל קהילות משתמשים סביב מוצרים טכנולוגיים. בתחביבי עושה אותו הדבר סביב גיימינג – אני חבר בצוות המנהלים של קבוצת Working Gamers בפייסבוק, המגיש הראשי של פודקאסט "שורפים משחקים" שרץ מאז 2015 ומוציא לאור של משחקי תפקידים שולחניים.

אני חי בקהילות מקוונות מאז שהיה לי מחשב עם חיבור לאינטרנט. דלגתי לאורך השנים מפורומים, לפייסבוק, לטוויטר ולדיסקורד. לפעמים הקדשתי מזמני והייתי מעורב בניהול כנסים ואירועים בקהילת משחקי התפקידים המקומית; וסיקרתי באופן קרוב והדוק את האירועים של קהילת תעשיית המשחקים הדיגיטלית בארץ.  בקהילות בינלאומיות אני מעורב יותר דרך לייבסטרימינג וטוויטר וובשנתיים האחרונות הרבה בטיקטוק.

קהילות ורטואליות הן המעגלים החברתיים שלי. כמעט כל החברים הכי קרובים שלי הם אנשים שהכרתי קודם כל באינטרנט. אני לא שומר על קשר עם אנשים שלמדו איתי בתיכון; אני כן שומר על קשר עם אנשים שהכרתי בפורומים בתקופת התיכון. אני חולק עם האנשים האלה תרבות משותפת מעל ומעבר לתרבות המקומית במקום שאני חי בו או עם המשפחה שלי.

היה לי קשה להתמודד עם הזהות הישראלית שלי כבר במבצעים הצבאיים של השנים האחרונות, לפני המלחמה הנוכחית. אמרתי לחבר בשלב מסוים ש"אני שמאלני מידי בשביל הישראלים וישראלי מידי בשביל אנשים בחו"ל". ההרגשה הזאת הוקצנה משמעותית מאז ה־7 באוקטובר. רוב מי שחשבתי שחולק נקודת המבט שלי על העולם בצד הישראלי הלך ימינה ובו זמנית התחיל להתנהג באגרסיביות כלפי הצד הבינלאומי של הקהילות שאני נמצא בהם.

יש מעט מאוד סביבות מקוונות בהן אני יכול להביע את הדעות האמיתיות שלי, והבעיה היא בצד הישראלי יותר מאשר בצד הבינלאומי. כן, השתקתי הרבה מילים באנגלית בטוויטר אחרי השבועיים הראשונים של המלחמה, לא כי אני לא מסכים עם הביקורת אלא כי יש גבול לכמה ממנה אני מסוגל להכיל. אבל בעוד אני מסוגל להבין את נקודת המבט המוגבלת מאוד של אנשים בחו"ל (ויודע לחלוטין שבדיוק ככה ישראלים מתנהגים כשמדברים איתם על עימותים במדינות אחרות), קשה לי לקבל את התעמולה הפנים־ישראלית אל נוכח המציאות שאני מכיר.

בשנה השנייה של הלימודים בתוכנית התואר השני לעיצוב ופיתוח משחקים בשנקר, אחד המרצים האורחים היה רמי ישמעיל – מפתח משחקים ופעיל ביקורתי מאוד בתעשייה, ממוצא הולנדי־מצרי. האנשים שהשתתפו בהרצאה עפו אליו ממש – הוא אחלה דובר. בערך חודש אחר כך התחיל עוד איזשהו מבצע בעזה או ביו"ש, אני לא זוכר בדיוק מה היה באותו הזמן, וחברי הכיתה קראו את הציוצים של רמי בטוויטר והתפלאו מאוד לגלות כמה הוא אנטי־ישראלי. זאת דוגמה מופתית של הדיכטומיה שאני מרגיש באיך הישראלים מתנהגים בקהילות שלנו.

האמת היא שבעולם הוירטואלי הדברים עדיין מתונים יחסית. מה־9 באוקטובר גוייסתי למילואים ושרתתי במשך 40 יום. אם הרגשתי שהמעגלים המקוונים שלי זזים מעט ימינה, להיות במילואים היה כמו לחיות בעולם מקביל. רמות הגזענות והלאומנות תרמו לכך שלא היה שום סיכוי שאגיד מה שאני באמת חושב על המלחמה והמצב הכללי בסביבה הזאת. יחד עם האווירה הכללית סביב ה־7 באוקטובר והמלחמה, זאת הייתה תקופה שחורה מאוד בשבילי.

הקטע הוא שאת התשובה שלי יהיה לי קשה יותר לתת בסביבה הישראלית מאשר בקהילות הבינלאומיות. אם כבר מה שקרה לי אחרי ה־7 באוקטובר זה רדיקליזציה מואצת שמאלה. ומה שהכי קשה לי במצב הוא הפער ההולך וגדל בין מי שחשבתי ש"עומדים איתי" בצד הישראל לבין מי שאני מרגיש שייכות אליהם בצד הבינלאומי. אחד הדברים השנואים עלי הוא שהפכו את ה"שיער הצבוע" (בדרך סגול) לאיזשהו סממן לאנטישמיות.

באופן אישי לא הרגשתי שום שינוי בהתנהגות כלפי. לפני כמה שבועות שידרתי בטוויץ' כמה שעות של Enshrouded ונכנס מישהו חדש לצ'אט שלי. אחרי כמה מילות שלום, הם שואלים אותי "האם אתה תומך בפלסטין?" התעלמתי מהשאלה. מהניסיון המקצועי והחיים ברשת אני יודע בדיוק מה הם רוצים לשמוע, ולא מעניין אותי לתת לזה גב.

התשובה האמיתית מורכבת מידי.