עוד פוסט של "דברים שאביב ראה בטלוויזיה ולא ידע כמה הם השפיעו עליו". בפעם הקודמת דברנו על איך פרק בסדרה האוס השפיע על היחס שלי לריצה והתפיסה של איך משנים את המצב הגופני (קישור בתגובות).
הפעם נדבר על הפרק "Skyfire Cycle" בעונה 4 של הסדרה ברוקלין 99. זה אחד הפרקים האהובים עלי בסדרה בגלל העלילה הראשית וגם בגלל תת־העלילה סביב "בעיית מונטי הול" עם הקטע המצחיק ביותר בסדרה. בתחילת הפרק, ג'ייק מתלוצץ על DC Parlov, הסופר "שאף אחד לא מכיר" וטרי מתפרץ לשיחה ו־geeks out לחלוטין על סדרת Skyfire. הוא אומר את הדברים הבאים (אני מקצר לדברים החשובים):
When I was a little kid, I spent hours reading those books.
I was overweight and lonely, and I wrote DC Parlov for advice, and he sent me this!
[…] And listen to the inscription he wrote:
“[…] Never forget that in this life, we write our own stories. Parlov."
And that's what happened.
Little Terry wrote his own story.
Yeah, Little Terry got buff-a!
Little Terry got emotionally healthy.
Yeah, and ja-a-acked.
You know what?
He did get jacked.
Way to go, Little Terry.
מי שלא מכיר את הסדרה, או את השחקנים המעורבים, את הדמות של טרי ג'פורדס משחק טרי קרוז ויש הקבלות רבות בין הדמות בסדרה לשחקן. הדמות, במידה מסויימת, התבססה על השחקן. בשני המקרים, מדובר בגבר גדול גוף – אבל שרירי – שהוא גם רגיש, יצירתי, וחנון. טרי קרוז הוא שחקן תפקידים (!!), הוא מצייר, הוא קורא קומיקס. קשה לי להשתמש בביטוי "מודל לחיקוי" כי מחרותיים נגלה דברים בארון של קרוז שלא היינו רוצים לדעת, אבל נכון לכתיבת שורות אלה, זה מה שהרגשתי כלפי קרוז.
לפני כמה שנים (תחילת 2022) ראיתי ראיונות איתו וסיפורי "מאחורי הקלעים" של סרטים שהוא השתתף בהם וכדומה, הרגשתי הזדהות. אבל יותר מכך, רציתי להיות כמוהו. כי לא חשבתי שאני כזה. כבר התאמנתי באותו הזמן, אבל עדיין חזק בתוך הדיסמורפיה הגופנית, ולא ראיתי בעצמי דבר מלבד "שמן".
חזרה למציאות של התוכנית, אין ספק שמה שטרי מתאר שהדמות שלו עברה דומה מאוד לחיים שלי בתור ילד. הייתי ילד שמן שעבר חוויות קשות בבית הספר בגלל המשקל (והמשקפיים). קראתי ספרי מד"ב ופנטזיה וחלמתי להיות כמו הגיבורים האלה. בוודאי שדמיינתי איך אני משנה את הגוף שלי והופך להיות רזה ו"רגיל". לא ידעתי איך לעשות את זה.
עברו הרבה, הרבה, *הרבה* שנים עד שלי היה את הטרנספורמציה *הנפשית* של טרי הקטן. החלק המשעשע בדיאלוג הזה בין ג'ייק וטרי הוא שג'ייק מתייחס קודם כל לחיצוניות של טרי – "Little Terry got buff" – בעוד טרי קודם כל מדבר על השינוי הנפשי, "Little Terry got emotionally healthy" ורק אחר כך הוא מסכים עם ג'ייק, "He did get jacked. Way to go, Little Terry!".
כי אנחנו לא יכולים לראות את השינוי הפיזי לפני שאנחנו מצליחים לעבור את השינוי המנטלי.
ראיתי את הפרק הזה שוב חודש שעבר, כי אני רואה ברוקלין 99 בלופים כל הזמן (ורואה סרטוני מקטעים ביוטיוב), והבנתי שאני נמצא בצד השני של המשוואה הזאת. אם בעבר כשראיתי את הפרק ייחלתי להיות כמו טרי, היום אני מקבל את זה שגם אני עברתי בהצלחה את אותו התהליך.
לאחרונה התחלתי קורס מאמני כושר. הרעיון להירשם לקורס עלה לראשונה בספטמבר, אבל בזמן המילואים וטרם פתיחת הקורס בנובמבר, לא ידעתי מה תהיה הזמינות שלי וגם לא הייתי במצב – נפשי ופיזי – שתמך בלמידה לקורס. אז ביטלתי. עברו כמה חודשים, התאוששתי, התחלתי טיפול תרופתי וחזרתי לשגרת האימונים שלי ואף יותר: הם הפכו להיות דבר עוד יותר משמעותי עבורי. הוספתי ריצות, פתחתי ערוץ יוטיוב – והחלטתי להירשם לקורס מחדש. אם בספטמבר הרעיון היה בעיקר לשם העשרה עצמית, עכשיו זה נראה כמו נתיב קריירה אפשרי, בנוסף.
אם הייתם שואלים אותי לפני ארבע שנים אם יכול להיות דבר כזה שאחד התחביבים שלי יהיה כושר, הייתי צוחק לכם בפנים. אבל זה מה שקרה – התחלתי להתעניין בתחרויות, לצפות בתכני כושר בטיקטוק ויוטיוב, לעקוב אחרי אנשים בתחום, לצבור ידע מקצועי.
יוצא לי לדבר לא מעט עם אנשים על ספורט, בעיקר מתוך התסכול שלהם. הם סופגים מסרים מהסביבה להיות יותר פעילים וזה לא מצליח להם. הם הולכים לשחות או לרוץ, וזה משעמם. אם ינסו יוגה, או פילאטיס, או חדר כושר, יהיה להם קשה להתמיד, הם ירגישו חוסר בהכוונה ושהם לא באמת מרגישים איזשהו שינוי. זה מה שקורה לכולם. קשה למצוא את הדבר האחד שבאמת יתפוס אותנו ויגרום לנו לשנות את ההרגלים שלנו, לתקופה מספיק ארוכה כדי שנתחיל להרגיש את השינוי החיובי שעובר עלינו.
אני רוצה לדבר על מה שעבד בשבילי. זה לא יעבוד לכולם – כולנו שונים ולכל אחד מאיתנו יהיה משהו אחר שידבר אליו. אבל אולי, דרך החוויה שלי, תוכלו להסתכל טוב יותר על מה שעובד בשבילכם ולמצוא את הדבר הנכון שמתאים לכם.
סיפרתי בעבר שהגעתי לראשונה לקרוס דה וואלי ב־2016 כשהמקום נפתח, כחלק מפרויקט בלימודי התואר בתקשורת. פגשתי את אדם לוי ודברתי איתו על כמה שהייתי רוצה להכניס איזשהי פעילות גופנית. הוא הציע לי להגיע למפגש ראשון, להתנסות. הגעתי. התחלתי בסדרת מפגשי "יסודות", עברתי את הראשון והמשכתי לשני והשלישי והצטרפתי לאימוני השגרה למשך חודש (בערך). כבר אז ידעתי שמשהו עובד, אבל השילוב של תוכנית הלימודים ומשכורת סטודנט גרמו לי להפסיק.
נקפוץ שלוש שנים קדימה, לאחר שסבלתי מאפיזודה של התכווצויות בגב התחתון שהשאירה אותי כמעט חסר תנועה למשך שבועיים, ידעתי שאני צריך לעשות משהו כדי להיות פעיל יותר. בשלוש שנים האלה לא ויתרתי לחלוטין: עברתי את אותו המסלול שתארתי בהתחלה. ניסיתי שחייה, והליכה. ולא הצלחתי להתמיד לאורך זמן באף אחד מהם. אז בדצמבר 2019 חזרתי לקרוס דה וואלי, שוב למפגשי יסודות. הפעם, עם לו"ז עבודה בתפקיד טוב בהייטק שאפשר לי להגיע לאימונים כל בוקר ומשכורת בהתאם, לא היו לחצים שהפריעו לי להמשיך. ומה שהרגשתי שעבד כבר ב־2016, עבד גם עכשיו.
אז מה תפס אותי באימונים האלה ולא רק שגרם לי להמשיך, אלא הפך לחלק משמעותי בחיים שלי?
קבוצתיות
האימונים מתקיימים בקבוצות. עוברים את הכל יחד, עם מאמן שאחראי על כולם. מקשיבים להסברים יחד, עוברים את התרגולים יחד, סובלים ביחד, מתייעצים, מתכננים אסטרטגיה לאימונים, מתלוננים, חוגגים הצלחות.
אני יודע שזה מרתיע חלק מהאנשים: למה אני צריך לעמוד עם עוד 10 אנשים שמסתכלים עלי ושופטים אותי? אני לא מרים כבד כמוהם. אני לא מצליחה מתח כמותן. אני לא נראה טוב, לא נראה שייך. גם מי שמתאמנים לבדם בחדר כושר, לא בסביבה קבוצתית, חשים את הפחד מהביקורת של הסובבים אותם. כל אחד נמצא במה שהוא עושה ומתעסק באימון שלו, בקשיים שלו. לכל אחד יש תרגילים שהוא מתקשה בהם ותרגילים שקלים לו יותר. תרגילים שהיא אוהבת יותר או פחות.
מהניסיון שלי, העבודה הקבוצתית רק תורמת. מעולם לא גרמו לי להרגיש לא שייך, לא טוב עם התרגילים שאני מבצע, לא מתאים עם הנראות שלי. החוויה שלי באימונים הקבוצתיים הייתה כמעט רק חיובית. כן אגיד שמלאי המכשירים והמשקולות מוגבל, אז לפעמים יש עליהם תחרות 🙂
התאמת התרגילים
אם יש דבר אחד שהייתי מייחל לו אחרי כמה שנים של אימונים הוא שמורים לחינוך גופני היו יודעים – ומוכנים – להתאים את התרגילים לסוגים שונים של אנשים עם יכולות שונות ומבני גוף שונים, כמו המאמנים שעבדתי איתם. למדתי שאין תרגיל שאי אפשר לבצע. לכל תרגיל יש עשרות וריאנטים, קלים יותר וקשים יותר, לכל רמות המיומנות והיכולת.
האם יכולתי לבצע סמוכקום כשהתחלתי? לא. האם יכולתי לבצע מתח כלשהו, אפילו עם גומיות? לא. האם הצלחתי לקפוץ לגובה, אפילו 30 ס"מ? לא. אלה הכל דוגמאות לתרגילים שהיום אני מסוגל לבצע, בזכות ליווי של המאמנים שידעו להתאים את התרגילים ליכולת שלי ולכוון אותי לוריאציות ותרגילים תומכים כדי לחזק שרירים שמאפשרים לי היום לבצע תרגילים מורכבים יותר.
הינה אחד מהמוני סרטוני יוטיוב בסגנון "רמות של שכיבות סמיכה מקושי 1 עד קושי 99"
גיוון
אני לרוב לא מזכיר שאני מתאמן ב"קרוספיט" כי להרבה אנשים יש דימוי שלילי לשיטה/ענף הספורט הזה. אני לא הלכתי להתאמן בשביל "קרוספיט" ועדיין לא ממש אכפת לי איזה שם מותג אנחנו עובדים תחתיו. מה שכן מעניין זה שהשיטה מאפשרת לנו מגוון תרגילים בכל אימון ומגוון של אימונים לאורך שבועות של תוכנית האימונים.
בכל אימון בד"כ נבצע תרגילי כוח או טכניקה, לחיזוק ושיפור תרגילים ספציפיים. ככה למדתי לאהוב מאוד הרמת משקולות. Deadlift 4ever. לאחר מכן נבצע רוטינת אימון בעצימות גבוהה, שמערבת כנראה את הטכניקה עליה עבדנו בכוח, עם תרגילים תומכים, ולרוב גם אירובי. תמיד לומדים דברים חדשים, שילובים חדשים, דיוק לטכניקה, עלייה לוריאציה חדשה מאמצת יותר או מורכבת יותר. ולפעמים ההפך: מורידים מאמץ, מתרגילים יסודות, נותנים לגוף לנוח ולהתרגל למה שעובדים עליו במהלך התוכנית.
זה אף פעם לא משעמם.
גיימיפיקציה
מי שקצת מכיר אותי יודע כמה אני אוהב Life Logging, לאסוף נתונים על מה שאני עושה בחיים ולחפור במידע. יש לנו אפליקציה בשם SugarWOD בה אנחנו מתעדים את האימונים. הצוות המקצועי מעלה את האימונים בתחילת השבוע למערכת ובסוף כל אימון (מי שרוצה) מעדכן את התוצאה שלו. המאמנים יכולים לתת פידבק ומתאמנים אחרים יכולים לתת Fistbumps אחד לשני.
ברמה הפשוטה ביותר, המעקב הקבוע אחר האימונים מאפשר לי לראות מגמות: כמה ימים התאמנתי בשבוע, בחודש? האם הייתה ירידה במספר האימונים, ולמה? אם הכנסתי השבוע רק שלושה אימונים, אולי אני רוצה להירשם לעוד אחד? זה מדרבן אותי להתמיד. אני מעדכן באפליקציה גם אימונים שאני עושה בעצמי, כמו ריצות או תרגולים בבית.
הרמה הבאה היא מעקב אחרי משקל התרגילים. עשינו 5 סטים של 5 חזרות, מה המשקל שהרמנו בכל חזרה? לאורך זמן, המידע מצטבר. האפליקציה יודעת לתת אחוזי משקל, שמשמשים אחר כך בתוכניות האימונים: לפני שלושה חודשים בדקנו מה המשקל הכי כבד שאנחנו יכולים להרים בתרגיל, ועכשיו אנחנו נבצע חזרות של 60% מהמשקל המקסימלי הזה.
וברמה האחרונה יש לנו אימוני "בנצ'מארק". אלה אימונים קבועים שעושים פעם אחר פעם באותה הצורה ואז כשעוקבים אחרי התוצאות, אפשר לראות שיפור – בין אם בתוצאה הסופית, או בפרמטרים של ביצוע האימון (אם בתחילת התוכנית ביצעתי עם 15 ק"ג ועכשיו עם 25 ק"ג, אולי זמן האימון עלה, אבל התאמצתי יותר).
אני חושב שבדיעבד, אפשר להגיד שמה שתפס אותי בסוג האימונים האלה הוא השילוב של הגירוי האינטלקטואלי יחד עם העבודה הפיזית. זה מה שתרם לכך שהאימונים הפכו לתחביב: אני רוצה לדעת עוד. אני רוצה ללמוד. אני רוצה להבין. במהלך האימונים אני שואל את המאמנים איך עובד התרגיל, מה שונה ממה שעשינו בפעם הקודמת, איך אפשר לשנות את התרגיל כדי שיעבוד על משהו אחר.
העלתי את התמונה הזאת מוקדם יותר הערב, לשלל שבחים ואיחולים.
חבר שאל אותי, "מה דחף (ואיך שזה נראה לי – עדיין דוחף) אותך לעשות את השינוי בעצמך?"
התשובה שעניתי לו בהתחלה הייתה התשובה הגנרית, הנראטיב המוכר שספרתי כבר הרבה פעמים. אבל זה התפתח למשהו אחר וחשבתי לחלוק את זה בפורום רחב יותר.
זה התחיל ב־2015. כתבתי אז רשומה בבלוג שתיארה את מה שהרגשתי באותו הזמן. לא הכרתי את עצמי אז טוב כפי שאני מכיר היום. השינוי הגדול הראשון התחיל בגלל בגדים. לא מצאתי כבר בגדים במידה שלי. השינוי הגדול השני היה אחרי שהייתי משותק שבועיים מהתכווצות שרירים בגב. בשלב מסוים הבנתי שאני סובל מדיסמורפיה. במשך שנים הצורה של הגוף שלי בפועל ואיך שדמיינתי אותו היו בקונפליקט.
ניסיתי להתרגל לשגרת כושר כמה שנים באותו זמן אבל לא היה משהו שתפס אותי לאורך זמן. בשנה השנייה שלי לתואר הראשון צלמנו פרויקט כתבת חדשות במכון קרוספיט חדש שפתחו בעמק. חזרתי לשם בעקבות האפיזודה עם הגב המכווץ. התאמנתי בבקרים. בהתחלה יומיים בשבוע. חצי שנה אחרי שהתחלתי הגיע קוביד ואחרי הסגר הראשון העלתי להתאמן שלושה ימים ואז ארבעה.
כמו עם דיאטה מתאימה, גם עם הכושר היה צריך שמשהו נכון יתפוס אותי ומתאים בשבילי. היום אני מבין שהתחיל שינוי הרבה יותר משמעותי. תקופה שלמה שבה עיצבתי את הגוף שלי בצורה בה דמיינתי לעצמי שהוא אמור להיות. במקביל לקרוספיט גם עשיתי את הקעקוע הראשון שלי והמשכתי לבאים בתור.
פעם אהבתי לגלח את הראש ואת הקרחת – הרגשתי חזק קרח. לגלח את הראש גם היה הכרח בריאותי וכשהצלחתי להתגבר עליו (בתהליך ארוך) החלטתי פעם אחת שאני רוצה לגדל שיער, לראות אם אני יכול להגיע לתלתלים שרציתי. זה היה חלק מהדימוי הזה.
עם כל שלב בדרך, אני "פותר" את הדיסמורפיה שלי (לא יודע אם זאת המילה הנכונה). חלק מזה היה גם לשבור הרבה מיתוסים לגבי מה זה גוף בריא, איך נראים שרירים, מה צריך כדי לפתח כוח.
למדיה יש תפקיד בזה. כשיצא God of War Ragnarok היה שיח סביב הדמות של תור, איש מגודל ושמן, אבל עצמתי, חזק. חלק מזה הוא בניגוד לתור של סרטי מארוול ודימוי הגוף של כריס המסוורת. במיוחד עם Endgame שיצר את "fat Thor" כאנטיתזה, תור הדיכאוני לא שומר על עצמו. לאחרונה, גם Diablo IV ממש עזר לי עם זה, עם הדמויות של הדרואיד והברברי, אנשים שריריים אבל גדולי גוף. ממש יכולתי לראות את עצמי בדמויות האלה.
אייזלביסט, הדרואיד שליתור, God of War
דוגמה נוספת היא מאט מרסר, שאומנם בעל מבנה גוף שונה אבל גם הוא פתוח לגבי ההתמודדות שלו עם דיסמורפיה גופנית, הכלים בהם הוא משתמש (כמו הוסט האייקוני) ותחושת אי הנוחות שלו להיות כל כך ויזבלי אונליין.
רוב הדברים האלה קרו במקריות. לא יודעת שאני עושה משהו רציני עד שהוא קרה. רציתי קעקועים, לא ידעתי למה. התחלתי להתאמן לכאורה כדי להתמודד עם בעיות בריאותיות וגליתי שאני צריך את זה נפשית הרבה יותר משחשבתי.
תוך כדי התקופה הזאת יש גם הכרה בהתמודדות עם דכאון ודברים כאלה.
אם לא הייתי כל כך אונליין וסופג חוויות של מאות אנשים אחרים, כנראה שלא הייתי מצליח להתמודד.
מאט מרסר חולק קצת על ההתמודדות עם דיסמורפיה ולמה זה לא משנה כשאנשים אחרים אומרים לך שאתה נראה טוב:
כתבתי את הרשמים הבאים כשהתחלתי את הטיפול בסקסנדה במאי 2023. דיווחתי מפעם לפעם על התהליך שעובר עלי בטוויטר.
סיכום 14 שעות ראשונות: ללא תופעות לוואי בינתיים. חשבתי שההשפעה תהיה יותר דרמטית. לא יודע למה צפיתי. אני אפילו לא יודע אם לייחס את מה שאני מרגיש לתרופה או סתם ליום טוב שבו ה־Food noises לא מציקים לי במשך כמה שעות בבוקר. נגיד הרגשתי את עצמי אומר "בא לי משהו" אבל שהמחשבה לא תציק לי מספיק כדי שאלך לקחת משהו.
יום שלישי עם התרופה. אתמול התחלתי להרגיש השפעה משמעותית יותר. אני מחזיק במשך שעות בלי להיות רעב. תופעות לוואי בינתיים מינוריות. היו קצת כאבי בטן ובחילה קלה במהלך האימון הבוקר. אכלתי היום פחות ארוחה אחת, וכל ארוחה הייתה שעה מאוחר יותר מהרגיל. גם כוס קפה אחת פחות.
רק לאחרונה למדתי על המושג food noise וזה נתן עולם שלם של משמעות למה שהייתי מרגיש. מדהים איך התרופה הזאת פשוט השתיקה את הכל.
ההשפעה של הטיפול דורשת ממך לשנות איך אתה מתייחס למזון. אתמול בערב היה בא לי עוד משהו אחרי ארוחת ערב. ידעתי שעמדתי בגבולות התפריט אז לא מנעתי מעצמי. הכנתי עוד כוס קפה ולקחתי לחמנית טחינה.
הטעות הייתה לקחת את שניהם. כל אחד לבד היה כנראה מספיק. אבל סיימתי את שניהם כשאני מרגיש מפוצץ. הבוקר דבר דומה. בימים שאני נוסע למשרד אני עובר בארומה לקפה ומאפה. כבר כשעצרתי לקנות הרגשתי שאני לא צריך את זה, ואחרי שסיימתי ידעתי בוודאות שלא הייתי צריך את זה.
איזו. תחושה. משחררת.
סופסוף אפשר להאמין לגוף שלי מתי הוא רעב ומתי לא. מתי האוכל יהיה יותר מידי. תקופת חיים שלמה שלא הצלחתי להסביר את המאבק הזה.
סאקסנדה היא לא תרופת קסם. יחד עם הטיפול עדיין צריך לשים לב לתזונה ולא להתפרע. התרופה מאוד עוזרת לווסת את הרעב ותחושת השובע הרבה יותר טוב מבעבר.
אני מטופל חודשיים, ירדתי 3.5 ק"ג. התזונאי שלי מרוצה הירידה המתונה. אני הייתי רוצה לרדת מהר יותר.
הגעתי לסאקסנדה אחרי שבע שנות תהליך הרזייה. התחלתי במשקל 150 ק"ג. ירדתי 20 ק"ג דרך שינוי תזונתי ומעקב אחר פעילות, בעצמי. ירדתי עוד 10 ק"ג כשהתחלתי אימוני כושר אינטנסיביים ועוד התאמה של התזונה.
בשלב הזה מצאתי תזונאי ספורט שלראשונה בחיים הסתדרתי איתו ונתן לי תפריט הגיוני.
התזונאי היה זה שהמליץ לי, אחרי 8 חודשים ביחד, לבחון סאקסנדה. הוא הכיר את התהליך שעברתי, את הקשיים שעדיין קיימים והרגלי השגרה שלי. הוא חשב שהמקרה שלי מתאים בדיוק למה שסאקסנדה מתאימה לעזור בו.
אז אפרופו סאקסנדה, לחלק מהמטופלים יש תופעות לוואי מאוד חריפות. אצלי הדבר היחיד שהיה לי זה בחילות במאמץ פיזי, באימונים. השבוע העליתי את המינון והיום באימון חטפתי בחילה. לא כל כך חמורה שהייתי צריך להפסיק אבל עדיין מורגשת.
