המתג שבראש

שיר לרשומה זאת.

הבוקר חבר פייסבוק סיפר שהוא מתחיל אתגר, להפסיק לשתות משקאות ממותקים. בדיון היו תגובות לכאן ולשם, רציתי לחזק את ידו והלכתי לבדוק באתר מגה מתי הייתה הקנייה הראשונה של "הדיאטה" שלי. 25/3/15, אני כבר חודשיים וחצי כשהורדתי 90% מכל המתוקים, הבצקים והחלב בתפריט שלי.

אני לא ממש אוהב את המילה דיאטה. יש לה קונוטציות של איזשהו תרגיל שמנסים לתקופת זמן מוגבלת ואחריה או שנכשלים וחוזרים לאכול באטרף, או שמורידים את 5 הק"ג העודפים ומרוצים מעצמכם, עד הפעם הבאה. לי אין 5 ק"ג עודפים, יש לי 50. התחלתי להשמין בסביבות גיל 6, כשעליתי לכיתה א' וזכיתי להיכנס למסגרת בה כמעט אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, שלא לדבר עם המשקפיים שנוספו שנה לאחר מכן. למזלי, יש לי הורים שהצליחו יפה מאד ללמד אותי להתמודד עם סוג כזה של בני אדם ויצא שאחרי כמה שנים הפסיק להיות אכפת לי במיוחד מה אנשים אחרים חושבים עלי.

אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא ש"דיאטה" עבורי זה חרטא. על מנת שאוריד במשקל, דרוש שינוי ארוך טווח (ואולי קבוע) בכל מה שאני אוכל. יש כל מיני סיבות למה אנשים משמינים. חלק פשוט אוכלים יותר מידי, אפילו אם התפריט שלהם יחסית "בריא". חלק אולי אוכלים במתינות, אבל לא שורפים בכלל אנרגיה. וחלק פשוט אוכלים את כל הדברים הלא נכונים.

אז אני שילוב מסוים של כל החלקים האלו. יש תקופות בחיים שאכלתי המון. למזלי זה החלק שהכי קל לי להתמודד איתו, ואפילו לפני שהתחלתי את התפריט החדש, עודף אכילה לא הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה לאכול את הדברים הלא נכונים ולהיות פעיל יותר.

קשה להגיד מה הם הדברים הנכונים לאכול, כיוון שכל תזונאי/ת שביקרתי אצלו לאורך השנים אמר משהו אחר. 98% מהם גם נתנו לי הוראות כאילו הם קוראים מספר מקצועי, בלי לבחון את אורך החיים שלי או את היכולת שלי להתמודד עם ההוראות שלהם. ולכן כולם נכשלו. חוץ מאחד.

בסוף כיתה י"א רופא המשפחה שלי המליץ על תזונה נטולת פחמימות. זה היה אחרי סבב של בדיקות שהוא ערך כדי לבדוק מה מקור המשקל העודף שלי- כמובן שלא גילה שום דבר מיוחד, מעבר לשנים של אורח חיים גרוע. הוא המליץ על התזונה הספציפית הזאת כי היא נועדה להפחית באופן דרסטי את הסוכר בגוף, כיוון שסבלתי מיצור עודף של אינסולין. הסיבה שאני מדבר על כל זה היא שזאת הייתה תוכנית התזונה היחידה אי פעם שהצלחתי להתמיד בה. במשך יותר משנה, עד סיום הטירונות שלי, הקפדתי עליה וירדתי מ-120 ק"ג ל-108 בסוף הטירונות.

ב-6 השנים שלאחר מכן החזרתי את כל המשקל הזה ואף עליתי יותר, עד לשיא של 150 ק"ג ב-2011. חלק מהעלייה הייתה מכוונת, מתוך טיפשות. חשבתי שאוכל להשתחרר מהצבא אם המשקל שלי יהיה גבוה מספיק שיורידו לי פרופיל. אז זללתי, בכוונה, והעלתי בשנה הראשונה של השירות הצבאי את כל המשקל שהורדתי. אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר אחורה ומכניס מכות לדביל בן ה-18.

בכל מקרה, בסוף שנת 2011 נתקלתי במספר המפחיד, 150 ק"ג. למה הוא מפחיד, ולא המספרים שבאו לפניו? ובכן, מכשירי מדידה ביתיים, מהסוף שאפשר לקנות בסופר פארם, לא עוברים 150 ק"ג. אם הייתי ממשיך לעלות במשקל, הייתי מגיע למצב שאפילו מכשיר המדידה לא מסוגל לדעת כמה אני שוקל. זה דפק לי את הראש לגמרי, אז התחלתי בנסיון ראשון מאז אותה ה"דיאטה" בתיכון, לרדת במשקל.

ודיאטה כמו דיאטה, ירדתי באמת 5 ק"ג ושם עצרתי. היות שעשיתי אותה מתוך פחד ולא בגלל שבאמת היה אכפת לי, אחרי שהתייצבתי על 146 או משהו כזה, לא יחסתי לזה יותר חשיבות.

במרץ השנה טסתי ללונדון, וקצת אחרי שחזרתי משהו קפץ אצלי בראש. אני לא יודע להסביר למה, פתאום החלטתי שאני צריך לרדת במשקל. זה לא נובע מהמראה החיצוני שלי, שמאז כיתה ב' לא עניין אותי. חוץ מזה שאני חושב שאני נראה טוב, ויש אולי אדם אחד שמכיר אותי שבאמת חושב שהמראה החיצוני שלי מפריע לי באיזשהי צורה ("התמזל מזלי" להיות שמן מגיל צעיר, וגם להיות גבוה, כך שמבנה הגוף שלי יחסית מתאים למשקל, ורוב האנשים לא יחשבו שאני שוקל 140 ק"ג).

זה גם לא ממש קשור למצב הבריאותי שלי, אם כי אשקר אם אומר שלא אשמח אם בגיל 50 אדלג על המחלות הכרוניות שצופן לי העתיד כרגע. כן, אני יודע שהסחוס בברכיים ישחק (הוא כבר התחיל, אני שומע את הברכיים שלי עושות קולות כשאני עולה במדרגות), אני יודע שאסבול ממחלות לב, אני יודע שיש סיכוי סביר שאחלה בסכרת סוג 2, ממנה סובלים גם סבי ואבי.

ועדין איכשהו, גם קודם וגם עכשיו, זה לא מה שיגרום לי לשנות את אורח החיים שלי. אני השלמתי עם מצבי הבריאותי ועם הסיכוי הממשי שבגיל 50 הגוף שלי יהיה דפוק מידי.

אז למה? למה כשחזרתי לארץ מאותו הטיול הסתובב לי המתג בראש, והחלטתי לרדת במשקל? לא יודע.

בכל מקרה, על מנת לרדת במשקל אספתי את כל מה שהכרתי על התפריט התזונתי שלי והנסיון שלי משנים רבות של ניסוי ותהייה, והרכבתי לעצמי תפריט חדש. המטרה של התפריט הזה היא אחת: לא לאכול פחות, אלא להחליף חלקים "רעים" בחלקים "טובים", שאני יודע שאוכל להתמודד איתם.

כל מיני אנשים ששמעו ממני על התפריט שלי לא הבינו איך אני מסוגל לעמוד בה וצפו שאני אשבר במהרה. אבל זה הסוג של תזונה מוצלחת: היא צריכה להיות מבוססת על מה שאתה יודע שתצליח להתמודד איתו.

החלק הכי קשה היה הגמילה מסוכר. לא יודע כמה מכם התנסו בכך, אבל סוכר הוא ממש כמו סם. אחרי שאתה צורך אותו במשך הרבה שנים, אתה רוצה עוד. אתה אוכל צהריים, ורוצה מתוק לאחר מכן. אתה קם בבוקר וכבר מחכה לקפה הפוך עם קרואסון שאתה קונה בלובי של הבניין. בשנה שלפני התזונה החדשה, הייתי קונה קפה ומאפה פעמיים ביום. בבית הייתה אוכל כמויות של מילקי ומשקאות חלב.

מוצרי חלב מתוקים, זה היה הסם שלי. לא אכלתי חטיפים, או שוקולד. תנו לי רבעיית מילקי ובקבוק ליטר מוקה.

התפריט שאני משתמש בו כרגע מבוסס בכלליות על תזונה לפי ד"ר ברנשטיין. אם תסתכלו מקרוב, היא זהה כמעט לחלוטין לתפריט שנתן לי רופא המשפחה בתיכון. יש כמה חלקים בתפריט שאני לא נצמד אליהם באדיקות, כי אחרת לא יהיה לי מספיק מה לאכול לאורך היום. הנחת הבסיס של התפריט הוא שאני לא מבשל לעצמי, ולכן כמעט כל מה שאני אוכל הם דברים מוכנים או שאינם מבושלים.

החודש הראשון היה קשה. הרגשתי את הצורך במתוק כל הזמן. אבל כמעט מיד הרגשתי את הצדדים החיוביים של התפריט: ערנות מוגברת, למשל. סדירות טובה יותר של מערכת העיקול. הדבר היחיד שלא הצלחתי להוריד לגמרי, זאת הפיצה. אני עדין אוכל פיצה לפחות פעם בשבוע, אפילו חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי את התזונה החדשה.

אבל זה עבד. בהתחלה הורדתי בערך ק"ג בשבועיים. אחרי החודש הראשון הייתה עצירה מסוימת, שהמשקל שלי נשארת זהה. ואז הוא המשיך לרדת, והשבוע הגעתי לאבן הדרך הראשונה: ירדתי מתחת ל-140 ק"ג, "המשקל המיתולוגי" שהפעם האחרונה שהייתי מתחתיו הייתה ב-2009. אבן הדרך הבאה תהיה 120 ק"ג, המשקל שלי בכיתה י"א כשהתחלתי את התזונה נטולת הפחמימות לראשונה.

הפיצה נשארה, אבל את החלב הניגר הורדתי ב-100%. את הקפה שלי אני שותה ללא חלב ועם ממתיק סטיביה (הייתי צורך סוכרזית בעבר, ולא סוכר. אבל גם את זה המליצו להוריד). הורדתי את כל הלחם ומוצריו, במקומו את אוכל את הפרכיות המומלצות בתפריט אליו קישרתי למעלה, של חברת WASA, וגם אותן אני אוכל בערך חבילה ב-10 ימים. אני אוכל ירקות כמעט כל יום, מה שלא עשיתי לפני כן.

באשר לחלק השלישי בסוגיית המשקל, טרם עשיתי מספיק בזירת הפעילות הגופנית. קניתי צמיד מדידה Mi Band שעוקב אחרי מספר הצעדים, המרחק והקלוריות שאני שורף בכל יום. התחלתי למדוד לפי היעד המומלץ שלהם, 8,000 צעדים ביום, אבל אחרי שבועיים ראיתי שזה לא יעד בסיס מספיק טוב בשבילי, כי אני לא מצליח להגיע לשם בפעילות יום-יומית רגילה. אז הורדתי את היעד ל-6,000 צעדים, וזהו יעד עליו אני מצליח לשמור בכל ימות השבוע, מלבד שבת בד"כ (אלבום מעקב הפעילות שלי. פתוח לחברי פייסבוק בלבד).

הצמיד לא מדויק לחלוטין, כיוון שהוא בודק את תנועות היד, אבל זה מספיק טוב. בזכותו התחלתי לחשוב באופן פעיל על כמות הצעדים היומית שלי, ויש פעמים שאבחר בכוונה לא לקחת אוטובוס אלא ללכת הביתה ברגל, כי אני יודע שאני צריך להשלים את מכסת הצעדים היומית. זה השלב הראשון בפיתוח הפעילות הגופנית, להיות מודה לעצמך ולדחוף את עצמך קדימה.

האתגר יגיע עוד חודש, כשאשב בבית מובטל וכמעט שלא אצא החוצה. אז אצטרך לדחוף את עצמי ללכת בכוונה תחילה.

ועכשיו אני חושב ש-1,300 מילים בנושא זה מספיק, אז נעבור הלאה ושיהיה לנו יום נעים.

מחשבה אחת על “המתג שבראש

סגור לתגובות.