עבדתי פעם במקאן תל־אביב (דאז מקאן אריקסון ישראל). זאת העבודה השכירה השנייה שלי.
במקום העבודה הקודם הייתה תרבות נוקשה של שעות עבודה: עובדים 9 שעות; נוקשים בהפסקות; אין שעות נוספות; אם צריך לעבוד ערב, מתחילים מאוחר.
תוצאה של תרבות ניהול רעילה.
על פניו נשמע טוב, אבל היו הרבה דברים אחרים שהיו לא מוצלחים במקום העבודה הזאת. שמחתי לקבל את התפקיד במקאן, זה גם היה תפקיד עם "שם", במקום מוצלח.
כמה חודשים לתוך התפקיד, תארתי את העבודה במקאן כמו גור כלבים שחי במכלאה ואז מאומץ ע"י משפחה אוהבת. העבודה הקודמת הייתה כל־כך רעילה, ומקאן הייתה כל כך שונה. לא מסתכלים עליך כשאתה יוצא להפסקאות. יש תקציב אוכל (!). יש ערבי חברה על הגג עם בירות. ולא התחלתי שם בתפקיד זוטר, אז הלחשושים על ה"תקציבאים" שקורעים את התחת בשעות לא שעות נראו כלא קשורים אלי. אני גרתי בחדרה ונסעתי לעבודה במשרדים ברמת החייל.
בשילוב של אוטובוס, רכבת ושאטל הייתי מגיע בבוקר תוך 40 דקות למשרד דלת־לדלת. זה היה מאוד נוח. אחה"צ היה לוקח קצת יותר זמן, אבל סה"כ הנסיעות לא הטרידו אותי במיוחד. החוזה שלי היה גלובלי וכלל מספר שעות נוספות קבועות, כמקובל. מקבלים שכר בסיס ואיזשהי תוספת.
היו לנו כרטיסים מגנטיים ומערכת ממוחשבת שעוקבת אחרי כניסה ויציאה שהציגה לנו את ממוצע השעות שעבדנו בחודש. וכאן אנחנו נכנסים ל"מצוי" ו"לרצוי" של העבודה. היו אנשים איתי במחלקה שהיו עובדים 12 ו־14 שעות. חלקם ממש אהבו את העבודה שלהם. חלקם חשבו שזה מצופה מהם.
בערך פעם ברבעון היינו מקבלים מייל ממש"א, או שיחה עם ראש הצוות או מנהל בכיר כלשהו, שהיה מזכיר לנו לא לעבוד יותר מידי; שראשי הצוותים מסתכלים על הממוצעים שלנו, והיו לוקחים לשיחות אישיות אנשים שהממוצע שלהם היה גבוה מידי.
הייתה גם רמיזה שלמרות זאת, יש דבר כזה ממוצע "נמוך" מידי.
אני הקשבתי, והייתי תמים, ודאגתי לעמוד בהתחייבות החוזית שלי מה שאומר שהממוצע שלי היה 9.5/10 שעות ביום.מידי פעם, כשהיה צריך, הייתי עובד יותר. לצערי, הייתה תרבות ניהולית בעייתית שגרמה לכך שמשאירים פרויקטים חשובים לרגע האחרון, שדרשו מאיתנו להשקיע שעות שלא לצורך.
כל תקופת העבודה שלי שם שמעתי מאנשים תירוצים למה זה בסדר שאני עובד "רק" 9.5 שעות ולא, נגיד, 12.
בהתחלה זה היה כי הר"צ היו מתחשבים בי, כי אני גם רחוק – בחדרה! אחר כך קולגות פשוט אמרו לי שאני מקרה מיוחד, ומה שמותר לי לא מותר להם. שהם חייבים לעבוד את השעות האלה ועלי מקלים.
האמת היא שזה לא המרחק, ולא כמה זמן לוקח להגיע הביתה. זה אולי קשור לתפוקה ולתפקוד, אם כי אני בספק שבמקאן היו מתוחכמים מספיק כדי לשים לזה לב.האמת היא שאני ידעתי להגיד "אני הולך הביתה" בלי להרגיש אשם. כי רוב הקריירה שלי עבדתי לפרנסתי, אבל העבודה לא הייתה מרכז החיים שלי.
אבל אני רוצה להגיד לכם שגם אם העבודה היא מרכז החיים שלכם, וזה בסדר גמור, אתם תהיו אפקטיביים יותר, טובים יותר ותהנו ממנה יותר, אם לא תשרפו את עצמך בשעות עבודה ארוכות. לתת שש שעות טובות שאתם מרגישים פרודקטיביים עדיף עשרות מונים על 12 שעות שבסופן המוח שלכם נהיה מרק.