תקציר הפרקים הקודמים

מוזיקה לרשומה זאת.

עברו 11 חודשים מאז שפתחתי את המיניבלוג. 11 חודשים מאז הרשומה הראשונה כאן. 11 פאקינג חודשים. איך הזמן הזה רץ לו? בוא נראה מה כתבתי שם:

ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.

(הכי כיף לצטט את עצמך).

איכן אני עומד היום ביחס להצהרה הזאת? ובכן:

  • תואר ראשון: יכול לקרות, אבל כנראה שלא יקרה, ואפרט מיד למה.
  • פיתוח משחקים: מאז פתיחת הבלוג הספקתי להכין משחקון אחד בתוכנת Construct ולהשתתף יחד עם חבר באירוע ה-Global Game Jam בוא בנינו אבטיפוס למשחק נוסף, המכונה בהומור Floating Alien Guy.
    האם זה מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר "להשלים את פיתוח משחק המחשב הראשון שלי"? לא. אבל אלו בהחלט צעדים לכיוון הנכון, ויש לי עוד 3 שנים!
  • לגור במדינה אחרת…

כאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה ישבתי לכתוב רשומה זאת. ברשומה אחרת דברתי על הקונספט לו אני קורא "לראות את העתיד", כלומר להבין לאן אתה מסוגל להגיע ולדעת מה הצעדים שיובילו אותך לשם. לראות את העתיד אומר לדעת מה התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות לך ולהבין שאתה יכול להמשיך ולהצליח אפילו במצב הזה. כשאני מסוגל לראות את העתיד, אני רגוע לחלוטין לגבי ההחלטות שלי. זאת הרגשה מאד משחררת.

אז בתור אדם שכזה, אני נוהג לתכנן תוכניות, עם אפשרויות גיבוי, וגיבויים לגיבויים האלו. כשהתקבלתי למשרה הנוכחית שלי בתחילת 2013 זה היה בתנאי שתהיה מספיק עבודה כדי להחזיק את התפקיד שלי, שלא היה קיים קודם לכן. החוזה בתחילתו היה לשנה כשלאחריה הבוס ואני היינו אמורים לבחון האם להמשיך את העסקה שלי.

כשהשנה הראשונה התקרבה לסיומה ולא ידעתי עדין מה יוליד יום, תכננתי תוכניות: אם לא אמשיך בעבודה, אעזוב את הדירה הנוכחית שלי בחדרה, אעבור לקיבוץ כנרת היכן שגרה אמא שלי וההורים שלה, ואתחיל לימודים במכללת עמק הירדן להשלמת התואר הראשון. אפילו פניתי למכללה והגשתי בקשה להכרה בלימודים קודמים מאוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, בקשה שהתקבלה.

בסופו של דבר לא היה צורך בכך, הבוס המשיך את ההעסקה שלי ודברים המשיכו על מי מנוחות. זאת הייתה הנקודה בה חפשתי לימודים מסוג אחר, כי רציתי להמשיך להעשיר את היכולות שלי והתחלתי ללמוד אנימציה ומידול תלת מימדי.

חלפה עוד שנה, העבודה המשיכה כרגיל, ואז בסוף אפריל הבוס הודיע שהגענו לנקודה בה אין יותר מספיק עבודה כדי להצדיק את המשרה שלי. לקוח גדול החליט שלא להמשיך איתנו בעבודה, הקיף המכירות לא גדל באופן כללי, בקיצור, זה הסוף. באותה השיחה הוא עוד לא חרץ סופית את גורלי, אמר ששנינו צריכים לחשוב על העניין כמה זמן ובכל מקרה הוא לא מפטר אותי מהיום להיום.

השעות הראשונות אחרי השיחה היו מאד קשות עבורי. ישבתי הלום במשרד והחזקתי את עצמי קשה שלא לפרוץ בבכי. אל תבקשו ממני להסביר למה לקחתי את זה כל כך קשה, זאת פשוט הייתה התגובה הראשונה שלי. מיד פניתי בצ'אטים לכל חבר פנו שהגשתי בנוח לספר לו מה קרה, ישבתי שם ופירקתי את כל הסיטואציה לגורמים. כך אני עובד על דברים, בדרך כלל. אני צריך מישהו להקפיץ עליו רעיונות, לעבור איתו על קוי המחשבה שלי, עד שאני מגיע למסקנות הרלוונטיות.

ואכן, במהרה נרקמו להן תוכניות. מה התרחיש הגרוע ביותר? זה היה סוף אפריל, עד נגיד שאני מפוטר בתחילת מאי. זה אומר שאשאר ללא עבודה החל מחודש יוני. אני מסיים את הלימודים בספטמבר. זה משאיר אותי עם 4 חודשים ללא פרנסה, כשאני חייב להמשיך להגיע ללימודים.

אבל, בעצם- יש לי פיצויים פיטורין. עבדתי בתפקיד הזה שנתיים, זה סכום לא מובטל. מכסה לפחות חודש אחד אם לא יותר. סבבה, אז נשארנו עם 3 חודשים ללא פרנסה.

אוקיי, אבל פוטרתי. זה אומר שאני יכול לחתום אבטלה. המחשבה בהתחלה הייתה זרה לי. לקבל דמי אבטלה קצת מנוגד לאופי שלי. אבל חבר אחד אמר בצדק רב שזאת תהיה אחת הפעמים היחידות בחיי שאוכל לקבל חזרה מהמדינה מהכסף שאני משלם לה. נכנסתי לאתר הביטוח הלאומי, התעדכנתי בתקנות, בדקתי כמה כסף מגיע לי ולכמה זמן: 100 יום.

יפה, עוד שלושה חודשים מכוסים. טיפלנו בבעיה הזאת.

עכשיו, אם אני לא עובד יותר, אין סיבה להישאר בדירה שלי. מה האפשרויות האחרות? אפשר לעבור לכנרת, כפי שתכננתי שנה וחצי קודם לכן. זאת אפשרות שעדין פתוחה. אפשרות אחרת היא להשתמש בדירה שאבא שלי משכיר בזיכרון, כי הוא לא נמצא בה הרבה- אבל היא שם. יופי, מדבר עם מי שצריך לדבר, בודק אם האפשרויות האלו רלוונטיות.

פחות מ-6 שעות אחרי השיחה עם הבוס, כבר הייתה לי תוכנית מגירה מלאה. התרחיש "הגרוע ביותר".
כל מה שנשאר לי היה לחכות ולראות מתי בפועל אפוטר.

במקביל כמובן עולה השאלה, מה אני מתכוון לעשות עם עצמי אחרי הלימודים. את התשובה לשאלה הזאת החלטתי עוד בחודש מרץ, אחרי שחזרתי מאנגליה, והיא שאני רוצה לחפש עבודה בחו"ל. בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בסוגיית ההגירה למדינה אחרת, ולצערי האפשרות הקבילה היחידה הפתוחה בפני היא למצוא עבודה אצל מעסיק שיתמוך בבקשתי לאשרה.

האפשרויות האחרות שנבקשו: תהליך קבלת אזרחות בולגרית, על בסיס האזרחות של סבא מצד אבא. לשם כך קודם אבא שלי צריך לעבור את אותו התהליך, שלוקח שנה עד שנה וחצי וכנראה עולה כעשרת אלפי שקלים, תלוי אם ניקח עו"ד שיטפל בעניין או לא. לאחר מכן אני אצטרך לעבור את אותו התהליך. לא ריאלי כרגע.

לימודים בחו"ל: לשם כך אני צריך מספיק כסף בצד כדי לכלכל את עצמי, גם אם נתעלם לרגע מסוגית הקבלה למוסד הלימודים. למדתי למשל את התנאים בקנדה לאשרת סטודנט, וסכומי הכסף הדרושים נמצאים מחוץ להשג ידי. בהתאם, גם אין לי אפשרות להגר על בסיס מקצוע מבוקש- כי אין לי מקצוע בכלל.

אז נשארנו עם עבודה. קצת אחרי שחזרתי מלונדון בדקתי באופן כללי מודעות דרושים באתרים המתמקדים במשרות לתעשייה המשחקים ולשמחתי גליתי שעבור המשרות שאני כשיר עבורן, הדרישה העיקרית היא נסיון תעסוקתי ולא תואר.

זה נותן סיבוב מעט שונה לעניין. אני עובר דירה, אבל בלי כוונה לחזור לדירה משלי בארץ בעתיד הנראה לעין. אז מפרקים את הדירה ומוסרים את רוב התכולה שלה, אין טעם לאחסן מה שלא צריך. במקביל, צריך לטפל בפרטים הדרושים לחיפוש עבודה בחו"ל: צריך קורות חיים מעודכנים, שיכילו את כל הפעילויות שעשיתי בתחום המשחקים בשלוש שנים האחרונות. צריך מכתב אישי (Cover Letter. לא ממש משמש לחיפוש עבודה בארץ, חובה בחו"ל). צריך לארגן מחדש את האתר המקצועי.

עוברים שלושה שבועות, אני מקבל את התשובה הסופית מהבוס שאני אכן מפוטר. זה אומר שהמצב טיפה טוב יותר ממה שחשבתי קודם, כי עכשיו אני עוזב את העבודה בסוף יוני, במקום בסוף מאי! במקום להחזיק מעמד ארבעה חודשים, מספיק שלושה. קורות החיים כבר מוכנים. את האתר סיימתי להכין בשבוע שבין ההודעה של הבוס ליום בו קבלתי את מכתב הפיטורין. הודעתי לבעלת הבית שאני עוזב (ואז לקיתי בסוג של התקף חרדה, מרוב כמות הדברים שצריך להספיק תוך חודש. זה עבר די מהר).

ואנחנו מגיעים להיום. בוא נחזור רגע לנקודות בתחילת הרשומה.

מה עם התואר הראשון? הוא הפך להיות תוכנית גיבוי ד'.

אם להיות כן לחלוטין (שזה כל מה שאני עושה בבלוג הזה), מקנן בי החשש שלא אצליח למצוא עבודה שתסכים לתמוך בבקשת האשרה שלי, ולא אצליח להגר. זה הפחד הגדול ביותר שלי כרגע: עתיד ללא אפשרות לצאת מכאן. עתיד ללא אפשרות להשתלב בתחום שהקדשתי את חיי עבורו.

אבל אין ברירה, ואי אפשר לחיות על חלומות. אז אני נותן לעצמי חצי שנה. אם לא אהיה איזשהו אור בקצה המנהרה תוך חצי שנה מסיום הלימודים, אני עובר לתוכנית גיבוי ד', עובר לגור בכנרת ונרשם להמשיך את הלימודים במכללת עמק הירדן, בדיוק כפי שתכננתי לפני שנה וחצי.

אני די בטוח שזאת תהיה מהלומה רצינית. אני לא רוצה לדמיין אפילו את העתיד שלי לאחר מכן.
אני עושה מזה הרבה יותר דרמה ממה שזה, אבל כך זה מרגיש עבורי.

יש עוד כמה פרטים שאני עוד רוצה להשלים בחודשים הקרובים. אני רוצה להעשיר את הפורטפוליו שלי עם כמה אבטיפוסים נוספים למשחקים, עם מסמכי אפיון חדשים ועם עבורות גרפיקה חדשות. אני חושב שהחלק הכי חלש באתר המקצועי שלי כרגע הוא נושא עיצוב המשחקים, אז צריך לעבוד להעשיר אותו.

בינתיים, אתמול נרשמתי למערכת הדרושים של Blizzard Entertainment. זה עדין לא אומר שום דבר מלבד שיש לי פרופיל באתר שלהם, אבל הרישום למערכת עצמה עזר לי ללמוד דברים על תהליך חיפוש העבודה בחו"ל: למשל, הם לא מבקשים שתכתוב מה היה תיאור התפקיד שלך בעבודה הקודמת, רק מה היה שם החברה. הם גם מבקשים את השם ופרטי ההתקשרות של מי שהיה ה-Supervisor שלך, והאם אפשר ליצור איתו קשר.

עד כאן תקציר הפרקים הקודמים. וכעת, לתוכנית…

מחשבה אחת על “תקציר הפרקים הקודמים

  1. פינגבק: מה הלאה: אז מה היה לנו? | Icel.me

סגור לתגובות.