תקציר עונת 2018

תקציר עונת 2018

שיר לרשומה זאת.

מדי שנה אני נוהג לסכם את הפעילות בשנה החולפת. אחרי ששנת 2013 הייתה גרועה במידה יוצאת דופן, השתדלתי בשנים שלאחר מכן להתמקד בדברים חיוביים. אפשר לקרוא כאן את הסיכומים הקודמים: 2013, 2014, 2016, 2017 (2015 נזנחה).

בשביל לסכם את השנה הזאת כהלכה, צריך לחזור אחורה לחצי השני של 2017, כשסבלתי מאפיזודה דכאונית. האפיזודות האלה היו חלק רגיל מהחיים שלי לפחות מאז גיל 20, אבל לקח לי הרבה שנים להבין מה קורה. חברים שהכירו אותי לאורך השנים האלה יודעים להגיד בדיעבד שהם ראו אותי עובר את זה, אבל אני לא הכרתי במצב עד בערך לפני שנתיים. לשמחתי אני מוקף בהרבה אנשים מאד חיוביים, שתומכים בטיפול, כך שיכולתי להבין מה קורה ובסופו של דבר להביא את עצמי לדבר עם פסיכולוג.

החוויה עם הפסיכולוג לא הייתה מוצלחת במיוחד וגם לא התמדתי בביקורים בסופו של דבר. עברתי את התקופה ושמתי את העניין מאחורי, "עד הפעם הבאה" אמרתי לעצמי. עברנו חצי משנת 2018 ועולה לי בזיכרונות הפייסבוק ההודעות שכתבתי שנה קודם לכן, באותה התקופה. הבנתי שעברתי שנה שלמה בלי אפיזודה נוספת בזכות ההסברים שסיפק לי הפסיכולוג הצלחתי "לפתור" את חלק מהבעיות המחשבתיות שליווה אותי, ולחיות בצורה בריאה קצת יותר.

דבר אחר שהתברר לי השנה הוא שאחרי הרבה זמן שנאבקתי בהרגלי עבודה רעים, הצלחתי להגיע לאיזון שמאפשר לי לעבוד ולהשלים פרויקטים בהצלחה. יש כמה גורמים שהשפיעו על זה, אני מניח שזה גם היה קשור בעבר לדיכאון; הלימודים לתואר תרמו לכך מאד, כשפתחתי שיטות עבודה שמאפשרות לי להשלים משימות לימודים בזמן; יש לי טכניקות חדשות לתיעוד משימות שמשקפות לי כמה עבודה באמת עשיתי בתקופת זמן נתונה (עוזר מאד להרגשה העיקשת של "אני לא עושה שום דבר"); ואני חבר בקבוצת תמיכה מועילה מאד בפייסבוק, בה אנחנו מספרים אחת לשני את כל המשימות הקטנות והמעצבנות שאנחנו רוצים לעשות, ומעודדים את החברים גם כשהם מוותרים ולא מצליחים. אנחנו כותבים כל יום מה אנחנו רוצים לעשות, ומה הספקנו לעשות, ומקבלים תמיכה כשאנחנו חרדים ומודאגים מהחיים בכלל. זה חשוב.

כל זה הוביל לכך שהיום אני מרגיש בשל יותר; בוגר יותר; בטוח יותר ביכולת שלי להשלים את המטרות שאני מציב לעצמי.

פלאים: גיבורי המחר

יש איפשהו בטוויטר שלי ציוץ מחודש יוני בו אני פשוט בהלם מכך שסיימתי לתרגם עוד משחק תפקידים. במקום מסוים אני עדין בהלם. הפרויקט הזה היה מדהים, ובחלק מהמובנים שונה מכל דבר שעשיתי לפניו.

כשהחלטתי להוציא לאור את "ואנור" ב־2012, לא ידעתי כלום. היה לי ידע טוב בשפה אבל לא ידעתי מה זה אומר לתרגם מוצר; לא ידעתי מה כרוך בהוצאה לאור; לא ידעתי מה באמת דרוש בשביל מימון המונים (שהיה הראשון בתחום בישראל). וכשהכל נגמר, לא הרגשתי שהתוצאה הייתה יוצאת דופן, אלא פשוט עוד משהו שרציתי לעשות, ועשיתי; לא ידעתי איזה השפעה תהיה לואנור על קהל החובבים.

כשהחלטתי לתרגם את Masks זה היה שאחרי שהוצאנו לאור את "קוסמים קטנים" ואת המהדורה המחודשת של ואנור. כבר עברתי הוצאה לאור של שלושה ספרים, וארבעה מימוני המונים שונים. ידעתי הרבה יותר. נכנסתי לפרויקט הזה כבעל מקצוע שמכיר את התהליך שהוא צריך לעבור. ואני חושב שדווקא עצם הידיעה הזאת היא מה שמשאיר אותך המום בסופו של התהליך. כי אתה מבין באמת מה עשית. אתה מבין איך כל אחת מהלבנים שהרכיבו את הפרויקט הזה השתלבה ליצור את התוצר הסופי. וזה ממש מדהים.

העבודה על פלאים לא הייתה קלה בחלק מהזמן; גיוס התמיכה במימון ההמונים היה מורכב ומתיש; ולא כולם יאהבו את מה שיצרנו – זה גם דבר שאתה לומד לקבל, לכל פרויקט יש את האנטגוניסטים שלו. אבל אני יושב היום מול הקובץ של פלאים, ומתמלא אושר. וזה עוד לפני שיש את הספר המודפס ביד!

פרויקטים בפיתוח משחקי ווידאו

השנה קרה דבר מופלא. אחרי קשקושים וגישושים במשך 15 שנה, השתלבתי בשני פרויקטים שונים של פיתוח משחקי וידאו. האחד הוא פרויקט עצמאי שאולי ואולי לא יניב פירות בעתיד, והשני הוא פרויקט בו אני מועסק כפרילנסר – משלמים לי לעבוד על משחק! אני לא יכול לספר יותר פרטים כרגע על הפרויקטים האלה. ברגע שיהיו יתפתחויות, צפו לעדכונים.

תוכניות פודקאסט

אני חושב שרבים מהקוראים שמכירים אותי היום לא יודעים שהתחלתי להקליט תוכניות – פודקאסט ווידאו – כבר משנת 2012. שתי התוכניות הראשונות שלי היו "קשקשת", שנוצרה בהשראת ה־Vlogbrothers ובה הקדשתי 4 דקות מול המצלמה לדבר על כל מיני דברים – חלק מהסרטונים האלה זכו לדי הרבה צפיות לתקופתם – ותוכנית הפודקאסט "חינוך מחדש" שנוצרה בהשראת ספק סביר, בה הקלטנו פאנל של חברים על נושאים תרבותיים שחשבנו שזוכים ליחס מוטעה בחברה.

תחום הפודקאסט זכה לקבל מקום משלו בשני סיכומי השנה האחרונים, כשהתוכנית העיקרית שאני ממשיך לעסוק בה היא שורפים משחקים. השנה חווינו נפילה משמעותית בקהל המאזינים, שהוביל לשינוי בפורמט, בתחילה למגישים שמתארחים על בסיס חודשי ולאחר מכן קיצור משך הפרקים ל־50 דקות.

שני השינויים האלה נועדו קודם כל להקל עלי בהפקת התוכנית. הירידה במספר המאזינים גרמה לירידה במוטיבציה שלי להמשיך להפיק אותה, אבל מצד שני היא עדין הפורמט העיקרי שמאפשר לי לנתח ולדון על משחקים. לכן נסיתי למצוא דרך בה נמשיך לשדר את שורפים משחקים, תוך הפחתת חלק מהלחץ שכרוך בהפקה. וזה אכן מה שקרה. תכנון ההקלטות החודשיות מאפשר לנו להקליט פרקים רבים יותר (בממוצע כ־10 פרקים נוספים בשנה) משום שיש פחות בלת"מים; קיצור זמן התוכנית מוריד את זמן ההכנה שכל פרק דרש. בסוף אוקטובר לקחתי שבועיים הפסקה מהקלטות, ושמחתי מאד לחזור ולהמשיך.

מלבד שורפים משחקים, עברנו שנה ראשונה של שידורי "על כתפי גמדים" באנגלית. אני אומנם לא מגיש קבוע בתוכנית, אך ממשיך ללוות את אורי וערן בהפקת התוכנית והפעילויות שסביב לה. לפני חודש התחלתי להקליט תוכנית משלי על גבי הפיד הגמדים, Forging Ahead, שהיא תוכנית בה אני מדבר על תכנון קמפיין המשחק הביתי שלי.

תוכנית חדשה נוספת שהצטרפתי אליה השנה היא Storm Chasers – מדברים גיבורי הסערה בעברית, בהפקתו של עומר קפלן. עומר התחבר אלי בטוויטר בשלב כלשהו במהלך השנה, ולאחר שהתארח בשורפים משחקים החליט שהוא רוצה תוכנית משל עצמו.

טיול ללונדון

עד שנת 2014 לא יצאתי מהארץ כאדם בוגר; מאז התמזל מזלי לטוס לחו"ל מידי שנה. הייתי בלונדון בפעם הראשונה ב־2015, כשהביקרתי בכנס EGX Rezzed. הייתי חמישה ימים בעיר, מתוכם שלושה ימי כנס, ולא באמת טיילתי או בקרתי באטרקציות.

השנה החלטתי שאני רוצה לטוס שוב, בחופשת הסמסטר, ושאלתי את אמא שלי אם היא רוצה לבוא גם. כך יצא שטסנו ל־8 ימים, ותכננו מלא דברים לעשות בעיר. היה מדהים (אלבום לחברים). כל כך מדהים, שבפברואר 2019 אנחנו שוב טסים, הפעם ל־10 ימים, להשלים כל מיני דברים שלא עשינו בפעם הקודמת (וחלק מהדברים שכן עשינו) וגם לצאת קצת מחוץ לעיר. אני ממש נהנה לטייל בארץ זרה שאני מבין את השפה ויודע להתמצא.

לימודים לתואר ראשון

זה אחד מהדברים האלה שנמצא ברקע ולא באמת מתייחסים אליו. האמת שרוב הזמן הוא לא שווה התייחסות. שני שליש מהלמידה לתואר הם דברים שעושים רק כדי להשלים את המחויבויות. אבל…

אני מנסה להשלים תואר ראשון כבר עשר שנים. התחלתי ישר אחרי השחרור מהצבא, וזה לא עבד. בעיקר מטעמי תקציב, אבל לא רק. היום אני יודע שממש לא הייתי בשל בשביל זה בגיל 22. כלומר, בטח הייתי מצליח לסיים את התואר בקושי, עם איזה ממוצע 70. אולי היה יורד לי האסימון בשנה ב' והייתי מבין איך אמורים ללמוד באקדמיה. ואולי לא.

מה שחשוב זה שהאסימון הזה נפל עכשיו. עברו אולי שני סמסטרים עד שהתחלתי להבין באמת איך עובדים קורסים אקדמיים, ואיך כותבים עבודות ועונים תשובות (שני קורסים של כתיבה אקדמית ממש לא עזרו בזה). והתברר לי שאני מוצא בכל המערכת הזאת הגיון, ואני אפילו טוב בזה! כך זכיתי לקבל הצטיינות על הלימודים בשנה החולפת (זה כמעט לא קרה, כי הייתה להם טעות במערכת).

יש עוד שני סמסטרים כדי לסיים את התואר, שיעברו כבר. קצת נמאס לי P:

עד כאן לעונת 2018. בעונה הבאה צפויה לנו עבודה על עוד משחקים, טיול נוסף ללונדון, וסיום התואר הראשון סופסוף.

נ.ב.

השנה ערן לימד אותי לקח חשוב, של חשיבות קריאה ושכתוב מחדש של כל דבר שאני כותב. תודה ערן!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.