אז מה היה לנו?

אז מה היה לנו?

לא יודע איך הגעתי לזה היום, קראתי כמה רשומות קודמות בבלוג. אני אוהב מידי פעם להיזכר בדברים שעברתי בשנים האחרונות (ומאתר שגיאות הקלדה שצריך לתקן). ואז הגעתי ממש רחוק, לרשומות הראשונות של מה הלאה. הן כוללות איזושהי שאיפה, תוכנית כללית לקראת העתיד. חשבתי שיהיה נחמד לבדוק מה קרה מאז מאי 2015 ועד היום, שלוש שנים לאחר מכן.

הרשומה הראשונה בבלוג הציגה אותו ואת היעדים שלי לעתיד. הינה מה שכתבתי אז:

ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.

בערך שנה אחר כך כתבתי רשומת עדכון. כתבתי אותה קצת אחרי שפוטרתי מעבודתי באותה התקופה, פיטורין שבמידה רבה העמידו אותי בפני ההחלטה מה אני רוצה לעשות עם העתיד שלי. יכולתי לחפש עבודה חדשה במרכז, באותו התחום שבו עסקתי. הרשומה הזאת חביבה עלי במיוחד כי פרטתי בה אתה תהליכי המחשבה וקבלת ההחלטות שעוברים עלי בכל פעם שאני נתקל בבעיה. לא רק שנחמד לחזור ולהיזכר בצעדים שבצעתי, אלא שנחמד לי לגלות מחדש שכתבתי את התהליך בפירוט.

עד עכשיו לא עדכנתי כאן בבלוג את מה שקרה מאז אותה הרשימה ועד היום. זאת הזדמנות טובה לעשות זאת.

האמת, התממש "התרחיש הגרוע ביותר." עברתי חצי שנה של אבטלה בה שגרתי עשרות פניות לתפקידים בתעשייה המשחקים ברחבי העולם. קבלתי דחיות רבות ואף תשובה חיובית להמשך התהליך. זאת הייתה פגיעה מנטלית קשה. אני יכול להגיד בכנות שאני לא זוכר נקודה אחרת בחיי בה התמודדתי עם כזאת דחייה. לקח לי זמן רב להתאושש ממנה.

אבל הייתה לי תוכנית מגירה ולא היססתי להוציא אותה לפועל. עברתי לגור בקיבוץ כנרת, התחלתי לחפש עבודה במשרה חלקית ונרשמתי ללימודים בסמסטר ב' באותה השנה. בדיעבד, התזמון שלי היה גרוע – אם הייתי עובר חודש מוקדם יותר ומתחיל ללמוד בסמסטר א', הייתי חוסך לעצמי שנת לימודים וכ־2,000 ₪. אבל כמובן שלא היה אפשר לדעת זאת מראש, ובמצב הנוכחי נוצרה לי מערכת לימודים שהייתה קצת רגועה יותר, פחות עמוסה מהרגיל. יש יתרונות בכל דבר.

אז הסעיף הראשון בתוכנית לעתיד: ב־2019 אסיים את לימודי התואר הראשון בתקשורת, במכללה האקדמית כנרת. עקרונית רק ב־2020 אקבל את התעודה, אבל זה לא עניין מהותי.

נעבור לסעיף השני. ב־2019 עדיין לא אשלים את פיתוח משחק המחשב הראשון שלי. או יותר נכון, לא את משחק המחשב המסחרי הראשון שלי. בשלוש השנים האחרונות יצא לי לצבור עוד ועוד ניסיון בפיתוח משחקים עצמאי, בלמידה בעצמי, ב־Global Game Jam. בשלוש השנים האלה אני מפיק את תכנית הפודקאסט שורפים משחקים שהיא הישג לא רק ברמת המסירות וההפקה של תכנית רדיו שבועית, אלא גם עדות אמתית עבורי למעורבות שלי בתחום המשחקים.

ואכן, בחודשים האחרונים הצטרפתי לשני פרויקטים חדשים לפיתוח משחקי וידאו. את המעורבות שלי בשני הפרויקטים אני חב במידת מה לשורפים משחקים. אני לא יכול לחשוף כרגע פרטים נוספים על הפרויקטים האלה, מלבד שלראשונה מזה 16 שנים, מאז שהחלטתי בגיל 16 שהדבר שאני רוצה לעשות בחיים הוא לפתח משחקים, אני מרגיש "הינה, אני עובד על משחקים, אני חלק מהתעשייה."

האם אנחנו צריכים להחשיב רק משחקי וידאו? כנראה שלא. הרי הייתי שותף להוצאה לאור של שלושה ספרי משחקי תפקידים (שתי מהדורות של ואנור, וקוסמים קטנים) ובמהלך השנה הקרובה יצא לאור המשחק החדש, פלאים.

אז לסיכום הסעיף השני: אני רגוע בידיעה שהחיים שלי היום קשורים ומערבים משחקים בכל צורה שלהם: לדבר עליהם, לחקור אותם, לשחק אותם, לפתח אותם, לחלוק אותם עם העולם. זה די נהדר. ב־2019, פלאים כבר יצא לאור; אולי אחד מהפרויקטים האחרים גם יושק מסחרית.

"…אני רוצה לגור במדינה אחרת…"

יותר מאי־פעם, אני רוצה לגור במדינה אחרת. מזג האוויר ממשיך להיות הסיבה מספר אחת להגר – בואו אתם לגור ארבע שנים בעמק הירדן, היכן שהמעלות לא יורדות מתחת ל־40 בצוהריים מיוני ועד ספטמבר, ואתה מרגיש שאתה שוחה דרך האוויר. וכמובן שהתרבות, והכלכלה, והאנשים הנכונים. כל פעם שאני טס לחו"ל ההבדלים האלה רק הופכים בולטים יותר ויותר ואני מצטער לחזור למדינת ישראל.

זה לא הולך להיות קל. אין לי אמצעי הגירה פשוט. אין לי אפשרות להוציא דרכון זר. אין לי מספיק כסף כדי להגר על בסיס כלכלי. מה שנשאר זה להגר בצורה של עבודה או טיול.

אני מנסה לתכנן את המהלך כבר כמה שנים. חקרתי תכניות של "Work Exchange" בהן אתה עובד עבור אנשים בתמורה לסידורי מחייה. מצאתי תכנית שנקראת "Leap Year" שמארגנת קבוצות של אנשים שנוסעות לגור במקומות שונים בעולם במשך שנה. במהלך הלימודים לתואר נחשפתי לתוכניות מקצועיות שיכולות לאפשר לי לגור בארצות אחרות תקופות שונות של זמן, על חשבון מלגה.

מבין שלושת היעדים שהצבתי ל־2019, ההגירה הייתה היעד החשוב לי ביותר. וגם היעד שלא אצליח להגשים; בעצם אולי, בחצי השני של 2019. אם מרחיבים את מושג ההגירה ל"מטייל רוב השנה הארצות אחרות." אני אהיה בסדר עם ההגדרה הזאת.

אני חושב שהיום, הדרך הטובה ביותר בשבילי לא לגור בישראל תהיה באמצעות ההתקדמות המקצועית שלי. אני חושב שאהיה בסדר אם אהפוך למעצב משחקים שנודד ממקום למקום, מבלה 4-6 חודשים כל פעם במדינה אחרת. כך אפשר לנצל ויזת תיירות (כל עוד אתה לא מכניס כסף באותה המדינה). אולי אצליח בשלב מסוים לבסס את עצמי מקצועית, כך שאוכל להשתקע באחת המדינות האלה. ואולי אחרי שנתיים, חמש, עשור בנדודים, אחליט שנמאס לי ואין ברירה אלא לחזור לישראל. אולי.

לסיכום הסעיף השלישי: עד סוף 2019 אולי אתחיל ליישם את התוכנית לנדוד בעולם. ואולי אאלץ לדחות אותה בקצת.

אם נעזוב לרגע את השאיפה לעתיד כפי שכתבתי אותה ב־2015 – למרות שהלימודים לתואר הראשון היו "התרחיש הגרוע ביותר," בסופו של דבר שלושת השנים האלו היו תקופה נהדרת. אחת התקופות הכי פרודוקטיביות שלי מבחינה מקצועית (הינה למשל סיכומי 2016, 2017). תקופה מאתגרת מבחינה אישית ומנטלית, עם שיפור ניכר במהלך סוף 2017 לתוך 2018. אולי אני לא מגיע בסופו של דבר לאן שחשבתי שאגיע, אבל בסך־הכל אני די מרוצה מאיך שהדברים מתגלגלים.

מחשבה אחת על “אז מה היה לנו?

  1. יפה תמשיך כך! כתיבת מטרות ותיחקור לאחר מכן זאת אחלה דרך להתקדם בחיים

סגור לתגובות.