רשומה זו היא ספין-אוף לנושא האנשים הנכונים,  אך אינה קשורה להגירה.  היא עוסקת בעניין חוצה גבולות שכנראה לא ישתנה בקרוב ברמה העולמית.

עריכה: 13 פברואר 2017.

בגרסה המקורית של רשומה זאת, הייתה כאן פסקה שהתנערה מההגדרה "פמיניסט". כשכתבתי אותה נחשפתי בעיקר לסוג פמיניזם שהיה לי לא נעים. לא רציתי להשתייך אליו. לכן כתבתי את מה שכתבתי, תוך שאני מסייג את עצמי מההגדרה פמיניסט. זה לא המצב יותר – וזה לא המצב מזה זמן מה. מספר פעמים ששתפתי את הרשומה הזאת עם אנשים, הייתי צריך להגיד להם להתעלם מהפסקה הזאת, כי בטח שאני פמיניסט. אז הינה – אני מתקן את המצב.

---

לפני שנתיים או יותר קראתי דיון די ארוך בפורומי RPG.net שעסק בתלונות של אנשים על ספרי משחק. חלק נכבד ממנו הוקדש להתייחסות המגדרית בשפה של ספרי המשחק, שכן מסורתית ספרי המשחק האלו נכתבו בלשון זכר בלבד (מסתבר שמצב משחקי התפקידים בתחום המגדרי היה בכי-רע בשני העשורים הראשונים לחייהם, קראו עוד כאן). בשנות התשעים היו חברות (ובראשון White Wolf) שהפכו את העניין וכתבו ספרים בלשון נקבה בלבד. כמובן שגם על הניסיון הזה היה לחברי הפורום מה להגיד, וההרגשה שיצאה ממנה בדיון הייתה שצריך למצוא נקודת אמצע כלשהי.

זמן מה לאחר מכן כשניגשנו לכתוב את ואנור, העליתי את הנושא לראשונה בקבוצה של צוות הביקורת לעבודה על הספר. לא הגענו למסקנה באותה הנקודה, והנושא ננטש. המשכנו לתרגם את הספר בצורה המקורית בה הוא נכתב, בגוף שני, שבאנגלית היוותה הרבה פחות בעיה אבל בעברית השאירה את הבעיה בדיוק כמו שהיא. כתבתי על ההתלבטויות האלו גם ביומן העבודה.

עברו חודשים רבים, גייסנו בהצלחה את המימון הדרוש להוצאת הספר לאור ונפתחה קבוצת התומכים שקיבלה את הטקסט המוקדם של הספר. אז העלנו שוב את העניין, ובעצה אחת עם חגי הכותב השותף שלי וערן, עורך הספר, החלטנו על פתרון: החלקים בספר שפונים אל השחקנים יכתבו בלשון זכר, ואילו החלקים הפונים על המנחה יכתבו בלשון נקבה.

ערן לקח את כל הטקסט ושכתב את החלקים הדרושים. הוצאנו גרסה חדשה לתומכים.

קבלתי הודעה פרטית מתומך עצבני, שהתרעם על ההחלטה, אמר שאם ידע שזה מה שיעשה בספר לא היה נותן עבורו כסף, ושאל "מי 'הנקבה הפימיניסטית ה[הכנס קללה כלשהי כאן]' שהציעה את הרעיון הזה?"

אף אחת. אני, זה היה הרעיון שלי.

בתחילת הספר מוצבת התיבה הבאה:

פנייה בלשון זכר ונקבה

השפה העברית מחייבת אותנו לפנות לקורא במין מסוים – זכר או נקבה. עקב כך, היינו צריכים לקבל החלטה כיצד לפנות לקוראי האתר על אף שיש ביניכם גם בנים וגם בנות. החלטנו, בסופו של דבר, להפריד בין התפקידים השונים של המשחק: התוכן שמדבר אל השחקנים נכתב בלשון זכר, בעוד התוכן שמדבר אל המנחה נכתב בלשון נקבה. כמובן שיהיו שחקניות בנות ומנחים בנים והתוכן מיועד לכולם, אך אנחנו מרגישים שהפשרה טובה ומתיישבת היטב עם רוח המשחק.

אחרי צאת הספר המשכתי להשתמש בכלל הזה ולהתייחס למנחה בכתיבה בפייסבוק ובפורומים כנקבה. הרגשתי שזה יוצר את האווירה הנכונה שאני רוצה להעביר.

לפני כחודש התלבט הצוות המתרגם את משחק חרבות בכשפים באותה הנקודה, והחליט גם הוא לאמץ את הקו של ואנור. הם גם משתמשים בנוסח דומה לתיבה שלנו.

במהלך השנה שעברה מאז יצירת ואנור לאור, התעסקתי לסרוגין בכתיבת ההרחבה שאז נקראה בשם "שליטים ונבלים". הרחבה זו היא קובץ של דמויות-בלא-שחקן (דמויות אותן משחקת מנחת המשחק, ולא השחקנים. אלו דמויות משנה, הדמויות התומכות בסיפור של הגיבורים) שיועדה להכיל מיני דמויות שונות שהמצאתי שמשתלבות בעולם וכל מנחה יכולה לקחת אותן ולהשתמש במשחק שלה.

התחלתי לאסוף את כל הדב"שים (מוזר שאנחנו נותנים סיומת זכר לראשי התיבות של המונח, כאשר דמות היא נקבה) שהזכרנו בספר הראשי של ואנור ושכתבתי לאורך השנים, ומה שגיליתי היה ששלושת-רבעי מהם זכרים. עבורי זה היה קצת הלם, להבין שההטיה התרבותית שלי הייתה כל כך משמעותית שבמשך 12 שנה רוב הדמויות שהמצאתי היו זכרים. עברתי על דברים נוספים שכתבתי וגליתי את אותה התופעה.

 

לא קשה להבין ממה זה נובע וכמובן שזה לא נעשה בזדון. כשחשבתי על הדמויות, ראיתי אותו בצורה מסוימת ולפעמים היו דמויות מגניבות שהיו עבורי נשים ולפעמים הן היו מגניבות בתור גברים. כל עוד אני היחיד שהדמות צריכה להגניב אותו, זה גם לא ממש משנה.

אך כאשר אני בא ליצור תוכן במדיה שצריכה להגניב עשרות, מאות או אלפי אנשים, צריך לעשות דברים אחרת.

חזרתי לרשימה. בדקתי איזה מהדמויות שכבר ביססנו אפשר לשנות את מינן (יצא שאפשרי לחלק גדול מהן, כי מלבד שם וציטוט כלשהו לא התייחסנו עליהן מעבר לכך) ואז התחלתי להמציא עוד דמויות נשיות, ואף בקשתי עזרה מחברי לתחביב בטוויטר עבור כך.

הסתכלתי על שם ההרחבה. שליטים ונבלים. החלטתי לשנות גם אותו: שליטות ונבלים.

אני לא יודע שלדברים האלו יהיו השפעה. כאשר אני משחק במשחק תפקידים, לא משנה לי מי המגדר של הדמויות שמולי או הדמות אותה אני משחק. משום שזאת הדרך בה אני מרגיש כלפי העולם. למרות ההטיה התרבותית של העולם שסביבי, חינכו אותי שדת, גזע ומין אינם מבדילים בין בני אדם. אבא לקח אותי כילד לחברים דרוזים, בדואים וערבים שלו וכך מעולם לא פחדתי "מהם" ולא נפלתי להכללות כלפיהם. בכיתה י"א הייתה לי קבוצת משחק ויום אחד אחת החברות לקבוצה אומרת לי "אתה יודע שפז הומו?" לא ידעתי, וזה לא שינה כלום. הוא היה האדם הלהט"בי הראשון שהכרתי.

אבל למרות שאני לא מרגיש את ההבדלים האלו במשחק שלי, או ביחס שלי, אני רואה מול העיניים כיצד הייצוג שלהם במדיה ממש אינו עולה בקנה מידה אחד עם מה שאני מרגיש. לכן אני חייב שהמדיה אותה אני מייצג כן תעשה זאת. זה תהליך שלוקח זמן, ואני יכול להגיד לכם שיש דברים שהייתי מתקן בספר הבסיס של ואנור, כי אני מסתכל עליו אחרת היום. אבל כל מה שניתן לעשות הוא להכיר בהטיות שלנו ולהשתפר.

בשבועות האחרונות העבודה על שליטות ונבלים צברה תאוצה והתחלתי לעבוד עם אמן שמצייר עבורי את חלק מהדמויות שבספר. בקשתי ממני שמונה דמויות וכמובן שהחלטתי שהן יתחלקו שווה בין נשים לגברים.

היום קבלתי ממנו בפעם הראשונה איור שלא הייתי מרוצה ממנו; הגמדה ענבר, אשפית המכשור:

ישר הרגשתי שהתמונה לא בסדר. שקלתי לשלוח אותה לכמה אנשים לשאול את דעתם, אך בסוף החלטתי שלא ועברתי הלאה. יצא המקרה ובשיטוטי ברשת (בעקבות הכתבה אליה קישרתי בתחילת הרשומה, #NotAllRolePlayers) הגעתי אל בלוג בשם Go Make Me a Sandwich, ואת החוויה סכמתי לאחר מכן בטוויטר במילים "אני לא רוצה לחיות בעולם הזה יותר".

זה לא שלא הכרתי את הדברים האלו קודם לכן. אבל להיות מופגז בהם במספר כל כך גדול בפרק זמן כל כך קצר, באמת שדיכא אותי. אחרי שקראתי שתי רשומות בבלוג, חזרתי לאותו האיור ומיד שלחתי אותו למספר אנשים לשאול את דעתכם. לא כתבתי להם מה אני חושב, רק שאלתי את  דעתם.

3 מתוך 5 האנשים הסכימו שהאיור סקסיסטי. כתבתי חזרה לאמן, הסברתי לו מה הבעיה ובמהרה קבלתי את האיור המתוקן.

זה היה הטריגר שהביא אותי לכתוב את הרשומה הזאת, הקשורה רק בעקיפין לנושא הבלוג. היא רלוונטית לאנשים הנכונים, אבל בניגוד לחלק מהנקודות שציינתי ברשומה ההיא, בלתי אפשרי להתחמק מסקסיזם. אפשר להקיף את עצמך באנשים שרואים את הדברים כמוך. אפשר, בתור יוצר תוכן, להתייחס לנושא ביצירותיך. אפשר במידת האפשר לצרוך יצירות של אמנים בעל חשיבה דומה אבל כנראה שלא משנה לאן אלך, לא אראה בימי חיי עולם שכולו "נכון" בנושא הזה.

עד הפעם הבאה.

אחרי שיעורי ההיסטוריה, נחזור קצת לדבר על הסיבות בגללן אני מעוניין לעבור לארץ אחרת.

זה היה בתקופת הצבא כשלראשונה חילקתי אנשים ל"נכונים" ו"לא נכונים".

מאז הצבא, דרך האוניברסיטה והעבודה במקומות שונים, יצא לי כמה פעמים להסתכל אחורה לתקופות מוקדמות יותר בחיים. רק בצבא התחלתי להבין את ההבדל ביני ובין החברים שלי, לרוב האנשים שסביבנו. יתכן שבתקופות אחרות החברה שהייתי חלק ממנה הייתה מאד הומוגנית ולכן העניין פחות בלט לי.

זה התחיל בצבא, והתגבר ככל שהתקדמתי בחיים. אחרי הכול, בצבא אין לך שליטה אמיתית על החיים כי הוא נועד מלכתחילה להיות כור היתוך מכל קצוות החברה – בטח שלא בעבודות הג'ובניקיות בקריה בתל-אביב, שם אני שירתי. ניתן אולי לטעון שביחידות ספציפיות יש אנשים בעלי אופי דומה, אבל עבודה משרדית אינה מנתבת אנשים באותה המידה.

הדבר דומה כשמגיעים לאוניברסיטה, אם כי מתחיל להיחלש. יש הטיה שבבחירה כשמסתכלים על כל הסטודנטים שבחרו ללמוד בבן-גוריון, ואז ספציפית במחלקות ספציפיות. אני גרתי עם שותף שלמד הנדסת ביו-טכנולוגיה בעוד אני למדתי מדעי החברה, כך שהיה ייצוג במעגלים החברתיים שלי לשתי הקבוצות, אך ההבדלים לא היו גדולים.

את אותו השותף (רום) פגשתי בצבא, בתפקיד הראשון שקבלתי אחרי הטירונות. הוא היה הראשון לקבל את פנאי, ובזמן שחיכיתי לראיון אצל ראש המדור ישבתי איתו בחדר כשהגיע חבר נוסף והם התחילו לשוחח על World of Warcraft. אנחנו חברים מאז ועד היום, אוטוטו סוגרים 9 שנים.

זה היה בזכותו שהתחלתי להבין את האנשים הנכונים. לא בגלל שלו עצמו היו דעות נחרצות כלשהן לגבי אנשים אחרים, אלא פשוט בגלל הניגוד שראיתי בינינו לבין אנשים אחרים. עד היום הוא האדם היחיד בעולם שאני יודע בוודאות שמוכשר יותר ממני והוא האדם היחיד שלא אתווכח איתו על כמעט כל תחום ידע שקיים.

מה שאני מתאר כרגע נעשה בהתחלה באופן לא מודע. עברו מספר שנים עד שהגעתי לתובנות אותן אני כותב כאן ושוב אסייג ואומר שהתובנות האלו נכונות עבורי ועבור תהליכי המחשבה שלי. ישנם אלו שיקראו להן מתנשאות- למעשה בפעם הראשונה שמישהו קרה לי מתנשא הייתה באוניברסיטה, כשידידה הגיעה ללמוד איתי ותוך כדי העבודה אני ורום התווכחנו על איזה משהו והיא אמרה שאנחנו נשמעים מתנשאים.

הפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה.

עניין האנשים הנכונים מתבטא בהרבה פרטים קטנים ואני לא רוצה ליצור את הרושם שמדובר רק באותם אנשים שאני יכול להחשיב כחברים, אם כי בדיאגראמת וואן כנראה שתהיה חפיפה בין הקבוצות. יש בהחלט אנשים אותם אני תופס כנכונים אך תחומי העניין שלנו שונים מאד וכנראה שלא נסדר טוב ביחד.

האנשים הנכונים היא תפיסה של תרבות. היא לציית לחוקי התנועה. היא לא לזרוק זבל על המדרכה אלא בפח. היא לא לדחוף כשעולים לתחבורה הציבורית ולא להידחף לתורים- אתם יודעים כמה פעמים יצא לי בתור חייל להגן בגופי על אמהות וילדים קטנים שרצו לעלות לאוטובוס? מזלי שניחנתי בגוף איתן במיוחד, כך שרוב האנשים אינם מסוגלים לדחוף אותי הצידה. האנשים הנכונים לא שומעים מוזיקה בקולי קולות בפרהסיה. האנשים הנכונים אינם מאיימים על המוכר כשהם לא מקבלים את המחיר שרצו. ויש עוד הרבה דברים אחרים.

בקצרה, רוב הישראלים אינם נכונים.

יוצא לי לצערי פעמים רבות שאני יורד בתחנה המרכזית והולך 10 דקות לדירה, במהלכן אני נתקל בכל כך דברים שגורמים לי לרצות לרצוח אנשים. פעם אחת הלכתי במדרכה ואיש בוגר הפשיל מכנסיו והשתין ממנה- ולא באיזה שדה נידח, במדרכה שעוברת במרכז העיר. פעם אחת, אישה עזרה לילד הקטן שלה להשתין בחנייה שתחת הבית שלי.

אני אפילו לא נכנס כן להיבטים האלימים בתרבות הישראלית, או למעורבות המוחלטת של הדת היהודית בחיי היום יום. אדבר על כך מעט ברשומה שתעסוק ברווחה ואיכות חיים.

אולי עבורכם שום דבר ממה שכתבתי כאן אינו מפריע. וזה בסדר. הבלוג הזה אינו מתיימר להעביר תזה לחיים התרבותיים במדינת ישראל. בדיוק כמו ברשומה שעסקה במצבי הכלכלי, היא נכונה לי ורק לי.

כל הפרטים הקטנים האלו, שמצטברים יחדיו, גורמים לרתיעה חזקה מהתרבות הישראלית.

כשהיינו בצבא רום ביקר בגרמניה וכשחזר סיפר לי כמה חבל לו שחזר, עם כמה אנקדוטות מתרבות היום-יום שם. באותו הזמן לא באמת הבנתי את מה שאמר לי. לאורך ארבעת השנים האחרונות נחשפתי יותר ויותר בזכות קהילות באינטרנט לתרבות בארצות אחרות, ובאפריל האחרון טסתי אחרי 15 שנה לראשונה מחוץ לארץ, לכנס בברלין.

למרות התלונות וחוסר הנוחות הפיזית שחשתי כשבקרתי בברלין, גם אני כששבתי לארץ רק רציתי לחזור לשם.

יהיו אנשים לא נכונים בכל מקום בעולם, זה ברור. יתכן שאני אעבור למדינה אחרת וכמה שנים לאחר מכן אתחיל להיתקל בהפרעות דומות. הו אז, שום דבר לא ימנע ממני לנסות את מזלי במקום אחר.

לקחו כמה שנים מהרגע שהתחלתי להבין את החוסר שביעות הרצון שהרגשתי ועד שהצלחתי להודות בפומבי במה שאני מרגיש, כפי שכתבתי כאן. במשך תקופה ארוכה חששתי מתגובתם של האנשים הקרובים לי. רוב הזמן, אנשים מאמינים שמה שקיים זה מה שיהיה. שהדרך היחידה לתקן את הסביבה שלהם היא לחנך את הדור הבא, כאילו הם ויתרו כבר על ההזדמנות שלהם (וזה עוד במקרה שהם מכירים בכך שמשהו לא בסדר. רוב המקרים אינם כאלו).

ובכן, באותה נקודת המפנה ב-2012, הפסקתי להאמין בדברים שהם הכרח המציאות. שוב דבר לא חקוק בסלע. כן, אני כנראה לא יכול לשנות את האנשים הלא נכונים שסביבי – אבל אני יכול לקחת את עצמי לסביבה אחרת.

הרשומה יצאה קצת מבולגנת. חשבתי לכתוב אותה כבר לפני שבוע, אחרי שסיימתי את הרשומה על המצב הכלכלי. אני עדיין לא יודע להסביר כמו שצריך את התחושה שלי שיש אנשים נכונים ויש אנשים לא נכונים. אבל אין ספק שאמשיך לנסות.

בפעם הבאה, כנראה, נדבר על איכות חיים ורווחה.

כי הרשומה הייתה כל כך ארוכה שפיצלתי אותה לשתיים באמצע הדרך. מקווה שלא נשארתם יותר מידי במתח.

בתחילת 2012 דברים החלו להשתנות. אופי ועומס העבודה שחקו אותי ונהייתי יותר ויותר מפוכח בקשר לעולם הפרסום התאגידי שעבדתי בו (זה היה גם אחרי המחאה החברתית, שגרמה לצניחה בכל תקציבי הפרסום של התאגידים הגדולים שעבדו עם מקאן ולהתערערות הסדר הטבעי בשוק הפרסום). כתבתי על הנושא בעבר.

שינוי התפיסה הזאת לא כלל רק את העבודה שלי, אלא את כל הנתיב שחזיתי לעתיד. כל השאיפות שהיו לי, מלבד פיתוח משחקים, נמחקו באותה התקופה. לא עוד התקדמות בקריירה והצלחה בעולם העסקי. ברוב הדברים להם שאפתי קודם לכן, לא ראיתי יותר טעם. אני נוהג לדבר פעמים רבות על היכולת "לראות את העתיד", במובן של להבין כיצד ה"אתה" של ההווה יכול להגיע אל ה"אתה" שאתה רוצה להיות בעתיד. בתקופות מוקדמות יותר הייתי נתקל בחומות אחריהן לא הצלחתי "לראות את העתיד", מה שבדרך כלל היה מלווה בדכדוך רב.

לאחר אותו שינוי שעברתי ב-2012, לא היו יותר קירות. יכולתי לראות את העתיד בבירור רב. מידת האושר שלי עלתה בצורה ניכרת.

כמה חודשים לאחר מכן הפסקתי לעבוד במקאן ועברתי לחברה קטנה ולתפקיד שונה-אך-דומה (באופן אירוני הרווחתי יותר כסף מבעבר והוצאתי פחות). שינוי נוסף הוא שלא רציתי יותר ללמוד מנהל עסקים. לא שהנושא לא עניין אותי, אלא שידעתי שלא אצלח את הלימודים. מנהל עסקים דורש קורסי בסיס בכלכלה ומתמטיקה שידעתי שאצטרך להשקיע הרבה יותר ממה שאני מוכן כדי לעבור, ולמדתי מניסיון שאת אותם הקורסים שאני מצליח ללמוד הם בנושאים שקרובים לליבי.

רציתי להמשיך ללמוד כי עדין חשבתי שצריך להוציא תואר ראשון פשוט משום שהוא פותח בפניך דלתות. להיות אקדמאי הפך להיות סוג של דרישת סף בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. החלטתי להמשיך את לימודי בתחום בו נחלתי את ההצלחה הרבה ביותר בעבר ושהיה בפועל הכי קרוב לעיסוקים שלי- תקשורת. אז כבר הפעלתי את Icel.me הן בתור מגזין כתוב והן בתור ערוצי יוטיוב, מאד נכנסתי לקטע של ניו-מדיה וחשבתי שזאת הדרך הנכונה להתקדם בה.

העובדה שהייתי צריך לעבוד במשרה מלאה ולכלכל את עצמי לא השתנתה, אז הדרישות מהלימודים היו לוח זמנים גמיש (מה שנקרא בדרך כלל "מסלול לימודים לעובדים") ושכר לימוד אוניברסיטאי (כלומר, כ-9,000 ₪ לשנה במקום 36,000 שחלק מהמכללות הפרטיות מבקשות).

מצאתי שלושה מסלולים רלוונטיים כאלו, במכללה הטכנולוגית בחולון, מכללת עמק יזרעאל ומכללת עמק הירדן, אבל אף אחד מהם לא התאים בדיוק לצרכים שלי, בתור אדם שחי בחדרה ועובד בנתניה. הכי קרובה הייתה מכללת עמק יזרעאל אבל בגלל המצב הזוועתי של התחבורה הציבורית בארץ היה לוקח לי יותר זמן להגיע אליה מאשר לחולון והבעיה בחולון הייתה שהייתי צריך לרדת לחצי-משרה כי גם המסלול הגמיש שלהם דורש יותר מידי זמן. התואר שהם מציעים בטכנולוגיות למידה הוא עדין מסלול החלומות שלי.

אז שמנו את תוכנית א' על המדף. עבר קצת זמן, והתחלתי לחפש במקום תוכנית לתואר ראשון, קורסים מקצועיים. באותה התקופה אבא עבד במכללת מעוף בחדרה, ולמכללה הייתה תוכנית לעיצוב גרפי בשיתוף עם שנקר. קורס של שנה, הנחת עובדים, תאורת סיום של שנקר. קפצתי על ההזדמנות.

חלקו הראשון של הקורס היה מעולה, עם מרצה יוצא מהכלל. התלוננתי על איכות התלמידים שאיתי בכיתה, על הצורך להוציא כסף על העבודות לקורס ועל החלפת המרצה בחצי השני של הקורס, במקומו הייתה מישהי ברמה ירודה בהרבה. אבל צלחתי את הקורס, הגשתי את כל הפרויקטים שלי ובסופו של דבר, שנה וחצי לאחר מכן, קבלתי את תעודת הגמר שלי עם הלוגו האדום היפה של שנקר. אני לא יודע אם התעודה עצמה תועיל במשהו בעתיד, אבל אין ספק שאני למדתי מיומנויות שימושיות שכבר הצדיקו את עצמן.

לראשונה, סיימתי את מסלול הלימודים שבחרתי בו. זה וואנור היו בערך הדברים הטובים היחידים ב-2013, שבכללי הייתה השנה הנוראית ביותר בחיי. אבל זה לא הנושא של הרשומה.

בתחילת 2014 עמדתי בפני קצת חוסר וודאות לגבי העתיד והתחלתי לתכנן תוכניות למקרה הצורך. חזרתי למגירה ובדקתי במכללת עמק הירדן לגבי הכרה בלימודים קודמים. הרעיון היה שאם לא אמשיך לעבוד בנתניה אעבור לגור בקיבוץ כינרת בו גרים אימא והמשפחה שלה, אעבוד בחצי משרה או עבודות מזדמנות ואמשיך לימודים לקראת תואר ראשון בתקשורת. המכללה אישרה לי הכרה בלימודים קודמים עבור חלק מהקורסים בבן-גוריון והאוניברסיטה הפתוחה וכל מה שנותר היה לחכות ולראות מה יקרה.

לא הזדקקתי לתוכנית החלופית. המשכתי בעבודה בנתניה. חידשתי חוזה בדירה בחדרה, הכול המשיך כרגיל.

לפני חודשיים שוב עקצץ לי הצורך לחזור ללמוד. ההוצאה לאור של ואנור הייתה מאחורי, הלימודים בעיצוב גרפי היו מאחורי. קבלתי מספיק זמן מנוחה והגיע הזמן לחזור להתקדם. שום בדקתי את כל המכללות המציעות תוכניות לתואר ראשון לאנשים עובדים, עם אותן התוצאות. כבר שקלתי באמת לרדת למשרה חלקית וללמוד ב-HIT, לא ריאלי ככל שיהיה. אבל גם בדקתי אפשרויות נוספות, קורסים שימשיכו את הקו שהתחלתי עם העיצוב הגרפי או ישלימו מיומנויות שיעזרו לי בעבודה השוטפת וכמובן בפיתוח משחקים.

בהתחלה המועמדים העיקריים היו פיתוח אפליקציות מובייל, תחום שקשור ישירות לעבודה שלי ויסייע גם בתחומי עיסוק נוספים. כשבדקתי מקומות שונים שמציעים את הקורס, הגעתי למכללת HackerU, שם עובד חבר שעבד איתי בעבר ושמרנו על קשר קרוב. הוא הציע לי קורס אחר באותה המכללה: אנימציה בתלת מימד.

לא רק שהקורס הזה ימשיך את הקו בו התחלתי עם העיצוב הגרפי, הוא עוסק בכמעט כל דבר שעניין אותי בשנתיים האחרונות: עיצוב דמויות, אפקטים חזותיים, עריכת וידאו וכמובן משחקים. יתרה מזאת, התברר לי כשהגעתי לשיחה במכללה שלאחר סיום הקורס ישנה אפשרות להשלים עבודות ולקבל תואר ראשון, כיוון שלמכללה הסכמים עם מספר מוסדות לימוד בינ"ל. נכון, זאת לא אותה מידת החשיבות שיש לתואר באוניברסיטה מוכרת בארץ, אבל תעודה היא תעודה. אני אהיה בוגר אוניברסיטה בעיצוב ואומנות ממוחשבת.

זהו, הסוף. לפני שבוע סיימתי את שלב המיון לקורס ואני ממשיך לשלב הבא. עם קצת מזל והרבה (יותר מידי, לטעמי) עבודה, עוד שנה וחצי אסיים את הקורס, ולאחר מכאן אשלים את התואר הראשון.

קשה להאמין שהייתי צריך שתי רשומות בשביל ההיסטוריה הזאת.

או: עד היום אימא שלי טוענת שאני לא מגשים את עצמי.

רשומה זאת תהיה גם היא בעלת אופי אוטוביוגרפי. קשה לי להסביר את הסיבות שעומדות מאחורי ההחלטות והשאיפות שלי בלי להראות מה קרה בדרך (Show your work!). חוץ מזה שפעמים רבות אנשים לומדים מהניסיון ומהדרך ולא רק מהמסקנות הסופיות.

בגיל 16 כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי: לפתח משחקי מחשב. הבעיה הייתה להבין איך מגיעים לשם. באותה תקופה (~2003) משחקי אינדי לא היו נושא חם כמו שהם היום וכל מה שהכרתי היו המשחקים הגדולים המסורתיים. בכיתה ט' התחלתי ללמוד תכנות ועיצוב אתרים במסגרת חוגי נוער שוחר מדע בטכניון; בכיתה י' התחלתי ללמוד במגמת מדעי המחשב בתיכון (והשלמתי בגרות 5 יחידות). הייתי די בטוח שאני הולך להיות תוכניתן וזאת תהיה הפריצה שלי, אם כי התעניינתי הרבה יותר בכתיבת העלילה, הדמויות והמכאניקה מאשר בתכנות עצמו (זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהייתי שקוע במשחקי תפקידים כבר מגיל 13).

בדחיפת ההורים ניסיתי להתקבל לעתודה אקדמאית, וזאת הייתה תחילתו של הרומן המבולבל שלי עם האקדמיה. נגשתי לבחינת הפסיכומטרי 3 פעמים בכיתות י"א וי"ב. שפרתי את הציון כל פעם, אבל לא עברתי את ה-600 באף אחת מהן. לא ממש למדתי למבחנים האלו (למרות ערמות של ספרי הכנה שהצטברו בבית) וכמובן שלא נעזרת בקורס הכנה. דווקא התקבלתי לעתודה, אבל לא לאף מקצוע רלוונטי שרציתי ללמוד.

אז ותרתי והמשכתי לשירות צבאי רגיל. במהלך השירות ניסיתי לראשונה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לקחתי קורס מבוא למדעי המחשב ושפת Java וקורס מבוא למיקרו-כלכלה. גם במקרה הזה לא צלחתי את הלימודים, אם אני זוכר נכון לא הגעתי אפילו למבחנים של שני הקורסים האלו. כלכלה הפכה להיות הנמסיס שלי, כשלא אצליח לעבור את הקורסים הבסיסיים גם בעתיד. בשלב הזה גם הבנתי שאני מתעב מתמטיקה ולא מסוגל לשבת וללמוד אותה כהלכה. היות ולימודי תכנות דורשים למידה של קורסים רבים במתמטיקה, זה כנראה לא בשבילי.

אני לא מצטער על החוויות הראשונות האלו בלימודים. הרקע שקבלתי בתכנות בחוגים ובבגרות מסייע לי עד היום לדבר באותה השפה עם אנשי המקצוע שאני עובד איתם. ואני מבין בתיאוריה כלכלית הרבה מעבר לאדם הממוצע ברחוב, גם אם לא הצלחתי לפתור תרגילים במיקרו ומאקרו.

עם ההחלטה לא להמשיך לנסות ללמוד מדעי המחשב אבי סייע לי בעיצוב נתיב אחר, ללמוד יכולות ניהול. הוא קרה לזה "ללמוד לתכנת אנשים במקום מחשבים". החלטנו שאני צריך להתקבל לתואר ראשון קל יחסית, לסיים אותו מהר ובציונים גבוהים, ולעבור ישר לתואר שני במנהל עסקים. באותה התקופה כבר הרחבתי את השאיפות שלי הרבה מעבר לסתם פיתוח משחקי מחשב, חלמתי על עושר והצלחה.

בשנה האחרונה לשירות הצבאי "לקחתי את עצמי בידיים", נרשמתי לקורס הכנה לפסיכומטרי בסיוע וואוצ'ר צבאי. הגעתי לכל השיעורים, אם כי את עבודת הבית אף פעם לא עשיתי. נגשתי למבחן, הוצאתי 627 – לא מספיק כדי להתקבל לפקולטה לניהול בבן-גוריון (האוניברסיטה היחידה ששקלתי), אבל מספיק כדי להתקבל ללימודים הרב-תחומיים (התואר המכונה "BA כללי"). אני גאה לספר שבכל מבחן פסיכומטרי שעשיתי, קבלתי ציון אנגלית ברמת פטור. במבחן האחרון קבלתי ציון מושלם, 150.

סיימתי את השירות, עברתי לבאר-שבע והתחלתי ללמוד. דווקא די התחברתי למקצועות מדעי החברה שלמדתי, בין השאר סוציולוגיה, תקשורת וחינוך. כמובן שגם באוניברסיטה לא השקעתי יותר מידי, אבל מכיוון שלהיות סטודנט היה הדבר היחיד שעשיתי באותה התקופה, התוצאות היו סבירות. הקורס היחיד שנכשלתי בו היה "כלכלה ללא-כלכלנים" (רואים?) ובכל השאר קבלתי ציונים שנעו בין סבירים לטובים.

אם קראתם את הרשומה הקודמת, אתם כבר יודעים שהפסקתי ללמוד אחרי שנה א' כיוון שלא יכולתי לכלכל את עצמי.

זה המקום להזכיר אנקדוטה קצרה. בסוף 2008 במהלך מבצע עופרת יצוקה, כאשר לא התקיימו לימודים בבן-גוריון, שהיתי שבועיים אצל אימא בקיבוץ כנרת. לראשונה ישבתי לחקור את תחום פיתוח המשחקים. קראתי מדריכים מאנשים שעבדו בתעשייה, למדתי על קיומו של תפקיד ה-Game Designer והחלטתי שזה מה שאני צריך להיות. אפילו מצאתי מאייר שהסכים ליצור עבורי Concept Art ללא תשלום. כך זה המשיך במשך כמה שנים, מידי פעם יש לי פרצי מוטיבציה בפיתוח משחקים, ואז הם דועכים ואני עובר להתעסק במציאות המיידית.

התחלתי לעבוד במשרה מלאה אבל עדיין בערך שני שליש מהמשפחה שלי היו מודאגים שאני לא לומד ומה יהיה איתי. לא זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל גיששתי שוב באוניברסיטה הפתוחה והגשתי בקשה להכרה בלימודים קודמים, כדי לא לאבד את כל מה שעשיתי בבן-גוריון. קבלתי את ההכרה הזאת, ברוב הקורסים הטובים שהוצאתי מהאוניברסיטה כמו מבואות במדעי החברה וסטטיסטיקה (באופן מבדר, סטטיסטיקה היא הענף המתמטי היחיד שאני מסתדר איתו).

אז חזרתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, בשילוב העבודה. לקחתי קורסים בפתוחה במינונים שונים במשך כמעט שלוש שנים, אך זה לא צריך להפתיע אתכם בשלב זה שאת חלקם לא סיימתי. בסופו של דבר, יש לי בגיליון הציונים רק שני קורסים סגורים: מבוא לקולנוע ודיני תקשורת. שניהם בציונים גבוהים, 94 ו-86 (למה זה משנה? לא יודע.) אני כן יכול להגיד שלאורך זמן "התיישרתי" (או אולי, התבגרתי) והתחלתי לקחת את הלימודים יותר ברצינות. שני הקורסים האלו הם האחרונים שעשיתי ובאמת ישבתי ולמדתי לפני המבחנים.

בין 2010 ו-2012 הלימודים תפסו מקום פחות חשוב בחיי והתמקדתי ב"קריירה". התחלתי לעבוד במקאן-אריקסון, מה שרק הגביר את שאיפותיי המנופחות לעושר והצלחה. צללתי עמוק לתוך עולם השיווק והפרסום ולכל הדעות הייתי גם די טוב בזה.

מוזיקה לרשומה זאת. כמו כן אין קשר בין שם הרשומה לפוליטיקה.

אחרי פרסום הרשומה הקודמת התחלתי לחשוב על הבאה ולאט לאט נבנו להם קווי מחשבה שרשומה בודדת לא יכולה להכיל. אז במקום לדבר בנקודות כלליות על הסיבות בגללן אני מחפש מדינה אחרת למגורים, אעסוק בהרחבה בכל אחת מהנקודות שדורשות זאת.

אפתח בכלכלה, ולא בגלל שזאת הסיבה העיקרית. די להיפך – המצב הכלכלי שלי הולך ומשתפר מאז השחרור מהצבא ולהוציא נקודות יוצאות דופן, לא היו לי בעיות כלכליות כלל. בטח שלא מינוס קבוע וגדל בבנק. ברשומה זאת אספר על קורותיי משנת 2008 ועד היום בעיקר בתחום הכלכלי.

באוגוסט 2008 השתחררתי מהצבא. בגלל דברים שהתרחשו שנה קודם לכן, התא המשפחתי שלי התפרק ולא היה מקום לו באמת קראתי בית. עברתי לגור לתקופה קצרה אצל הסבים שלי בבאר-שבע, ועם תחילת שנת הלימודים באוניברסיטת בן-גוריון, עברתי לגור עם שותף, חבר מהצבא.

אותן התרחשויות קודמות הובילו גם לכך שלהוציא מקרים נדירים, לא היה לי גב כלכלי. כן היו גורמים שהקלו באופן משמעותי על החיים שלי באותה התקופה, אבל רוב הזמן הייתי צריך לכלכל את עצמי. יצאתי מהצבא עם חסכון של כ-7,000 ₪ (שאריות חסכון שקבלתי בגיל 19 מהסבים) ומענק שחרור של כ-6,000 ₪ מהצבא.

13,000 השקלים הללו החזיקו אותי מאוגוסט 2008 ועד מרץ 2009. הייתי סטודנט לתואר ראשון בבן-גוריון (שכר הלימוד הגיע מהקרן לחיילים משוחררים. השתמשתי בה רק לצרכי לימודים עד שלפני כמה חודשים הגיע המועד בו יכולתי לפרוע אותה. נשארו בה 1,900 ₪), ניסיתי לחפש עבודה טרם תחילת הלימודים אבל חשבתי שאני לא יכול להתחייב מבלי שיש לי מערכת. לאחר מכן, חשבתי שאוכל למצוא עבודה במהלך חופשת הסמסטר. העבודות העיקריות שהוצעו לסטודנטים בבאר-שבע היו במוקדי השירות של חברות התקשורת, כל אחת מהן דרשה לא רק יום מיונים אלא קורס של חודש, במסגרת משרה מלאה, לאחר מכן.

בדצמבר 2008 החל מבצע עופרת יצוקה. לראשונה, באר-שבע נכנסה לטווח הירי מעזה (וזאת לאחר שב-2006 גרתי בנשר, שנכנסה לטווח הירי מלבנון). הלימודים באוניברסיטה הופסקה לתקופה של 3 שבועות. כתוצאה מכך, החופש הסימסטריאלי התקצר גם הוא וכבר לא היה לי חודש לבזבז על קורס לעבודה במוקדי השירות.

בחוסר ברירה, פניתי לקחת הלוואות כדי להמשיך לכלכל את עצמי למשך שארית תקופת הלימודים. לקחתי 19,000 ₪, החלק הארי שבהן בזכות ערבון שקבלתי מסבא שלי. בשנתיים שלאחר מכן אוסיף מפעם לפעם לקחת הלוואות, שבסופו של דבר יסתכמו ב-39,000 ₪. מלבד הפעם הראשונה, לא הייתי צריך ערבונות יותר. תמיד לקחתי את ההלוואות מהבנק שלי ולא משום גורם אחר. ועד כה, לא פספסתי אף תשלום.

כשסיימתי את שנה א' באוניברסיטה פניתי שוב לחפש עבודה. הייתי במיונים של שתי חברות סלולאר, סלקום ופלאפון. בשתיהן לא התקבלתי. בסלקום עפתי יחסית מהר, כי לא עמדתי בסימולציית המכירה (עד היום מכירה יזומה היא לא משהו שאני טוב בו, ולא אכפת לי. זה אחד הכישורים הבזויים ביותר מבחינתי, ויסלחו לי חברי שזאת העבודה שלהם.) מהמיון של פלאפון עפתי בסוף היום, ממש בשלב האחרון. זאת הייתה מכה קשה.

מכה קשה נוספת הייתה שהורי השותף שלי התקשרו להודיע לי שלא נוכל להמשיך לגור ביחד. מבלי שידעתי העול הכלכלי שלו היה רב יותר משלי, באופן לא פרופורציונאלי לשותפים שגרים יחד. הניסיונות לתקן את המצב עלו בתוהו.

אז הייתי ללא עבודה, ללא שותף, אוטוטו בלי כסף.

התקבלה ההחלטה להפסיק את הלימודים לתואר ולעבור לעבוד במשרה מלאה. זה דווקא היה החלק הקל. תוך יום אחד מצאתי משרה רלוונטית בחברת לייבסיטי שישבה באזור התעשייה בעומר, הראיון נקבע לצהריים היום שלמחרת ועל המקום התקבלתי לעבודה בתמיכה הטכנית שלה.

שבוע לאחר מכן גם מצאתי מקום חדש לגור בו, קרוון של חדר אחד רחוב הצמוד להדירה הקודמת שלי.

כשהתחלתי לעבוד הרווחתי משכורת מינימום [1].

באמצעות כמה טריקים שאפשרה לי חברת האשראי, במשך די הרבה זמן דחיתי את תשלומי האשראי שלי קדימה, כדי לא להיכנס למינוס. זמן רב לאחר מכן למדתי שעד 2012 המאזן התקציבי שלי לא התייצב. למעשה חייתי כל הזמן מעבר לאמצעים, אבל בזכות כלים פיננסים שונים לעולם לא הייתי במינוס. ב-2012 לקחתי שני סבבי הלוואות, פעם אחת כי באמת הייתי צריך אותן (5,000 ₪) ופעם שנייה כי ההלוואה הייתה זולה יותר באופן ניכר ממה ששילמתי לחברת האשראי על דחיית ההוצאות שלי (4.5% במקום 8%, או משהו כזה. הריביות ירדו מאז עוד הרבה).

מאז אותה הלוואת גישור, לא לקחתי הלוואות נוספות ולא השתמשתי באף טריק פיננסי.

ההכנסה עלתה ל-4,400 שלושה חודשים אחרי שהתחלתי את העבודה, ואז ל-5,200 בסיום שנה. אז גם התחלתי לשלם מס הכנסה. קודם לכן, הייתי בתקופת החסד של השירות הצבאי (לא משלמים מס הכנסה שנתיים אחרי השחרור. חבל שלא ידעתי את זה מראש) וגם ככה המשכורת שלי הייתה נמוכה מידי.

בשלב מסוים מאסתי בלייבסיטי וחיפשתי עבודה אחרת. יש מאחורי זה הרבה מאד על מה לדבר אבל לא שרלוונטי לרשומה הזאת. התקבלתי לעבודה בחברת מקאן-אריקסון בתל אביב, ההכנסה שלי עלתה ל-8,700 ₪.

אחרי שנה וקצת, עברתי שוב למשרה בנתניה. ההכנסה עלתה ל-9,200. שם החזקתי מעמד רק 8 חודשים, הפעם כי פיטרו אותי (צמצומים/התייעלות/אנחנו לא צריכים את התפקיד שלך יותר). מצאתי משרה חדשה, הכי טובה שהייתה לי אי פעם. אני שם כבר יותר משנה. עושה רושם שאני אחזיק בעבודה הזאת בתקופה הארוכה ביותר שהצלחתי עד כה.

ההכנסות שלי היום (מכלל עיסוקי) הן בממוצע 10,000 ₪ נטו לחודש. אני מצליח לחסוך (כשאני מנסה. בד"כ אני אוהב לבזבז ולקנות כל מה שבא לי. אחרי הכול, יש לי את כל האמצעים לעשות זאת) עד 3,000 ₪ בחודש.

מ-39,000 השקלים שלקחתי בהלוואות, נשארו נכון לעכשיו כ-4,800 ₪, אותם אני צפוי לסיים להחזיר, ללא פירעון מוקדם (מה שאני עושה בד"כ), ב-2017.

כל המספרים ברשומה הזאת אומנם עגולים, אבל מייצגים את המספרים האמתיים. הוצאתי אותם מגיליונות האקסל המפורטים שאני שומר למעקב אחרי הכספים שלי, תוך כדי הכתיבה.

בחמש השנים האחרונות, ההכנסות שלי גדלו בכמעט 150% (אני מקווה שחשבתי את זה נכון, מתמטיקה אינה הצד החזק שלי).

אני רווק, חי בדירה לבד (שני חדרים, 54 מ"ר). אני לא מחזיק רכב – הוצאות הנסיעה שלי מסתכמות בכ-300 ₪ בחודש, כך שרכב אינו כלכלי עבורי. אני מחזיק בכלבה חמודה שהחודש מלאו 4 שנים לאימוץ שלה, ואני לא מסוגל לתאר את חיי בלעדיה (ההוצאות עליה הן בערך 1,200 ₪ בשנה). יש לי כל דבר שאני רוצה (הינה אלבום עם כל הגאדג'טים שקניתי בשנתיים האחרונות).

כל זה כדי להסביר למה המצב הכלכלי הוא לא הסיבה שאני רוצה לעבור לגור בארץ אחרת. או לפחות, הוא לא הסיבה העיקרית או בראש סדרי העדיפויות.

מאפיינים כלכליים כן קשורים לסיבות האלו, ועל כך הרחיב עוד כשאדבר על רווחה (Wellbeing) כללית.

לאורך הזמן פרסמתי פעמים רבות נתונים אודות המצב הכלכלי שלי. בניגוד לרוב האנשים, אין לי שום בעיה לדבר עליו, בימים הטובים והרעים. אני שמח לנתח ולהוציא גרפים מפורטים שמראים את מגמות הצריכה שלי. אם אתם רוצים מידע נוסף שחבר ברשומה, מוזמנים לבקש. עלה בדעתי אפילו להקדיש עמוד בבלוג הזה שיפרט הוצאות ספציפיות לשם ההשוואה (למשל, כמה אני מוציא בחשבון הטלפון, האינטרנט או תשלום לקופת החולים. אלו סעיפים שמעניינים אנשים לעיתים).

בפעם הבאה כנראה נמשיך לדבר על הסיבות למעבר, אבל אולי אחשוב על משהו אחר בינתיים.

—

[1]  כל ההתייחסויות לסכומי כסף הן עבור סך ההכנסות נטו באותה התקופה, בערך. מפאת חוזי העבודה השונים, לא ציינתי את המשכורת המדויקת שהרווחתי.

ברוכים הבאים למיניבלוג שלי, מה הלאה? חשבתי לעצמי מזה זמן מה לפתוח בלוג נוסף, אבל תמיד פסלתי את הרעיון כדי לא להתפזר עוד יותר מהאתר העיקרי.

מה השתנה? החלטתי שאני רוצה לכתוב על דברים שבכל מקרה לא רלוונטיים לאתר העיקרי. הם לא גיקים בעיקרם, לא עוסקים בטכנולוגיה, מדיה או משחקים. מיניבלוג זה יכיל הגיגים על המאמצים שלי לבנות שלב חדש בחיים.

למה "מה הלאה?"

ובכן, השם הגיע מהביטוי What's Next שהשתרש במוחי בעקבות צפייה בכל הסדרה "הבית הלבן" (זהירות, tvtropes). משמעותו בהקשר הסדרה היא לא להתמקד במה שכבר קרה, אלא בדבר הבא. נראה לי מגניב לתת לבלוג את הכתובת icel.me/next שכן זה קורץ למגמה בתחום המשחקים בשנה האחרונה שמשתמשים במילה Next לגרסאות חדשות שנמצאות בפיתוח (D&D Next, Everquest Next).

אני מקבל גם השראה מסטריפ בקומיקס Saturday Morning Breakfast Cereal מספטמבר 2012 המכונה 7 Years to Master המציג תפיסה לפיה כל תקופת זמן שאנחנו מבלים בלמידה של משהו חדש יכולה להיחשב כ"תקופת חיים" ולכן אם לוקח 7 שנים להתמקצע בתחום כלשהו, יש לנו 11 תקופות חיים שונות, החל מגיל 11 ועד גיל 88.

נכון לכתיבת שורות אלו, אני בן 27, שנתיים אל תוך תקופת חיים חדשה. חשבתי לעצמי שלא "תפסתי אותה בזמן" אבל עכשיו כשבדקתי את זה, ביולי 2012 החלטתי ללמוד עיצוב גרפי, לימודים אותם סיימתי בהצלחה. בחודש שעבר, שנתיים לאחר מכן, התחלתי קורס במידול ואנימציה תלת-ממדית. באותה התקופה גם הוצאתי לאור את ספר המשחק הראשון שלי, ואנור.

אז נראה שאני בהחלט בדרך הנכונה לנצל את תקופת החיים הנוכחית שלי.

ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.

המסע להגירה כנראה ימלא יותר מכל את שורות הבלוג הזה. אנשים רבים כותבים על חוויות ההגירה שלהם, מסיבות שונות. בשבילי זאת הדרך העיקרית לסדר את הראש. כך עשיתי גם בתחילת העבודה על ואנור, כשהופגזתי במידע רב והייתי צריך מוצא עבורו. אני מדבר עם חברים ומשפחה על הנושאים האלו כל הזמן, אבל איכשהו להוציא אותם על הכתב עוזר הרבה יותר (זה גם נחמד שאני כותב 400 מילים בפחות מחצי שעה. זה כמעט מהיר יותר מאשר לבהות בקיר תוך כדי חשיבה).

זהו לעכשיו. בפעם הבאה נדבר על הסיבות לרצון שלי לגור במדינה אחרת, ואיזה דרכים עומדות בפני להגשים שאיפה זו.