העלתי את התמונה הזאת מוקדם יותר הערב, לשלל שבחים ואיחולים.
חבר שאל אותי, "מה דחף (ואיך שזה נראה לי – עדיין דוחף) אותך לעשות את השינוי בעצמך?"
התשובה שעניתי לו בהתחלה הייתה התשובה הגנרית, הנראטיב המוכר שספרתי כבר הרבה פעמים. אבל זה התפתח למשהו אחר וחשבתי לחלוק את זה בפורום רחב יותר.
זה התחיל ב־2015. כתבתי אז רשומה בבלוג שתיארה את מה שהרגשתי באותו הזמן. לא הכרתי את עצמי אז טוב כפי שאני מכיר היום. השינוי הגדול הראשון התחיל בגלל בגדים. לא מצאתי כבר בגדים במידה שלי. השינוי הגדול השני היה אחרי שהייתי משותק שבועיים מהתכווצות שרירים בגב. בשלב מסוים הבנתי שאני סובל מדיסמורפיה. במשך שנים הצורה של הגוף שלי בפועל ואיך שדמיינתי אותו היו בקונפליקט.
ניסיתי להתרגל לשגרת כושר כמה שנים באותו זמן אבל לא היה משהו שתפס אותי לאורך זמן. בשנה השנייה שלי לתואר הראשון צלמנו פרויקט כתבת חדשות במכון קרוספיט חדש שפתחו בעמק. חזרתי לשם בעקבות האפיזודה עם הגב המכווץ. התאמנתי בבקרים. בהתחלה יומיים בשבוע. חצי שנה אחרי שהתחלתי הגיע קוביד ואחרי הסגר הראשון העלתי להתאמן שלושה ימים ואז ארבעה.
כמו עם דיאטה מתאימה, גם עם הכושר היה צריך שמשהו נכון יתפוס אותי ומתאים בשבילי. היום אני מבין שהתחיל שינוי הרבה יותר משמעותי. תקופה שלמה שבה עיצבתי את הגוף שלי בצורה בה דמיינתי לעצמי שהוא אמור להיות. במקביל לקרוספיט גם עשיתי את הקעקוע הראשון שלי והמשכתי לבאים בתור.
פעם אהבתי לגלח את הראש ואת הקרחת – הרגשתי חזק קרח. לגלח את הראש גם היה הכרח בריאותי וכשהצלחתי להתגבר עליו (בתהליך ארוך) החלטתי פעם אחת שאני רוצה לגדל שיער, לראות אם אני יכול להגיע לתלתלים שרציתי. זה היה חלק מהדימוי הזה.
עם כל שלב בדרך, אני "פותר" את הדיסמורפיה שלי (לא יודע אם זאת המילה הנכונה). חלק מזה היה גם לשבור הרבה מיתוסים לגבי מה זה גוף בריא, איך נראים שרירים, מה צריך כדי לפתח כוח.
למדיה יש תפקיד בזה. כשיצא God of War Ragnarok היה שיח סביב הדמות של תור, איש מגודל ושמן, אבל עצמתי, חזק. חלק מזה הוא בניגוד לתור של סרטי מארוול ודימוי הגוף של כריס המסוורת. במיוחד עם Endgame שיצר את "fat Thor" כאנטיתזה, תור הדיכאוני לא שומר על עצמו. לאחרונה, גם Diablo IV ממש עזר לי עם זה, עם הדמויות של הדרואיד והברברי, אנשים שריריים אבל גדולי גוף. ממש יכולתי לראות את עצמי בדמויות האלה.
דוגמה נוספת היא מאט מרסר, שאומנם בעל מבנה גוף שונה אבל גם הוא פתוח לגבי ההתמודדות שלו עם דיסמורפיה גופנית, הכלים בהם הוא משתמש (כמו הוסט האייקוני) ותחושת אי הנוחות שלו להיות כל כך ויזבלי אונליין.
רוב הדברים האלה קרו במקריות. לא יודעת שאני עושה משהו רציני עד שהוא קרה. רציתי קעקועים, לא ידעתי למה. התחלתי להתאמן לכאורה כדי להתמודד עם בעיות בריאותיות וגליתי שאני צריך את זה נפשית הרבה יותר משחשבתי.
תוך כדי התקופה הזאת יש גם הכרה בהתמודדות עם דכאון ודברים כאלה.
אם לא הייתי כל כך אונליין וסופג חוויות של מאות אנשים אחרים, כנראה שלא הייתי מצליח להתמודד.
מאט מרסר חולק קצת על ההתמודדות עם דיסמורפיה ולמה זה לא משנה כשאנשים אחרים אומרים לך שאתה נראה טוב: