איש-העכביש בנשף

לאחרונה העלתי את הרעיון לפרסם בבלוג זה  קטעים שכתבתי לעבודות במהלך הלימודים האקדמים. מטבע הדברים, אני נוטה לעסוק בסוגיות שמעניינות אותי, כלומר נוגע הרבה בפמיניזם, ייצוג וניתוח התרבות.

לפניכם הרשומה הראשונה ב(אולי)סדרה, שנכתבה כעבודה מסכמת בקורס "מבוא לפסיכולוגיה חברתית" בהנחיית ד"ר ניבה דולב.

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "ספיידרמן: השיבה" (Spider-man: Homecoming), סרט גיבורי-על חדש המצטרף לסדרת הסרטים המצליחה של אולפני מארוול. במגזין המארי-סו, אתר תרבות פופולרית בעל המטרה המוצהרת "לחגוג ולקדם גיוון, ייצוג נשי וחלל בטוח לכולם", התפרסמה כתבה הסוקרת את הייצוג הנשי והאתני בסרט.

סוגיית ייצוג נשים, להט"ב ואתניות (People of Color, POC) במדיה, כפי שהיא מהדהדת בשני העשורים האחרונים, מתבססת על סטראוטיפים הקיימים מצד אחד אצל קבוצת האנשים שכותבים ומפיקים תכנים – רובם, עדין, גברים לבנים. ומצד שני אצל מי שנתפס הקהל העיקרי של תכנים אלה. היות שהכותבים מנסים בד"כ לכתוב את מה שהם מכירים ומה שהם חושבים שימכור, הם נוטים להכללות על תכונות של קבוצות אחרות המובילה לאשליית הומוגניות קבוצת החוץ – כתיבת נשים, שחורים, ערבים וכדומה כבעלי תכונות הומוגניות משותפות. בעוד שניתן למצוא בסרטים רבים שלל דמויות מורכבות של גברים ממוצא אירופאי-אמריקאי, שממלאים תפקידים שונים ומגוונים, נשים מוצגות בסרטים רבים במספר קטן של תפקידים – העלמה במצוקה, הכיבוש הרומנטי – כמעט לחלוטין כתמיכה לגבר הגיבור ראשי.

את המצב ניתן לראות גם בליהוק קבוצת שחקנים לסרט שביניהם יש אישה או גבר שחור בודדים – תופעת הטוקניזם, כשהמפיקים מלהקים את אותם השחקנים הבודדים כדי ליצר מראית עין של גיוון ושיווין. יתרה מכך, לאורך השנים הייתה תופעה בכתיבת דמויות שחורות – ובגרסה המודרנית, הומוסקסואליות – "השחור הקסום", דמות משנה לה יש תמיד תובנות חשובות או כישורים מיוחדים שגובלים בקסם תוך מחיקת התכונות השליליות של הדמות כאדם.

ייצוג המבוסס הכללות וסטראוטיפ, שמובילים לכתיבת דמויות הומוגניות ושטוחות המבוססות על דעות קדומות, גורם לנבואה המגשימה את עצמה – נשים שרואות את עצמן בתפקידים תומכים בלבד, כדמויות רגשיות שקיימות לסיפוק הפנטזיות של הגיבור. קבוצות אתניות שמתוארות כאויבים בלבד.

בתחום ביקורת התרבות כשמנתחים האם יצירה קולנועית מכילה ייצוג סביר של נשים, משתמשים לעתים קרובות ב"מבחן בכדל" – כך גם בכתבה זאת. מבחן בכדל מבוסס על שלושה קריטריונים: האם יש ביצירה לפחות שתי נשים; האם הן משוחחות אחת עם השנייה; והאם נושא השיחה אינו גבר. הצפייה היא שבכתיבה בה יש ייצוג אמין של נשים, המבחן יהיה קל מאד לעבור. ועדין, רוב סרטי הקולנוע המודרניים נכשלים בו.

הכתבה מדגימה כיצד גם הסרט "ספיידרמן: השיבה" נכשל במבחן בכדל, אולם הולכת צד נוסף בניתוח הייצוג בסרט מעבר לכך. ראשית, הסרט מכיל מספר דמויות נשיות הן בתפקידים תומכים והן כניצבים, ממגוון רחב של ייצוג אתני. הסרט אף מציג זוג נשוי מעורב, דבר שעדין נדיר בקולנוע האמריקאי. שנית, מלבד אישה אחת, אף אחד מהן אינה נופלת לתפקידים הנשיים המסורתיים בקולנוע. שתי הדמויות התומכות העיקריות – ליז ומישל, חברותיו של הגיבור לספסל הלימודים – הן תלמידות מוכשרות, עצמאיות ופרקטיות, כל אחת עם אשיות מובחנת. ניכר בכתיבה שנעשה מאמץ ליצור דמויות מורכבות.

אולם, למרות שבמובנים מסוימים הסרט מצליח לשבור סטראוטיפים ומנסה שלא ליפול לאותן הדעות הקדומות, הכתבה מתארת כיצד הוא לא מצליח בכך לחלוטין. הדודה מיי, הדמות הנשית התומכת השלישית בסרט, מוצגת כמעט אך ורק כמושא לפנטזיה מינית ובשוליים גם כדמות בימאית – סטראוטיפ בפני עצמו. והבור העיקרי בו נופל הסרט, שממשיך להנציח את הסטראוטיפ המגדרי – תפקידן היחיד של הדמויות הנשיות בסרט הוא לתמוך בסיפור של הפרוטגוניסט. כפי שהכתבה מציגה את זה, "תארו לעצמכם סרט בו הגברים אינם מדברים לעולם, מלבד כשאשר נושא השיחה הוא האישה בחייהם" – מצב תאורטי שלעולם לא יקרה, אך כבר מתרחש היום כשמדובר בייצוג הנשי של הסרט.


מקורות

Hale-Stern, K. (2017). Spider-Man: Homecoming Doesn’t Pass the Bechdel Test. It Doesn’t Come Close. Retrieved from https://www.themarysue.com/spider-man-bechdel-test/

Jones, D. M. (2005). Race, sex, and suspicion: The myth of the Black male. Westport, Conn: Praeger.

עריכת דין, רפואה ואומנות דיגיטלית (חלק ב')

כי הרשומה הייתה כל כך ארוכה שפיצלתי אותה לשתיים באמצע הדרך. מקווה שלא נשארתם יותר מידי במתח.

בתחילת 2012 דברים החלו להשתנות. אופי ועומס העבודה שחקו אותי ונהייתי יותר ויותר מפוכח בקשר לעולם הפרסום התאגידי שעבדתי בו (זה היה גם אחרי המחאה החברתית, שגרמה לצניחה בכל תקציבי הפרסום של התאגידים הגדולים שעבדו עם מקאן ולהתערערות הסדר הטבעי בשוק הפרסום). כתבתי על הנושא בעבר.

שינוי התפיסה הזאת לא כלל רק את העבודה שלי, אלא את כל הנתיב שחזיתי לעתיד. כל השאיפות שהיו לי, מלבד פיתוח משחקים, נמחקו באותה התקופה. לא עוד התקדמות בקריירה והצלחה בעולם העסקי. ברוב הדברים להם שאפתי קודם לכן, לא ראיתי יותר טעם. אני נוהג לדבר פעמים רבות על היכולת "לראות את העתיד", במובן של להבין כיצד ה"אתה" של ההווה יכול להגיע אל ה"אתה" שאתה רוצה להיות בעתיד. בתקופות מוקדמות יותר הייתי נתקל בחומות אחריהן לא הצלחתי "לראות את העתיד", מה שבדרך כלל היה מלווה בדכדוך רב.

לאחר אותו שינוי שעברתי ב-2012, לא היו יותר קירות. יכולתי לראות את העתיד בבירור רב. מידת האושר שלי עלתה בצורה ניכרת.

כמה חודשים לאחר מכן הפסקתי לעבוד במקאן ועברתי לחברה קטנה ולתפקיד שונה-אך-דומה (באופן אירוני הרווחתי יותר כסף מבעבר והוצאתי פחות). שינוי נוסף הוא שלא רציתי יותר ללמוד מנהל עסקים. לא שהנושא לא עניין אותי, אלא שידעתי שלא אצלח את הלימודים. מנהל עסקים דורש קורסי בסיס בכלכלה ומתמטיקה שידעתי שאצטרך להשקיע הרבה יותר ממה שאני מוכן כדי לעבור, ולמדתי מניסיון שאת אותם הקורסים שאני מצליח ללמוד הם בנושאים שקרובים לליבי.

רציתי להמשיך ללמוד כי עדין חשבתי שצריך להוציא תואר ראשון פשוט משום שהוא פותח בפניך דלתות. להיות אקדמאי הפך להיות סוג של דרישת סף בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. החלטתי להמשיך את לימודי בתחום בו נחלתי את ההצלחה הרבה ביותר בעבר ושהיה בפועל הכי קרוב לעיסוקים שלי- תקשורת. אז כבר הפעלתי את Icel.me הן בתור מגזין כתוב והן בתור ערוצי יוטיוב, מאד נכנסתי לקטע של ניו-מדיה וחשבתי שזאת הדרך הנכונה להתקדם בה.

העובדה שהייתי צריך לעבוד במשרה מלאה ולכלכל את עצמי לא השתנתה, אז הדרישות מהלימודים היו לוח זמנים גמיש (מה שנקרא בדרך כלל "מסלול לימודים לעובדים") ושכר לימוד אוניברסיטאי (כלומר, כ-9,000 ₪ לשנה במקום 36,000 שחלק מהמכללות הפרטיות מבקשות).

מצאתי שלושה מסלולים רלוונטיים כאלו, במכללה הטכנולוגית בחולון, מכללת עמק יזרעאל ומכללת עמק הירדן, אבל אף אחד מהם לא התאים בדיוק לצרכים שלי, בתור אדם שחי בחדרה ועובד בנתניה. הכי קרובה הייתה מכללת עמק יזרעאל אבל בגלל המצב הזוועתי של התחבורה הציבורית בארץ היה לוקח לי יותר זמן להגיע אליה מאשר לחולון והבעיה בחולון הייתה שהייתי צריך לרדת לחצי-משרה כי גם המסלול הגמיש שלהם דורש יותר מידי זמן. התואר שהם מציעים בטכנולוגיות למידה הוא עדין מסלול החלומות שלי.

אז שמנו את תוכנית א' על המדף. עבר קצת זמן, והתחלתי לחפש במקום תוכנית לתואר ראשון, קורסים מקצועיים. באותה התקופה אבא עבד במכללת מעוף בחדרה, ולמכללה הייתה תוכנית לעיצוב גרפי בשיתוף עם שנקר. קורס של שנה, הנחת עובדים, תאורת סיום של שנקר. קפצתי על ההזדמנות.

חלקו הראשון של הקורס היה מעולה, עם מרצה יוצא מהכלל. התלוננתי על איכות התלמידים שאיתי בכיתה, על הצורך להוציא כסף על העבודות לקורס ועל החלפת המרצה בחצי השני של הקורס, במקומו הייתה מישהי ברמה ירודה בהרבה. אבל צלחתי את הקורס, הגשתי את כל הפרויקטים שלי ובסופו של דבר, שנה וחצי לאחר מכן, קבלתי את תעודת הגמר שלי עם הלוגו האדום היפה של שנקר. אני לא יודע אם התעודה עצמה תועיל במשהו בעתיד, אבל אין ספק שאני למדתי מיומנויות שימושיות שכבר הצדיקו את עצמן.

לראשונה, סיימתי את מסלול הלימודים שבחרתי בו. זה וואנור היו בערך הדברים הטובים היחידים ב-2013, שבכללי הייתה השנה הנוראית ביותר בחיי. אבל זה לא הנושא של הרשומה.

בתחילת 2014 עמדתי בפני קצת חוסר וודאות לגבי העתיד והתחלתי לתכנן תוכניות למקרה הצורך. חזרתי למגירה ובדקתי במכללת עמק הירדן לגבי הכרה בלימודים קודמים. הרעיון היה שאם לא אמשיך לעבוד בנתניה אעבור לגור בקיבוץ כינרת בו גרים אימא והמשפחה שלה, אעבוד בחצי משרה או עבודות מזדמנות ואמשיך לימודים לקראת תואר ראשון בתקשורת. המכללה אישרה לי הכרה בלימודים קודמים עבור חלק מהקורסים בבן-גוריון והאוניברסיטה הפתוחה וכל מה שנותר היה לחכות ולראות מה יקרה.

לא הזדקקתי לתוכנית החלופית. המשכתי בעבודה בנתניה. חידשתי חוזה בדירה בחדרה, הכול המשיך כרגיל.

לפני חודשיים שוב עקצץ לי הצורך לחזור ללמוד. ההוצאה לאור של ואנור הייתה מאחורי, הלימודים בעיצוב גרפי היו מאחורי. קבלתי מספיק זמן מנוחה והגיע הזמן לחזור להתקדם. שום בדקתי את כל המכללות המציעות תוכניות לתואר ראשון לאנשים עובדים, עם אותן התוצאות. כבר שקלתי באמת לרדת למשרה חלקית וללמוד ב-HIT, לא ריאלי ככל שיהיה. אבל גם בדקתי אפשרויות נוספות, קורסים שימשיכו את הקו שהתחלתי עם העיצוב הגרפי או ישלימו מיומנויות שיעזרו לי בעבודה השוטפת וכמובן בפיתוח משחקים.

בהתחלה המועמדים העיקריים היו פיתוח אפליקציות מובייל, תחום שקשור ישירות לעבודה שלי ויסייע גם בתחומי עיסוק נוספים. כשבדקתי מקומות שונים שמציעים את הקורס, הגעתי למכללת HackerU, שם עובד חבר שעבד איתי בעבר ושמרנו על קשר קרוב. הוא הציע לי קורס אחר באותה המכללה: אנימציה בתלת מימד.

לא רק שהקורס הזה ימשיך את הקו בו התחלתי עם העיצוב הגרפי, הוא עוסק בכמעט כל דבר שעניין אותי בשנתיים האחרונות: עיצוב דמויות, אפקטים חזותיים, עריכת וידאו וכמובן משחקים. יתרה מזאת, התברר לי כשהגעתי לשיחה במכללה שלאחר סיום הקורס ישנה אפשרות להשלים עבודות ולקבל תואר ראשון, כיוון שלמכללה הסכמים עם מספר מוסדות לימוד בינ"ל. נכון, זאת לא אותה מידת החשיבות שיש לתואר באוניברסיטה מוכרת בארץ, אבל תעודה היא תעודה. אני אהיה בוגר אוניברסיטה בעיצוב ואומנות ממוחשבת.

זהו, הסוף. לפני שבוע סיימתי את שלב המיון לקורס ואני ממשיך לשלב הבא. עם קצת מזל והרבה (יותר מידי, לטעמי) עבודה, עוד שנה וחצי אסיים את הקורס, ולאחר מכאן אשלים את התואר הראשון.

קשה להאמין שהייתי צריך שתי רשומות בשביל ההיסטוריה הזאת.

עריכת דין, רפואה ואומנות דיגיטלית (חלק א')

או: עד היום אימא שלי טוענת שאני לא מגשים את עצמי.

רשומה זאת תהיה גם היא בעלת אופי אוטוביוגרפי. קשה לי להסביר את הסיבות שעומדות מאחורי ההחלטות והשאיפות שלי בלי להראות מה קרה בדרך (Show your work!). חוץ מזה שפעמים רבות אנשים לומדים מהניסיון ומהדרך ולא רק מהמסקנות הסופיות.

בגיל 16 כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי: לפתח משחקי מחשב. הבעיה הייתה להבין איך מגיעים לשם. באותה תקופה (~2003) משחקי אינדי לא היו נושא חם כמו שהם היום וכל מה שהכרתי היו המשחקים הגדולים המסורתיים. בכיתה ט' התחלתי ללמוד תכנות ועיצוב אתרים במסגרת חוגי נוער שוחר מדע בטכניון; בכיתה י' התחלתי ללמוד במגמת מדעי המחשב בתיכון (והשלמתי בגרות 5 יחידות). הייתי די בטוח שאני הולך להיות תוכניתן וזאת תהיה הפריצה שלי, אם כי התעניינתי הרבה יותר בכתיבת העלילה, הדמויות והמכאניקה מאשר בתכנות עצמו (זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהייתי שקוע במשחקי תפקידים כבר מגיל 13).

בדחיפת ההורים ניסיתי להתקבל לעתודה אקדמאית, וזאת הייתה תחילתו של הרומן המבולבל שלי עם האקדמיה. נגשתי לבחינת הפסיכומטרי 3 פעמים בכיתות י"א וי"ב. שפרתי את הציון כל פעם, אבל לא עברתי את ה-600 באף אחת מהן. לא ממש למדתי למבחנים האלו (למרות ערמות של ספרי הכנה שהצטברו בבית) וכמובן שלא נעזרת בקורס הכנה. דווקא התקבלתי לעתודה, אבל לא לאף מקצוע רלוונטי שרציתי ללמוד.

אז ותרתי והמשכתי לשירות צבאי רגיל. במהלך השירות ניסיתי לראשונה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לקחתי קורס מבוא למדעי המחשב ושפת Java וקורס מבוא למיקרו-כלכלה. גם במקרה הזה לא צלחתי את הלימודים, אם אני זוכר נכון לא הגעתי אפילו למבחנים של שני הקורסים האלו. כלכלה הפכה להיות הנמסיס שלי, כשלא אצליח לעבור את הקורסים הבסיסיים גם בעתיד. בשלב הזה גם הבנתי שאני מתעב מתמטיקה ולא מסוגל לשבת וללמוד אותה כהלכה. היות ולימודי תכנות דורשים למידה של קורסים רבים במתמטיקה, זה כנראה לא בשבילי.

אני לא מצטער על החוויות הראשונות האלו בלימודים. הרקע שקבלתי בתכנות בחוגים ובבגרות מסייע לי עד היום לדבר באותה השפה עם אנשי המקצוע שאני עובד איתם. ואני מבין בתיאוריה כלכלית הרבה מעבר לאדם הממוצע ברחוב, גם אם לא הצלחתי לפתור תרגילים במיקרו ומאקרו.

עם ההחלטה לא להמשיך לנסות ללמוד מדעי המחשב אבי סייע לי בעיצוב נתיב אחר, ללמוד יכולות ניהול. הוא קרה לזה "ללמוד לתכנת אנשים במקום מחשבים". החלטנו שאני צריך להתקבל לתואר ראשון קל יחסית, לסיים אותו מהר ובציונים גבוהים, ולעבור ישר לתואר שני במנהל עסקים. באותה התקופה כבר הרחבתי את השאיפות שלי הרבה מעבר לסתם פיתוח משחקי מחשב, חלמתי על עושר והצלחה.

בשנה האחרונה לשירות הצבאי "לקחתי את עצמי בידיים", נרשמתי לקורס הכנה לפסיכומטרי בסיוע וואוצ'ר צבאי. הגעתי לכל השיעורים, אם כי את עבודת הבית אף פעם לא עשיתי. נגשתי למבחן, הוצאתי 627 – לא מספיק כדי להתקבל לפקולטה לניהול בבן-גוריון (האוניברסיטה היחידה ששקלתי), אבל מספיק כדי להתקבל ללימודים הרב-תחומיים (התואר המכונה "BA כללי"). אני גאה לספר שבכל מבחן פסיכומטרי שעשיתי, קבלתי ציון אנגלית ברמת פטור. במבחן האחרון קבלתי ציון מושלם, 150.

סיימתי את השירות, עברתי לבאר-שבע והתחלתי ללמוד. דווקא די התחברתי למקצועות מדעי החברה שלמדתי, בין השאר סוציולוגיה, תקשורת וחינוך. כמובן שגם באוניברסיטה לא השקעתי יותר מידי, אבל מכיוון שלהיות סטודנט היה הדבר היחיד שעשיתי באותה התקופה, התוצאות היו סבירות. הקורס היחיד שנכשלתי בו היה "כלכלה ללא-כלכלנים" (רואים?) ובכל השאר קבלתי ציונים שנעו בין סבירים לטובים.

אם קראתם את הרשומה הקודמת, אתם כבר יודעים שהפסקתי ללמוד אחרי שנה א' כיוון שלא יכולתי לכלכל את עצמי.

זה המקום להזכיר אנקדוטה קצרה. בסוף 2008 במהלך מבצע עופרת יצוקה, כאשר לא התקיימו לימודים בבן-גוריון, שהיתי שבועיים אצל אימא בקיבוץ כנרת. לראשונה ישבתי לחקור את תחום פיתוח המשחקים. קראתי מדריכים מאנשים שעבדו בתעשייה, למדתי על קיומו של תפקיד ה-Game Designer והחלטתי שזה מה שאני צריך להיות. אפילו מצאתי מאייר שהסכים ליצור עבורי Concept Art ללא תשלום. כך זה המשיך במשך כמה שנים, מידי פעם יש לי פרצי מוטיבציה בפיתוח משחקים, ואז הם דועכים ואני עובר להתעסק במציאות המיידית.

התחלתי לעבוד במשרה מלאה אבל עדיין בערך שני שליש מהמשפחה שלי היו מודאגים שאני לא לומד ומה יהיה איתי. לא זוכר בדיוק מתי זה היה, אבל גיששתי שוב באוניברסיטה הפתוחה והגשתי בקשה להכרה בלימודים קודמים, כדי לא לאבד את כל מה שעשיתי בבן-גוריון. קבלתי את ההכרה הזאת, ברוב הקורסים הטובים שהוצאתי מהאוניברסיטה כמו מבואות במדעי החברה וסטטיסטיקה (באופן מבדר, סטטיסטיקה היא הענף המתמטי היחיד שאני מסתדר איתו).

אז חזרתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, בשילוב העבודה. לקחתי קורסים בפתוחה במינונים שונים במשך כמעט שלוש שנים, אך זה לא צריך להפתיע אתכם בשלב זה שאת חלקם לא סיימתי. בסופו של דבר, יש לי בגיליון הציונים רק שני קורסים סגורים: מבוא לקולנוע ודיני תקשורת. שניהם בציונים גבוהים, 94 ו-86 (למה זה משנה? לא יודע.) אני כן יכול להגיד שלאורך זמן "התיישרתי" (או אולי, התבגרתי) והתחלתי לקחת את הלימודים יותר ברצינות. שני הקורסים האלו הם האחרונים שעשיתי ובאמת ישבתי ולמדתי לפני המבחנים.

בין 2010 ו-2012 הלימודים תפסו מקום פחות חשוב בחיי והתמקדתי ב"קריירה". התחלתי לעבוד במקאן-אריקסון, מה שרק הגביר את שאיפותיי המנופחות לעושר והצלחה. צללתי עמוק לתוך עולם השיווק והפרסום ולכל הדעות הייתי גם די טוב בזה.