בסוף העונה השנייה של האוס, לאחר שנורה בידי מטופל עובר האוס ניתוח במהלכו מנסים טיפול ניסיוני "לאפס" את תגובת המוח שלו לכאב.

בפרק הפותח את העונה השלישית של האוס, "משמעות", מציגים לנו את האוס מתמודד עם החיים ללא כאב. בסצנת הפתיחה, כשברקע השיר Feel Good Inc של ה־Gorillaz, האוס רץ מהבית לבית החולים – מסע של 8 מיילים.

הפרק שודר לראשונה ב־2007. הייתי בן 20. הוא ציין עבורי חלום. או פנטזיה. או שאיפה קמאית. יום אחד באורך פלא משהו יקרה והמצב הגופני שלי ישתנה בבת אחת. אשיל מעלי קילוגרמים, אוכל לרוץ ולקפוץ ולפזז ברחובות.

זה כמובן לא קרה, כי אין דבר כזה ניסים ונפלאות בחיים האמיתיים. במשך שנים המשכתי לחשוב על הפרק הזה. כל פעם שטיפחתי איזשהן אשליות שהמצב הגופני שלי ישתנה, שמעתי במחשבות את השיר הזה של הגורילז. הוא הפך לפסקול לדימוי העצמי המומצא שלי, לפנטזיה לא ממומשת. בעצם, הוא היה פס־הקול לדיסמורפיה הגופנית שלי.

נדלג קדימה 17 שנים. נטפליקס החזירו את האוס לשידור בישראל ואני רואה את הסדרה מחדש (תו"כ שאני כותב תוכן לספר המשחק שלי, Godflesh). הגעתי עכשיו לפרק הזה, "משמעות" ונזכרתי במשמעות שיש לו עבורי.
לפני שבוע עשינו מסלול של 7 ק"מ בטבע. חלק מהזמן רצתי. לפני שלושה שבועות באימון, רצתי 2 ק"מ.
אני עוד לא ב־8 מייל (וגם בלי הכאב ברגל אני לא מאמין להאוס שהוא מסוגל לרוץ את המרחק הזה, בלי חודשים של אימונים) אבל "רגע הקסם" שלי הגיע – הוא לא היה רגע, הוא היה שמונה שנים של עבודה קשה, שבירת הרגלים, התמודדות עם הפרעות אכילה ודיסמורפיה, הכרה בצורך בעזרה והתמודדות.

מתוכן, כמובן, ארבע שנים של אימונים בקרוס דה ואלי, מקום שהגעתי אליו בצירוף מקרים מוזר שכזה ונשאר חלק מהתודעה שלי עד שהייתי צריך אותו, מלווה אותי שלב אחרי שלב.

אני רוב הזמן לא מאמין לאנשים שמשבחים את המראה שלי. כשאני מסתכל במראה, אני לא רואה את מה שהם רואים. עד ממש לאחרונה. בשבועות האחרונים, בתמונות ובסרטוני הוידאו (כנסו לטיקטוק שלי, IcelSupreme) אני מתחיל לראות את האדם שהם מדברים עליו. אני מצליח להבין כבר, במוח המופרע שלי, שאני לא "שמן".

Feel good indeed.

אגב, הפרק מסתיים בשיר You Can't Always Get What You Want של ה־The Rolling Stones, עם הוורסיה:

"You can't always get what you want
But sometimes, you get what you need"