קורות אביב בממלכה המאוחדת (חלק 4)

אלבום התמונות.

קמתי בבוקר עם התלהבות מחודשת לבקר בכנס לשמו התכנסתי (אני עצמי ואנכי) בלונדון, EGX Rezzed. זהו יותר יריד מאשר כנס, כי רוב מה שיש בו זה שולחנות על גבי שולחנות של מחשבים וקונסולות בהם מוצגים משחקים, כשהמפתחים עומדים בקרבת מקום לענות על שאלות. הכנס מתמקד במשחקי אינדי, וזהו מוקד המשיכה שלו עבורי- כל מיני משחקים חדשים ומגניבים, כשהמפתחים ממש שם, ורובם צוותים קטנים מ-10 אנשים ולא חברות ענק.

היום הראשון של הכנס הוא סוג של "נספח". מי שרוצה להיכנס אליו צריך לקנות כרטיס בנפרד, כי בעיקרון הוא מיועד לתקשורת (Press). אני זכיתי לקבל כרטיס תקשורת אחרי שהצגתי למארגני הכנס כתבות ווידאו שהכנתי בעבר.

חלק מהצ'ופרים של להיות ברשימת התקשורת של הכנס, זה לקבל פניות יח"ץ ממפתחים שממש רוצים שתבוא ותבדוק את המשחקים שלהם. עד שעליתי על הטיסה, הצלחתי לארגן 6 פגישות כאלו. בדיעבד, יכולתי לדחוף את כולן היום, כי בפועל כל פגישה לא לקחה יותר מ-10 דקות. כיוון שלא ידעתי את זה, חלק מהפגישות יערכו ביום שבת.

הגעתי למקום (Tobacco Dock) קצת מוקדם משעת פתיחת הדלתות, עמדתי בתור המהיר וקבלתי את הצמיד הכחול עם כיתוב Press (כנסי משחקים בארץ, ראבק, תאמצו כבר את שיטת הצמידים).
לאחר פתיחת הדלתות יצאתי לסריקה כללית של כל האזורים, בהתחלה בלי לגעת במשחקים עצמם. רק לאתר מה נמצא איפה. גליתי שבקומה התחתונה יש מתחם שמיועדת לפגישות עסקים ותקשורת בלבד, ושיש שם בר מים! כמה נפלא, זה המקום היחיד עד כה בו ראיתי מים חופשיים ולא מינראלים.

הלאה. המשחק הראשון שהלכתי לראות הוא Big Pharma, איתם לא הצלחתי לארגן פגישה אבל התעניינתי בו מהרגע שגליתי שהוא קיים. זה משחק ניהול בו אתה שולט בחברת תרופות וצריך לייצר את התרופות. יש מפעל, מייבאים חומרי גלם, מעבירים אותם דרך מכונות איבוד שונות עד לקבלת התרופה הרצויה. יש גם מערכת של מבחנים קלניים, פטנטים, תופעות לוואי ועוד.
דבר אחד מעניין שלמדתי ממשחק של כמה דקות בדמו שבכנס, הוא שהמשחק נערך כולו בזמן אמת- בניגוד לכמעט כל משחק ניהול אחר מסוגו. גם כשאתה עסוק בבניית בית החרושת שלך, הדקות ממשיכות לתקתק והכסף ממשיך לברוח. מעניין.

הפגישה הרשמית הראשונה הייתה עם חבר'ה בשם Convoy Games, המפתחים את המשחק Convoy. שורה תחתונה: זה FTL לא בחלל. וקצת מאורגן יותר. הרעיון הוא שאתה שולט בשיירת כלי רכב שמסתובבת בעולם פוסט אפוקלפטי ומחפשת את החלקים הדרושים לתיחקון ספינת החלל שהתרסקה עליו. יש מפת עולם עליה אתה מטייל עם השיירה, עד שמגיעים לאיזשהו אירוע בו עליך להחליט איך לפעול. לפעמים, האירוע יתחיל קרב- שזה החלק החזק של המשחק, לדעתי. הקרבות הם בזמן אמת (אם כי יש אפשרות להשהות את המשחק עם מקש הרווח), כשאתה שולט בכל רכבי השיירה שלך ונותן להם הוראות. לא מספיק להחליט התקיף את האויב. כיוון שהכל נעשה תוך כדי תנועה, אתה צריך להחליט איך להציג את היחידות שלך כדי שיהיו בטווח לאויב מצד אחד, ומצד שני שלא יתקלו בדברים כמו סלעים או מוקשים. המהירות עצמה גם משחקת תפקיד חשוב.
אני צופה שיש למשחק פוטנציאל לסחוף (ולתסכל) אחרי אנשים בדיוק כמו FTL.

פגישה הבאה: Mushroom 11. סביר להניח שיותר מחצי מהפיד שלי יותר במה מדובר, כי זה משחק שחצי מהצוות שלו (כלומר,אדם אחד. Itay Keren) ישראלי. זאת ועוד, הוא קטף עשרות פרסים ברחבי העולם ב-3 השנים שהוא נמצא בפיתוח.
ולמרות זאת, ישבתי לשחק בפעם הראשונה. המשחק היה מאד רגוע ו-engaging מההתחלה, ברמה שממש התנתקתי מרעשי הרקע של הכנס ופשוט שחקתי (אחר כך כשצפיתי באנשים אחרים גליתי שלשקיעה הזאת יש חסרון, כי מפספסים פרטי רקע שלמעשה מספרים את הסיפור). השליטה טיפה לא אינטואטיבית אבל לוקח אולי 10 דקות להין את הפואנטה מאחוריה, וסה"כ מדובר במשחק שכולו נשלט ע"י כפתור אחד בעכבר.
כשהגעתי לבוס כבר לא הייתי רגוע כל כך, אבל עמדתי במשימה והבסתי אותו! חוץ מזה יש כמה פאזלים שמעוצבים ממש חכם בשלב ששחקתי, והרגשתי טוב עם עצמי כשהצלחתי לפתור אותם.

פגישה רשמית אחרונה: De Mambo. שאלתי את המפתחים מה הקשר בין השם למשחק, והתשובה שקבלתי היא שהוא פשוט שריד מתקופת הפיתוח ואף אחד לא באמת זוכר למה.
ד'מאמבו הוא משחק מולטי-פלייר תחרותי מקומי, שמזכיר מיד את Smash Bros, כש-4 דמויות רוצות להעיף אחת את השנייה מהמסך. הוא מופשט יותר, כי אין דרגות של נזק והדרך היחידה להפסיד היא לצאת מהשלב. אבל, כדי להפוך את הדברים למעניינים יותר, כמעט כל הבלוקים מהם בנויים השלבים ניתנים להריסה. כך שככל שהמשחק מתקדם יותר, שדה הקרב מתחיל להיעלם והסיכוי ליפול הולך ועולה.
בנוסף, יש מכאניקה נחמדה שגם אחרי שהפסדת את 3 החיים שלך, אתה יכול לזכות בהזדמנות לחזור אל המשחק. שטיקים כאלו שמונעים מאנשים להשתעמם הם תוספת חיובית וראויה.
זה בפירוש לא המשחק שלי. בקושי הצלחתי להשתלט על ה-dPad כדי לקפוץ ולזוז ממקום למקם. אבל יש מצב שהוא יצבור קהילה מסוימת למשחקים תחרותיים מקומיים.

משחקים שראיתי ללא פגישות:
Game of Glory הוא עוד משחק מולטי-פלייר תחרותי דמוי-DOTA. השטיק שלו הוא התמקדות באקשן, כשהוא למעשה twin stick shooter במפה של MOBA (יש מצב משחק נוסף, שיותר מזכיר משחקי יריות תחרותיים רגילים). אין minions בנתיבים, רק creeps בג'ונגל אותם אפשר לגייס כדי שילכו להטריד את האויב.
האסתטיקה נראית טוב, אבל מעבר לכך הוא לא נראה מחדש במיוחד… אולי ישתלב טוב בסוג של entry level MOBA כמו Awesomenauts, כי הוא מחקה הרבה ממנו. האלפא פתוחה כבר עכשיו לכולם, אתם יכולים ללכת לנסות בעצמכם.

Flame Over הוא רוג-לייק די קלאסי, רק שבמקום להילחם באויבים, משחקים כבאי שנלחם באש! אנחנו נכנסים לבניין בוער וצריכים להגיע לקומה האחרונה שלו תוך כדי כיבוי האש, צבית כסף, שדרוגים והצלת אנשים לכודים (וחתול. כשמצילים את החתול מקבלים חיים נוספים!).
השטיק המעניין שלו, מלבד הקטע של לחימה באש במקום באויבים, הוא שלא מאבדים חיים מיד. יש מד שמציג כמה "חום" אתה מסוגל לסבול, ואפשר להתרחק, או לכבות את עצמך, כדי להימנע מאיבוד החיים.
המשחק כבר יצא ל-PS Vita ממש עכשיו, ויצא בקרוב ל-PC.

אז מסתבר שאפילו מפגישות של 10 דקות יוצא לי הרבה מה להגיד על משחקים. יתכן שהכנס הזה יחזיר את ההשקעה שלו אחרי הכל.

הייתי צריך לשרוף שעתיים כי הכרטיסים לאירוע פרסי המשחקים של BAFTA היו זמינים רק מהשעה ארבע. זה היה קצת מעצבן כי כבר כאב לי הגב ובאופן כללי הרגשתי אומלל. הגעתי חזרה למלון (וגליתי ששמתי את התג על הדלת הפוף, אז לא סדרו לי אותו) עם רק שעה להתארגן ולצאת חזרה לאירוע.

אני מניח שזה קטע של אינטרוברטים, אבל כשאני לא בבית שלי אני כל הזמן רוצה להיות בבית שלי. אני מסיים כל ערב, כשלא משנה כמה טוב בליתי, אני רוצה חזרה הביתה. המלון קצת עוזר בקטע הזה (וזאת הסיבה שאחרי שנה שעברה העדפתי לקחת חדר מלון לעצמי), אבל יש לו את השפעת הלוואי של לא לרצות לעזוב אותו אף פעם.

אירוע BAFTA Games הזכיר לי למה אני מגיע לכנסים האלו ולא הכל היה שווה את הנסיעה הזאת.

זה קל מאד כשאתה יושב בבית, חודש אחר חודש מתעסק בעבודת ה"יום" שלך ולא מתקדם בפיתוח המשחק עליו חלמת מגיל 16, להרגיש שאתה נמצא בוואקום. להסתכל דרך האינטרנט על כל הדברים שאנשים עושים שם בחוץ, ולהרגיש אומלל שאתה לא מתקדם באותה הצורה.
BAFTA Game Awards היה מלא בכל כך הרבה אנרגיה חיובית, עם אנשים נהדרים שאוהבים בכל נפשם את התחום. אם הגעתם עד לנקודה הזאת, לכו לראות את חלק מה-Highlights שפירסמו מהכנס. הם ממש שווים כל רגע.

ישבתי שם, ליד בחור זר שפגשתי כמה דקות לפני כן, והרצנו בדיחות לאורך כל האירוע. ישבתי שם וראיתי משחקים שאני מכיר ומעריך ועודדתי אותם במועמדויות שלהם. ראיתי משחקים שאני בכלל לא מכיר! ראיתי משחקים שממש לא חשבתי שראוי שיזכו בפרסים שלהם (Destiny משחק השנה? ברצינות?). נהנתי לשבת ולהמשיך את היריבות הדמיונית עם טים שייפר שבעיניי מייצג את כל הרע בתעשייה.
הטקס היה פשוט חגיגה של כל מה שטוב במשחקים. של האנשים שהופכים את המשחקים האלו למציאות. של הסביבה שתומכת בהם, השחקנים שמשחקים בהם, הארגונים שתומכים בחינוך ילדים לעיצוב משחקים.
הרבה פעמים שאנחנו רואים אירוע "מיינסטרים" של גיימינג, יש הרגשה של זיוף. כאן לא הייתה הרגשה כזאת בכלל.

ונזכרתי למה באתי לכאן, ולמה אני ממשיך להתעסק במשחקים, למרות ההתקדמות האיטית, למרות שהם לא מסוגלים לפרנס אותי, לא כרגע ולא בישראל.

ועכשיו, ניתן לגב הכואב שלי מנוחה. לילה טוב.

השאר תגובה