ג'סיקה ג'ונס העונה השנייה
פורסם בתאריך in מדיה

רצף מחשבות: ג'סיקה ג'ונס, עונה שנייה

"רצף מחשבות" הן רשומות בהן אני כותב מחשבות אקראיות על סדרות וסרטים שבדיוק סיימתי לראות, בלי סדר ועריכה. במקרה של Jessica Jones, סיימתי את הצפייה כבר ביום שישי אבל רק היום יצא לי לכתוב דעתי בקבוצת דיונים בפייסבוק.

מיותר לציין שרשומה זאת מכילה ספויילרים (קלקולים!) לכל העונה.

קודם כל אני יחסית אמביוולנטי עדין לגבי העונה הזאת, כפי שאני כלפי המעניש. קשה לי למקם אותה במדרוג ה"הנאה" שלי מסדרות כרוניקת נטפליקס-מארוול השונות.

אציין שבניגוד לרבים אחרים, אני אוהב את העונה השנייה של Daredevil יותר מאת הראשונה; אני אוהב את לוק קייג' עד מאד; ולמרות שאיירון פיסט אחרונה עבורי במדרוג, אני עדין חושב שהיא סדרה טובה שכיף לראות.

לטובה:

אהבתי את כל הקשת העלילתית של טריש. מבחינתי היא הייתה הדבר הכי טובה בעונה הזאת. המעקב אחרי ההיסטוריה של עם סמים ורגשות הנחיתות שלה מול אנשים עם "כוחות" – שלא קיימים רק כלפי אנשים בעלי כוחות אמיתיים, אלא גם כלפי גריפין, שזורק את עצמו לאזורי מלחמה בטבעיות והיא נוטרת לו טינה על כך. אני ממש מקווה שהטיזר שעשו לנו בסוף הפרק האחרון באמת אומר שהיא תהפוך לגיבורת־על.

(מי שלא מכירה, בקומיקס המקורי של JJ החברה הכי טובה שלי הייתה קרול דנברס – קפטן מארוול. אבל מארוול רצו לשמור את קרול לסרט שלה, אז החליפו את החברה של ג'סיקה לדמות אחרת).

אהבתי את הקשת העלילתית של ג'רי למרות שהיא הייתה לחלוטין לא קשורה לעונה הזאת. סתם כמה דמויות טובות בסיטואציה דרמטית עשויה היטב. סבבה.

ל… פחות טובה

התפתחות העלילה הייתה איטית להחריג ובשום שלב לא הרגשתי שיש באמת השלכות או סיכונים למה שקורה. חלק מהעוצמה של העונה הראשונה הייתה שקילגרייב היווה סכנה ברורה ומיידית כל הזמן, לכולם.ג'סיקה בסופו של דבר התמודדה איתו כי לא הייתה לה ברירה. היא היחידה שהייתה יכולה לעשות את זה ולא היה אפשר להשאיר את קילגרייב בלי פתרון. זה היה דוחק.

לוק קייג' משחקת על הסכמה הזאת מהכיוון השני: בלוק קייג' גם יש סיכונים ברורים והשלכות מידיות, אבל בניגוד לג'סיקה ללוק יש את האפשרות לקום וללכת בכל נקודה שהוא רוצה – הוא בלתי מנוצח! שום דבר לא מסוגל לגעת בו. הוא לא חייב לסכן את עצמו. הוא עושה בחירה מודעת להישאר ולעזור לאנשים האלה, תוך כדי הסלמה שבסופו של דבר שוברת את המחסום הבלתי פגיע שלו.

מה היה לנו בעונה הזאת? כמה אנשים שנהרגו ובפועל לא היה לאף אחד אכפת מהם. בשום שלב לא קבלתי את הרושם שאליס היא איזשהי מפלצת בלתי ניתנת לעצירה שמאיימת על הציבור. בתכלס, אם מישהו היה ממש רוצה היה אפשר להיפטר ממנה הרבה לפני סוף העונה. כל העניין הרגיש ממש מלאכותי.

מה גם שהסדרה כל הזמן זרקה לנו red herrings. הסיפור קשור לסמפסון וליחידה הצבאית שלו! אה, בעצם לא. לאף אחד לא אכפת. רגע, גריפין זומם מזימות בלילה… אה, זאת רק הצעת נישואין קריפית ולא קשורה. החוקר הפרטי האסייתי שולח אנשים לשדוד את הדירה של ג'סיקה… כן אבל זה רק משחקי אגו. בשום שלב בעונה לא נתנו לנו איזשהו הקשר רחב יותר. איזשהו מסתורין אמיתי, משהו גדול יותר להתעסק בו. כל קווי העלילה היו קצרים, ישירים ובלי בשר.

בסופו של דבר לא רק שהעונה הזאת סובלת מסינדרום "העונה האמצעית", ההרגשה שקבלתי ממנה היא "התחלנו סאגה חדשה פוסט-דפנדרס ועכשיו אנחנו בונים את מצב העולם, עליו נפתח בעונות הקרובות של דרדוויל ולוק קייג'."

כן הרגשתי, אבל זאת אולי רק משאלת לב שלי, שההצגה של מערכת היחסים של ג'סיקה מובילה אותה לשלב שבו היא תחזור ללוק. (כי ג'סיקה ולוק הם זוג בקומיקס).

ופינת אי-הדיוק המדעי: כשאתה רוצה לראות טוב יותר בחושך, האישונים מתרחבים, לא מצטמצמים.