סיכום דרקוניקון 2012 וקצת מחשבות אחרות

דרקוניקון היה שבוע שעבר. עבר שבוע שלם ולא העליתי פוסט סיכום- ממש חצוף מצדי (דברתי על הנושא בוולוג מיום שבת). גם דברנו על זה בעץ סיכום בפונדק כך שחלק מהחוויה כבר תיארתי שם, אם כי את ההודעה ההיא כתבתי ממש בסמיכות לסוף הכנס, כאשר הגוף שלי סובל מתשישות מה שצבע את החוויה שלי קצת אחרת.

הגעתי כבר בסביבות שמונה ורבע למתחם למרות שההרשמה הייתה אמורה להתחיל רק בשמונה וחצי – וגם אז היא לא התחילה בגלל בעיות טכניות. המתנתי בסבלנות בזמן שצוות המתנדבים האדיב הכין את מתחם הדוכנים ואף פגשתי את אחד ממנהלי רומ"ח שהכרתי בעבר (בניתי להם את אתר האינטרנט, לא העבודה הכי טובה שלי) וכמה חברים.

משחק Marvel Heroic Roleplaying
סבב בוקר

התחילה ההרשמה, העבירו את כל המנחים כדי שילכו להכין את המשחקים שלהם – לא הייתי צריך להרשם בכלל, רק לקבל תג שם, כי נרשמתי להנחיית שלושה סבבים דבר שהקנה לי כניסה חופשית וצ'ופרים. משום מה האיש שתפקד כאחראי המנחים עוד לא הגיע אז סדרנו את הכיתות בעצמנו. בנקודה זו עשיתי את הדבר החשוב ביותר בכל הכנס – תפסתי את הכיתה עם המזגן הכי טוב ונשארתי בה למשך שאר היום.

המשחק הראשון לא התחיל על הצד הטוב ביותר. ראשית, במקום לשחק עם ארבעה שחקנים כפי שתכננתי קבלת שישה משום שהגיע קבוצה כלשהי שהיה צריך להכניס למשחקים – עקרונית זאת לא הייתה בעיה אבל גליתי לאורך זמן ששישה אנשים זה יותר מידי כי יש מעט מידי זמן מסך לכל אחד. זה היה משחק סופר-גיבורים מארוול סטנדרטי, מבוסס על ההרפתקה שמופיעה בספר הבסיס של MHR והוא הלך טוב (טוב יותר מהמשחק השני, נגיע לזה).

אפשרתי לבני כל הגילאים להיכנס למשחק הזה כי רציתי לתת הזדמנות לכמה שיותר אנשים להכיר את השיטה. מצד אחד זאת הייתה החלטה טובה, כי החבר'ה הצעירים היו יצירתיים ופחות "גיימיסטים" משחקנים בוגרים יותר. הייתה קצת בעיה עם האנגלית – אני כתבתי מראש את הדמויות באנגלית ושכחתי שיש אנשים צעירים שאולי יש להם בעיה עם זה. אבל בסופו של דבר הקבוצה עזרה למי שהתקשה והכל היה בסדר.

המשחק השני היה גם הוא של סופר גיבורי מארוול וכוון לנוער ומעלה (15+). היו שתי בעיות במשחק הזה: הראשונה, שחקן לא מרוכז שהפריע מספר פעמים לרצף המשחק. אין ממש מה לעשות, זה סיכון שלוקחים כשמנחים לקבוצות רנדומליות בכנסים. לא כל השחקנים יגיעו עם אותה רמה שמחוייבות. הבעיה השנייה, והעיקרית, הייתה הכרות גדולה מידי עם העולם של מארוול.

למה זאת בעיה? כי זה הורס את השהיית הספק של השחקנים – הדמויות (כפי שכתובות בספר) הן לא בדיוק הגרסה שהם מכירים. כשתיארתי התקפה מסוימת הם ידעו כמעט מיד באיזה נבל מדובר, גם אם הדמות שלהם עדין לא ראתה אותו ודברים דומים נוספים. חלק מהם הייתי יכול לטאטא מתחת לשטיח עם התירוץ "זה לא יקום מארוול הראשי אלא יקום מקביל!" כי זאת באמת תשובה קנונית שמתאימה למדיום. אבל זה לא היה פותר לחלוטין את בעיית השהיית הספק.

מסקנה: פעם הבאה שאני מריץ משחק סופר גיבורים, זה יהיה בעולם מערכה מקורי משלי, או משהו לא מוכר ולא מפורט (נגיד, Incredibles של פיקסר).

סבב צהריים
סבב צהריים

בין הסבב הראשון לשני יצאתי לארוחת צהריים עם חברים שהגיעו לבלות איתי. בין הסבב השני לשלישי ישבתי עם ערן אבירם וכמה חבר'ה אחרים לדבר על משחקי התפקידים שאני מוציא לאור השנה. הדיון היה פורה ומועיל.

המשחק השלישי היה משחק הביכורים של משחק התפקידים Battlesuit Wizards, כרגע תחת חוקי MHR עד שאני אחליט איזה שיטה אמורה לשמש את הספר. אני נהניתי מאד אבל חצי מהשחקנים שלי לא, לצערי. שניים מהשחקנים נכנסו מאד לאווירה של המשחק והוציאו את המרב מהדמויות שלהם. שחקן אחד חשב שהוא מגיע למשחק סופר גיבורי מארוול והתאכזב, מה שפגם בביצועים שלו בהמשך הסבב. והשחקן האחרון, שהוא גם חבר בפורום הפונדק (אך לא הציג את עצמו!) ניסה להיכנס למשחק ושיתף פעולה יפה מאד אבל לא הצליח להוציא את המרב מהדמות שלו שהכוחות שלה סבבו סביב הסתתרות וצליפה באויבים. חבל לי שהמשחק לא היה מאוזן כמו שצריך לסגנונות משחק שונים, ובנוסף קיצצתי שליש ממנו מטעמי זמן.

וזה היה הכנס! מנקודת מבט ארגונית אנשים אחרים כבר העירו על הדברים המרכזיים – כיתות הפעילות עצמן ומתחם הדוכנים של הכנס היו בשני מבנים שונים. המתחם עצמו לא היה ממוזג, מה שגרם ל"ארומה" מעניינת במקום. היה חם מאד ומי שהיה צריך לעבור כל פעם בין הכיתות למתחם סבל, פשוט ככה. אחרי ארוחת הצהריים החלטתי שאני נשאר בכיתה הממוזגת שלי ולא יוצא ממנה עד הערב.

באופן כללי, הייתי שמח אם הכנס היה יותר "מגובש" במקום אחד שמאפשר סינרגיה בין הפעילויות השונות ויוצר "מחזה" גם למי שסתם מטייל. רוב הזמן המתחם נראה נטוש וכמעט אי אפשר היה לדעת שנערך שם כנס. חשיבות של אירוע כזה בתחום המשחקים הוא לא רק שמי שהגיע לכנס ייהנה אלא גם שמישהו שנכנס אליו "בטעות" (ותמיד יש כאלו, עוברים ושבים) יחזה באירוע מיוחד ואולי ישוכנע להשתתף במשחקון קצר או יקנה משהו בדוכנים.

כנס פומבי צריך להיערך כמחזה לקהל הרחב כי אחת המטרות שלו היא קידום ופנייה לקהל חדש.

אז אחרי שסקרתי את תוכן הכנס עצמו אדבר קצת האופן אישי על ההרגשה שלי.

קודם כל, להריץ שלושה סבבים ברצף זה יותר מידי עבורי. יצאתי מהבית בשבע בבוקר וחזרתי ב-11 בלילה- אלו יותר שעות פעילות מיום העבודה הארוך ביותר שנתתי אי פעם. חזרתי הביתה מותש לחלוטין, עם גפיים כואבות וגרון צרוד, כאשר את סבב המשחק השני קיצצתי כי לא יכולתי לדבר יותר. לקח לי יותר מיום שלם להתאושש וכל המאורע קצת קלקל לי את ההנאה מהכנס.

אז פעם הבאה, כנראה שאבוא להנחות סבב אחד, מקסימום. אגב- באייקון נרשמתי להריץ משחק ברצועת קת'ולהו. יהיה מעניין.

הדבר הבא עלול להפריע לחלק מהאנשים- הכנס הזכיר לי למה אני לא אוהב לבוא לכנסים מלכתחילה- דרקוניקון היה הכנס הראשון שהגעתי אליו מזה חמש או שש שנים. אני אוהב את התחביב שלי ולא מתבייש בו. אני גיק וגיימר גאה, נהנה לספר לאנשים, להסביר להם ולשחק איתם וחלק מחברי הקרובים חולקים את התרבות הזאת איתי בדרגות שונות (חלקם פחות גיימרים, חלקם פחות גיקים, חלקם אף אחד מהדברים הללו ועדין נהנים לשמוע על זה).

אבל כשלוקחים קבוצה גדולה מהקהילה שלנו ומכניסים אותה למתחם אחד, עבורי זה נורא ואיום. יכול להיות שזה בגלל קבוצות הגילאים השונות שנמצאות בכנסים האלו, יתכן שהתרגלתי לגיימרים בגיל שלי. אבל משום מה כשאנחנו מתאספים באותו כנס פתאום הכול הופך להיות מוחצן, האווירה הופכת מעיקה והתרבות- ובכן, הרבה פחות תרבותית. אני בטוח משום מה שאם אני אקח 80% מהאנשים האלו ואפגוש אותם בסיטואציה אחרת, בקבוצה קטנה, הם יתנהגו בצורה שונה.

זה היה מספיק בולט בשביל שהחברים שלי, שהגיעו לכנס לבלות איתי, הגיעו לאותה המסקנה תוך דקות ספורות בלי שהיו מעולם באף כנס אחר.

אני הייתי רוצה שנקדם תרבות אחרת, שנוכל להיות גיימרים וגיקים גם בלי "הצחנה" (הן המטאפורית והן המילולית) שמגיעה מאירועים כאלו. באחד הפרקים של The Game Overthinker הוא סיפר כיצד סרטי הקומיקס בקולנוע שינו את הדמוגרפיה שמגיעה לקומיקון וכתוצאה מכך החלו לשנות את ההתנהגות של האנשים הותיקים שהגיעו לכנס הזה (ואולי, חלק מאוכלוסיית ה"הרדקור" לא הגיע יותר לכנס- שזה יכול להיות דבר שלילי באותה המידה).

כשאנשים בפורום מידי פעם מעלים את העניין שהם מתביישים בתחביב שלהם, ואני אומר שאני לא- ובכן, אני יכול להבין אותם על סמך החוויה האישית שלי בכנסים האלו. מעולם לא הפריע לי לספר לאנשים שאני משחק מבוכים ודרקונים, אוהב ספרי קומיקס ומבלה שעות מול משחקי מחשב. דברתי על זה בחופשיות בתיכון, בצבא ובכל מקום עבודה שהייתי בו. במקום להרחיק ממני אנשים, זה קרב אלי את האנשים שאני מתחבר איתם בטבעיות ועזר לי למצוא את חברי הטובים ביותר.

אבל אם לאנשים אחרים זה כן מפריע, והם מתביישים בזה, אולי הם צריכים להסתכל אל תוך עצמם ולבדוק האם ההתנהגות שלהם היא הגורם לבושה ולהרחקה של אנשים. אני לא אומר שזה בהכרח כך! אין לי נוסחת קסם ואני מדבר מניסיון אישי בלבד. אבל היות ושמעתי אנשים אחרים מדברים על זה, גם בקהילה הישראלית וגם בחו"ל (במיוחד בארה"ב, שם יש כנסי משחקים עם עשרות אלפי משתתפים כמה פעמים בשנה) אני כן חושב שיש מקום לאינטרוספקטיבה. בואו נחשוב איך אנחנו משנים את הקהילה שלנו כך שהילד בן ה-12 הבא שנכנס לתחביב לא יצטרך להתבייש במה שהוא עושה.

וזהו לעכשיו.

נ.ב. יש גם פוסט סיכום הכנס של דניאל בפורטל הפונדק.