ריקנות. בעיקר תחושה של ריקנות. הייתי רגיל שהוא היה מלווה אותי בכל דבר שעשיתי בשנים האחרונות. כל רעיון שעלה לי לראש. כל פיסת תוכן מצחיקה שמצאתי. כל שאלה וכל עצה.

ועכשיו הוא כבר לא יחזור לעולם. חנן רזניק נפטר בגיל 32 (כמעט 33, עוד חודש) אחרי שאושפז במשך יותר מחודש בבית החולים סורוקה. הוא היה אמור להחלים. הרופאים היו אופטימיים, חשבו שבעתיד נסתכל על התקופה הזאת ונצחק עליה. אך לפתע הוא נעלם, ולא ישוב עוד.

אנשים עם אפילו טיפה של אמונה פונים אליה באופן מלא ברגעים הכי קשים. אבל בי אין אפילו את הטיפה הזאת. אני רציונאליסט לחלוטין. אני יודע, במסגרת אמונותי האישיות, שאין יותר חנן. הוא לא שומע אותי והוא לא מסתכל עלי "מלמעלה". הוא נלקח מאיתנו.

רזניק היה לעיתים עבורי יותר מאשר משפחה. לפעמים הוא היה כמו אח קטן בו אני נוזף שהוא עושה משהו טפשי. לפעמים כמו אח גדול לו אני מספר את החרא שעובר עלי. צפיתי ללידת ילדיו, להיות "דוד אביב".

כל יום, כל היום, במשך כמעט 3 שנים, ישבנו בצאט ודברנו. לפעמים סתם על שטויות – הוא היה שולח לי תמונות מצחיקות מה-cheezburger network ואני הייתי שולח לו מ-9gag. לפעמים דברים רציניים, ברומו של עולם, שהגדירו את החיים שלנו.

קצת אחרי הלוויה, אחרי שראיתי את כל האנשים שהגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה ואחרי שהתחלתי לקרוא את הדברים שכתבו עליו באינטרנט, התחלתי לחשוב אם אני אזכה לאותו היחס. האם יש כל כך הרבה אנשים שיזכרו אותי שאני אלך? שיגידו עלי מילה טובה? חנן רזניק היה אחד האנשים הטובים ביותר שאני מכיר, ואדוות הגלים שסובבים את פטירתו מוכיחים זאת. יש אנשים שלא הכירו אותו באופן אישי ועדין הוא השפיע על חייהם. יש אנשים שהכירו אותו כלא יותר מכינוי באינטרנט ועדין אבלים עליו.

ומה יש לעשות עכשיו? שום דבר לא נראה חשוב יותר. איך אפשר להמשיך שאדם שהרגשת שהוא בשר מבשרך נעלם. תוכל לראות את פניו רק בתמונות וסרטונים. תוכל לשמוע את קולו רק בהקלטות שעשיתם יחד, בהן הרצתם המון בדיחות שחורות על כמה שהוא מתפרק, ועכשיו אתה כועס על עצמך שהעזת להגיד דברים כאלו.

אתה יושב מול הטלויזיה, סדרת משטרה כלשהי, ומדברים על מוות. השהיית הספק נהרסת לחלוטין. אתה יודע שהמשפחה של הנרצח לא הייתה מתנהגת ככה. זה לא אמין לחלוטין. זה לא נראה ככה שמישהו מת. פשוט לא.

כל פעם שדעתך מוסחת אפילו לרגע, הפנים שלו מופיעים בדמיונך. והצחוק המתגלגל נשמע באוזניך, ממש כאילו זה היה לפני רגע. וחוץ מזה, שום דבר לא נראה חשוב.

אני יושב עכשיו במשרד, בעבודה החדשה, וכותב את זה, עם דמעות שנקועות בגרון. ומה, אני אתחיל לבכות עכשיו מול אנשים זרים שפגשו אותי רק היום?

חנן אפילו לא הפסיק לשמוע שפוטרתי מהעבודה, ולא שמצאתי עבודה חדשה. הוא ישן שם בבית החולים, אחרי עשור שלא הצליח לישון בלילה.

ועכשיו, עכשיו הוא ישן לעד.

להקלטה האחרונה של חנן רזניק ב"חינוך מחדש".