מבחן מנוח: Dragon Age: Inquisition

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

כדי לעבור את מבחן מנוח בציון מושלם, העלילה תהיה מקומית, בעלת השלכת אנושיות-ארציות על הסביבה הקרובה (אולי עם רמז להשלכות נרחבות יותר, אבל הן לא יהיה ברורות) והפרוטגוניסט פועל מתוך בחירה מודעת, מבלי שיש לו איזשהי תכונה מיוחדת שהופכת אותו לאדם הנבחר שרק הוא יכול להביס את רשע.
עמודי הנצח קיבל ציון 2.5 מתוך 3. חצי הנקודה ירדה על כך שבסופו של דבר הכניסו לעלילה השלכות של גורל העולם. הסיבה שירדה חצי נקודה בלבד היא שההשלכות מרומזות, אפשריות ולא וודאיות, והמקור המספר עליהן אינו אמין (unreliable narrator).

dragon age inquisition logo

אחד הדברים המעניינים ב-DAI הוא שהם לוקחים את הטרופים הסטנדטים של "הגיבור הוא הנבחר" ומשחקים איתם.

1. הפרוטגוניסט הוא קורבן הנסיבות- זה הפרמיס הבסיסי של המשחק. אין באמת אפשר לבחור שלא לפעול, אבל בכמה נקודות במהלך המשחק אפשר לבחור באפשרויות דיאלוג שיבהירו כמה כל העניין לא מוצא חן בעיניך. בנוסף, הם משחקים יפה מאד עם הקטע של "הנבחר", בכך שכמו במציאות, האם הפרוטגוניסט הוא "שליח האל" נתון לפרשנות- דמויות שונות ראות את המצב בצורה שונה, ואתה יכול להחליט האם אתה מקבל את הפרשנות שאתה באמת נבחר האל, או שלא. אתה אפילו יכול, ממש בתחילת המשחק, להחליט האם אתה מאמין באל או שלא, וההחלטה הזאת תשפיע על אפשרויות שונות לאורך המשחק.

עובר את הסעיף בגדול, ומשאיר מורשת לפיה משחקים עתידיים יתמודדו.

2. עד ממש סוף המשחק, העלילה אינה כוללת השלכות הרות-גורל השמדת-העולם. היא עוסקת באיומים מאד מיידיים- יש חור בשמיים, צריך לסגור אותו. יש כת מסוכנת של קיצוניים שרוצה להתנקש בקיסרית. יש תוהו ברחבי הממלכה בגלל מלחמת אזרחים בין אבירים למכשפים. כולם בעיות נקודתיות, אנושיות, שצריך להתמודד איתן.

ואז, ממש בשליש האחרון של המשחק, מישהו החליט שם ש"אם הרשע ינצח העולם יושמד". אפילו לא מנסים להכניס את זה תחת ספקולציה- לפחות בהתחלה, הדבר היחיד שאמרו הוא שאם הנבל יצליח, הוא יהפוך לסוג של אל. ההשלכות של המעשה נשארות פתוחות- יכול להיות שהוא יעשה הרבה נזק לעולם, ויכול להיות שלא.
אבל אז מגיעים לנקודה שפשוט אומרים לנו, "העולם יהרס". בוז!

עדין ניתן חצי נקודה, כי באמת רוב המשחק עשה את זה יופי.

3. העלילה אומנם פרוסה על פני שטח מאד גדול, אבל היא לא משפיעה על כל העולם. כמעט כל קווי העלילה הם מקומיים לאזור שלהם, והמשחק דווקא עושה עבודה מאד טובה לאורך הדרך להציג את השינויים המקומיים שמתרחשים כתוצאה מפעולות השחקן. השטח נהיה רגוע יותר, יש פחות אויבים, אנשים חוזרים לשגרה.
באמצעות מערכת שולחן המלחמה יש לנו השפעה מסוימת על התרחשויות באזורים אחרים ביבשת, אבל אף פעם לא נגיעה ישירה. אנחנו כל הזמן שומעים על דברים שמתרחשים במקומות אחרים, בין אם כתוצאה מהמעשים שלנו ובין אם הם מופרדים לחלוטין.

המשחק מציג Scope מאד רחב, אבל מצליח למקד את פעולות השחקן מאד. עובר בהצלחה.

ציון סופי: 2.5. כל מה שהיו צריכים זה לא לדחוף פנים "אוי לא הוא יהרוס את העולם אם לא נעצור אותו", והיה מקבל ציון מושלם.

רצף מחשבה: Star Wars: The Force Awakens

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Star Wars: The Force Awakens. הרשומה נכתבה במקור באנגלית וכך נשארה.

Star Wars: The Force Awakens

They just keep using that "starkiller" name, aren't they?

All the shock moments of the movie were pretty obvious, other then Ren being Han and Leia's son – although with that they're keeping with the Expended Universe plotline.
Rey finding the lightsaber, Ren killing Han – that was a mirroring to the scene on Episode 4 with Obi-Wan's death.

A lot of the move was created to mirror the first one- for the best, I think.

Wow they make Mark Hamill looks a hell of a lot better than I've seen him in public the last few years.

I like the fact the villain is conflicted and is still in training.

Daisy Ridley looks like Satele Shan, and can she please have a saber-staff in the following movies? She already fights with a staff! Thanks.

I could've done without the "force mind-rape" scene, with Ren telling Rey he "can have whatever he wants".

Who was the "old friend" from the beginning?

They made Star Wars look real, which non of the other 6 movie did. The originals look like they're using sets and puppets- which they are, and for their time was a great innovation. And the prequels looks like CGI. Must of this film looked real.

I just watch 4-6 before going to see it (like, in the 9 hours before), and I loved that 7 approached the Force like the originals. It is powerful, it is influential, it guides people. In the prequels (despite that I like them), the force is kind of a throwaway thing to explain unexplained stuff. It lacks gravitas!
That's it for now. Really waiting for 8 now…

Oh, and the First Order are literally Nazi. That made me laugh.

I'm pretty sure that Rey is Luke's daughter.

המשחק הראשון שלי: יוניטי

רשומה קודמת בנושא המשחק הראשון שלי.

נעימה מוזיקלית לרשומה. אין לה קשר ישיר מלבד שהיא ממש טובה.

אמ;לק אם אין לכם כוח לקרוא הכל, הינה הקישור:

הסיפור מתחיל לפני שבוע כשלילה אחד נשארתי עד מאוחר ונתקלתי בשידור טוויץ של סטיבן לומפקין. למי שלא מכיר (אני מניח רובכם), לומפקין מנחה את חלק מסדרות משחק התפקידים של Roll Play, בנוסף לעבודתו בתעשיית משחקי הווידאו (עבד בין השאר על The Secret World, Warhammer 40K Eternal Crusade, וכרגע על Rollercoaster Tycoon World).

בכל מקרה, הוא התחיל לפני 4 שבועות בניסיון עם ערוץ הטוויץ שלו בשם Twitch Make Games. הרציונל מאחורי הניסוי פורסם כאן בפורום ה-Reddit שלו. אחרי השידור הראשון בו דובר בעיקר על הרציונל והוא שחק בכמה משחקים קטנים בסגנון שהוא מקווה ליצור, נפתח שרשור נוסף בפורום בו משתמשים העלו הצעות למשחק שיפתחו. מהשבוע השני לומפקין בחר את אחד הרעיונות (נערך Straw Poll עם הצופים בצ'אט באותו הזמן) ואז התחל בתכנון המשחק ובשבועו שלאחר מכן, פיתוחו בפועל.

למרות שללומפקין רקע בתעשיית המשחקים, הוא מגיע מתחום עיצוב המשחק ולא פיתוח מעולם משחק בעצמו. הוא אינו תכנת, והשתמש בעבר בשפות ויזואליות ובעורכי שלבים בלבד. לכן, מה שהופך את הניסוי הזה למעניין הוא שני היבטים: מחד, החוויה השיתופים של כמה מאות אנשים המייעצים למפתח בשעת העבודה ומאידך, אדם שמעולם לא השתמש ביוניטי ולא כתב קוד C# בימיו לומד לעשות זאת.

ביום למחרת הגילוי של התוכנית, ישבתי וצפיתי במשך כ-8 שעות בפרקים הקודמים (סטיבן משדר Twitch Make Games פעם בשבוע במשך שעתיים.) תוך כדי שאני צופה בעבודתו, התחיל לבעור בי מחדש החשק לפתח משחק בעצמי- תשוקה שבאה והולכת כל הזמן, אך מעולם לאורך השנים לא הצלחתי להביאה לידי מימוש מלא. תמיד היו לי כמה ימים, אולי שבועות, מלאי מוטיבציה בהם הייתה כותב דברים ומנסה לחקור וללמוד, ואז הייתי דועך ומפסיק.

בשלבים הראשונים של העבודה לומפקין משתמש בתוכנת Mind Mapping בהתחלה לסיעור מוחין לאפיון המשחק ולשחק מכן ליצירת תרשים זרימה של שלבי המשחק. אז הדבר הראשון שאני עשיתי אחרי שהחלטתי "הינה, אני רוצה לעבוד על משחק" היה לקחת רעיון קיים שהתבשל בי במשך כמה חודשים ולהכין לו Mind Map משלי. הינה מה שהוצאתי:

[התוכנה היא XMind]

לאחר מכן נגשתי לחשוב באיזה כלים אני רוצה להשתמש. אני תמיד בודק ומתנסה עם כלי פיתוח משחקים ומחזיק ברישיונות לכמה מהם שצברים לאורך השנים. לאחרונה, התלהבתי במיוחד מ-Stencyl, סביבת פיתוח משחקים דו-ממדיים בעלת ממשק תכנות ויזואלי, שגם מאפשרת לאחר מכן עריכה בשפת התכנות Haxe, וקיבלה שבחים רבים. ב-Humble Bundle פיתוח משחקים שהיה לפני כחצי שנה, קבלתי רישיון Indie לתוכנה, בשווי 100$, לשנה הקרובה. כך שהמחשבה הראשונה שלי היה להשתמש בה.

האפשרות השנייה תמיד הייתה Unity.
יוניטי הפכה בשנים האחרונות לסוג של סטנדרט בתחום האינדי ואפילו בכמה חברות AAA (לדוגמה, Hearthstone של בליזארד פותח ביוניטי), יש לה תמיכה נרחבת ברשת, המון הרחבות ומשאבים. המכשול או קושי העיקריים ביוניטי הם עקומת הלמידה והצורך בכתיבת קוד-של-ממש, ב-C# (או JS, אבל רוב המדריכים ברשת הם עבור C#).

אז פניתי לפייסבוק ופרטתי בפני חברי את הסוגיה, שיעזור לי להחליט. התשובה לא הייתה חד משמעית ולא החלטתי סופית. מה שכן, החבר אורן הציג בפני את הקורס The Complete Unity Developer באתר Udemy. זהו קורס (שעבר מימון מוצלח מאד ב-Kickstarter) שבבסיסי מיועד ללמד פיתוח בשפת C#, כשהמדיום דרכו הוא עושה זאת הוא פיתוח משחקים ביוניטי.

ניסיון העבר שלי עם קורסים ביודמי לא היה היסטרי, אז לא קפצתי מאושר במיוחד, מה גם שבאתר הרשמי של הקורס אפשר היה לרכוש אותו במחיר 30 ומשהו דולרים, יקר מידי לטעמי. רק שאז אורן מצא לי קוד קופון שהוריד את מחיר של הקורס ל-10$ בלבד – אז קניתי לעצמי את הקורס, בלי שידעתי אם אני באמת מתכוון להיכנס אליו.

צירוף מקרים מעניין הוביל לקח שכמה ימים אחר כך, חבר אחר פרסם שאתר מדריכי התכנות Ray Wenderlich עורך אירוע בשם Unity Feast. במהלך שבוע האתר יפרסם מדריכי יוניטי ובסופ"ש יערך Game Jam עם פרסים. הפרסום שכנע אותי להצטרף לחבר ונסות להשתתף באירוע.

שלשום עלה המדריך הראשון באתר, שסקר באופן כללי את סביבת העבודה ביוניטי ואיך מתחילים לגשת לפרויקט, חומר שכבר הכרתי מניסיונות קודמים. המדריכים שלהם מוגשים בפורמט כתוב, והם די ארוכים ומפורטים. אבל לא היה לי כוח לקרוא את הכל כשהוא פורסם בערב, וחשבתי לעצמי שאשאיר לי את זה לבוקר המחרת.

רק מה? היה לי את הקורס ב-Udemy מחכה. אמרתי לעצמי שאשים את הקורס לרוץ בחדר העבודה, בזמן שאני שוכב על הספה, שירוץ ככה ברקע. התחלתי, שני בחורים בריטיים עם מבטא מרהיב התחילו לדבר איתי על יוניטי. הגענו לחלק הראשון שממש צריך לעבוד, ובלי ששמתי לב איך זה קרה, קמתי מהספה, עברתי למחשב והתחלתי לעקוב אחרי ההוראות. שעתיים לאחר מכן סיימתי את החלק הראשון של הקורס. אתמול בערב, אחרי שדחיתי את ההמשך רוב היום, התיישבתי שוב. רצתי על החלק השני ברעב. מצאתי את עצמי כמה צעדים לפני המדריך בקורס, ועד שהם סיימו את המטלה אני כבר העליתי את המשחק שלי ושתפתי אותו (הלינק בתחילת הרשומה, במידה ופספסתם).

זהו. כל הסיפור הארוך הזה לתאר עד כמה אני פתאום חדור מוטיבציה ורוצה להמשיך את המטלות בקורס וללמוד עוד. בשעות שבהן לא ישבתי לעבוד על הקורס, מצאתי את עצמי צופה בסרטוני הדרכה של C3 כדי להבין טוב יותר את השפה. זה לא סוד שאני נמשך לתכנות, אם כי מעולם לא עסקתי בזה באופן מקצועי.

זה הכל, עדכונים נוספים בהמשך.

המתג שבראש

שיר לרשומה זאת.

הבוקר חבר פייסבוק סיפר שהוא מתחיל אתגר, להפסיק לשתות משקאות ממותקים. בדיון היו תגובות לכאן ולשם, רציתי לחזק את ידו והלכתי לבדוק באתר מגה מתי הייתה הקנייה הראשונה של "הדיאטה" שלי. 25/3/15, אני כבר חודשיים וחצי כשהורדתי 90% מכל המתוקים, הבצקים והחלב בתפריט שלי.

אני לא ממש אוהב את המילה דיאטה. יש לה קונוטציות של איזשהו תרגיל שמנסים לתקופת זמן מוגבלת ואחריה או שנכשלים וחוזרים לאכול באטרף, או שמורידים את 5 הק"ג העודפים ומרוצים מעצמכם, עד הפעם הבאה. לי אין 5 ק"ג עודפים, יש לי 50. התחלתי להשמין בסביבות גיל 6, כשעליתי לכיתה א' וזכיתי להיכנס למסגרת בה כמעט אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, שלא לדבר עם המשקפיים שנוספו שנה לאחר מכן. למזלי, יש לי הורים שהצליחו יפה מאד ללמד אותי להתמודד עם סוג כזה של בני אדם ויצא שאחרי כמה שנים הפסיק להיות אכפת לי במיוחד מה אנשים אחרים חושבים עלי.

אבל זאת לא הנקודה. הנקודה היא ש"דיאטה" עבורי זה חרטא. על מנת שאוריד במשקל, דרוש שינוי ארוך טווח (ואולי קבוע) בכל מה שאני אוכל. יש כל מיני סיבות למה אנשים משמינים. חלק פשוט אוכלים יותר מידי, אפילו אם התפריט שלהם יחסית "בריא". חלק אולי אוכלים במתינות, אבל לא שורפים בכלל אנרגיה. וחלק פשוט אוכלים את כל הדברים הלא נכונים.

אז אני שילוב מסוים של כל החלקים האלו. יש תקופות בחיים שאכלתי המון. למזלי זה החלק שהכי קל לי להתמודד איתו, ואפילו לפני שהתחלתי את התפריט החדש, עודף אכילה לא הייתה הבעיה. הבעיה העיקרית הייתה לאכול את הדברים הלא נכונים ולהיות פעיל יותר.

קשה להגיד מה הם הדברים הנכונים לאכול, כיוון שכל תזונאי/ת שביקרתי אצלו לאורך השנים אמר משהו אחר. 98% מהם גם נתנו לי הוראות כאילו הם קוראים מספר מקצועי, בלי לבחון את אורך החיים שלי או את היכולת שלי להתמודד עם ההוראות שלהם. ולכן כולם נכשלו. חוץ מאחד.

בסוף כיתה י"א רופא המשפחה שלי המליץ על תזונה נטולת פחמימות. זה היה אחרי סבב של בדיקות שהוא ערך כדי לבדוק מה מקור המשקל העודף שלי- כמובן שלא גילה שום דבר מיוחד, מעבר לשנים של אורח חיים גרוע. הוא המליץ על התזונה הספציפית הזאת כי היא נועדה להפחית באופן דרסטי את הסוכר בגוף, כיוון שסבלתי מיצור עודף של אינסולין. הסיבה שאני מדבר על כל זה היא שזאת הייתה תוכנית התזונה היחידה אי פעם שהצלחתי להתמיד בה. במשך יותר משנה, עד סיום הטירונות שלי, הקפדתי עליה וירדתי מ-120 ק"ג ל-108 בסוף הטירונות.

ב-6 השנים שלאחר מכן החזרתי את כל המשקל הזה ואף עליתי יותר, עד לשיא של 150 ק"ג ב-2011. חלק מהעלייה הייתה מכוונת, מתוך טיפשות. חשבתי שאוכל להשתחרר מהצבא אם המשקל שלי יהיה גבוה מספיק שיורידו לי פרופיל. אז זללתי, בכוונה, והעלתי בשנה הראשונה של השירות הצבאי את כל המשקל שהורדתי. אם הייתה לי מכונת זמן הייתי חוזר אחורה ומכניס מכות לדביל בן ה-18.

בכל מקרה, בסוף שנת 2011 נתקלתי במספר המפחיד, 150 ק"ג. למה הוא מפחיד, ולא המספרים שבאו לפניו? ובכן, מכשירי מדידה ביתיים, מהסוף שאפשר לקנות בסופר פארם, לא עוברים 150 ק"ג. אם הייתי ממשיך לעלות במשקל, הייתי מגיע למצב שאפילו מכשיר המדידה לא מסוגל לדעת כמה אני שוקל. זה דפק לי את הראש לגמרי, אז התחלתי בנסיון ראשון מאז אותה ה"דיאטה" בתיכון, לרדת במשקל.

ודיאטה כמו דיאטה, ירדתי באמת 5 ק"ג ושם עצרתי. היות שעשיתי אותה מתוך פחד ולא בגלל שבאמת היה אכפת לי, אחרי שהתייצבתי על 146 או משהו כזה, לא יחסתי לזה יותר חשיבות.

במרץ השנה טסתי ללונדון, וקצת אחרי שחזרתי משהו קפץ אצלי בראש. אני לא יודע להסביר למה, פתאום החלטתי שאני צריך לרדת במשקל. זה לא נובע מהמראה החיצוני שלי, שמאז כיתה ב' לא עניין אותי. חוץ מזה שאני חושב שאני נראה טוב, ויש אולי אדם אחד שמכיר אותי שבאמת חושב שהמראה החיצוני שלי מפריע לי באיזשהי צורה ("התמזל מזלי" להיות שמן מגיל צעיר, וגם להיות גבוה, כך שמבנה הגוף שלי יחסית מתאים למשקל, ורוב האנשים לא יחשבו שאני שוקל 140 ק"ג).

זה גם לא ממש קשור למצב הבריאותי שלי, אם כי אשקר אם אומר שלא אשמח אם בגיל 50 אדלג על המחלות הכרוניות שצופן לי העתיד כרגע. כן, אני יודע שהסחוס בברכיים ישחק (הוא כבר התחיל, אני שומע את הברכיים שלי עושות קולות כשאני עולה במדרגות), אני יודע שאסבול ממחלות לב, אני יודע שיש סיכוי סביר שאחלה בסכרת סוג 2, ממנה סובלים גם סבי ואבי.

ועדין איכשהו, גם קודם וגם עכשיו, זה לא מה שיגרום לי לשנות את אורח החיים שלי. אני השלמתי עם מצבי הבריאותי ועם הסיכוי הממשי שבגיל 50 הגוף שלי יהיה דפוק מידי.

אז למה? למה כשחזרתי לארץ מאותו הטיול הסתובב לי המתג בראש, והחלטתי לרדת במשקל? לא יודע.

בכל מקרה, על מנת לרדת במשקל אספתי את כל מה שהכרתי על התפריט התזונתי שלי והנסיון שלי משנים רבות של ניסוי ותהייה, והרכבתי לעצמי תפריט חדש. המטרה של התפריט הזה היא אחת: לא לאכול פחות, אלא להחליף חלקים "רעים" בחלקים "טובים", שאני יודע שאוכל להתמודד איתם.

כל מיני אנשים ששמעו ממני על התפריט שלי לא הבינו איך אני מסוגל לעמוד בה וצפו שאני אשבר במהרה. אבל זה הסוג של תזונה מוצלחת: היא צריכה להיות מבוססת על מה שאתה יודע שתצליח להתמודד איתו.

החלק הכי קשה היה הגמילה מסוכר. לא יודע כמה מכם התנסו בכך, אבל סוכר הוא ממש כמו סם. אחרי שאתה צורך אותו במשך הרבה שנים, אתה רוצה עוד. אתה אוכל צהריים, ורוצה מתוק לאחר מכן. אתה קם בבוקר וכבר מחכה לקפה הפוך עם קרואסון שאתה קונה בלובי של הבניין. בשנה שלפני התזונה החדשה, הייתי קונה קפה ומאפה פעמיים ביום. בבית הייתה אוכל כמויות של מילקי ומשקאות חלב.

מוצרי חלב מתוקים, זה היה הסם שלי. לא אכלתי חטיפים, או שוקולד. תנו לי רבעיית מילקי ובקבוק ליטר מוקה.

התפריט שאני משתמש בו כרגע מבוסס בכלליות על תזונה לפי ד"ר ברנשטיין. אם תסתכלו מקרוב, היא זהה כמעט לחלוטין לתפריט שנתן לי רופא המשפחה בתיכון. יש כמה חלקים בתפריט שאני לא נצמד אליהם באדיקות, כי אחרת לא יהיה לי מספיק מה לאכול לאורך היום. הנחת הבסיס של התפריט הוא שאני לא מבשל לעצמי, ולכן כמעט כל מה שאני אוכל הם דברים מוכנים או שאינם מבושלים.

החודש הראשון היה קשה. הרגשתי את הצורך במתוק כל הזמן. אבל כמעט מיד הרגשתי את הצדדים החיוביים של התפריט: ערנות מוגברת, למשל. סדירות טובה יותר של מערכת העיקול. הדבר היחיד שלא הצלחתי להוריד לגמרי, זאת הפיצה. אני עדין אוכל פיצה לפחות פעם בשבוע, אפילו חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי את התזונה החדשה.

אבל זה עבד. בהתחלה הורדתי בערך ק"ג בשבועיים. אחרי החודש הראשון הייתה עצירה מסוימת, שהמשקל שלי נשארת זהה. ואז הוא המשיך לרדת, והשבוע הגעתי לאבן הדרך הראשונה: ירדתי מתחת ל-140 ק"ג, "המשקל המיתולוגי" שהפעם האחרונה שהייתי מתחתיו הייתה ב-2009. אבן הדרך הבאה תהיה 120 ק"ג, המשקל שלי בכיתה י"א כשהתחלתי את התזונה נטולת הפחמימות לראשונה.

הפיצה נשארה, אבל את החלב הניגר הורדתי ב-100%. את הקפה שלי אני שותה ללא חלב ועם ממתיק סטיביה (הייתי צורך סוכרזית בעבר, ולא סוכר. אבל גם את זה המליצו להוריד). הורדתי את כל הלחם ומוצריו, במקומו את אוכל את הפרכיות המומלצות בתפריט אליו קישרתי למעלה, של חברת WASA, וגם אותן אני אוכל בערך חבילה ב-10 ימים. אני אוכל ירקות כמעט כל יום, מה שלא עשיתי לפני כן.

באשר לחלק השלישי בסוגיית המשקל, טרם עשיתי מספיק בזירת הפעילות הגופנית. קניתי צמיד מדידה Mi Band שעוקב אחרי מספר הצעדים, המרחק והקלוריות שאני שורף בכל יום. התחלתי למדוד לפי היעד המומלץ שלהם, 8,000 צעדים ביום, אבל אחרי שבועיים ראיתי שזה לא יעד בסיס מספיק טוב בשבילי, כי אני לא מצליח להגיע לשם בפעילות יום-יומית רגילה. אז הורדתי את היעד ל-6,000 צעדים, וזהו יעד עליו אני מצליח לשמור בכל ימות השבוע, מלבד שבת בד"כ (אלבום מעקב הפעילות שלי. פתוח לחברי פייסבוק בלבד).

הצמיד לא מדויק לחלוטין, כיוון שהוא בודק את תנועות היד, אבל זה מספיק טוב. בזכותו התחלתי לחשוב באופן פעיל על כמות הצעדים היומית שלי, ויש פעמים שאבחר בכוונה לא לקחת אוטובוס אלא ללכת הביתה ברגל, כי אני יודע שאני צריך להשלים את מכסת הצעדים היומית. זה השלב הראשון בפיתוח הפעילות הגופנית, להיות מודה לעצמך ולדחוף את עצמך קדימה.

האתגר יגיע עוד חודש, כשאשב בבית מובטל וכמעט שלא אצא החוצה. אז אצטרך לדחוף את עצמי ללכת בכוונה תחילה.

ועכשיו אני חושב ש-1,300 מילים בנושא זה מספיק, אז נעבור הלאה ושיהיה לנו יום נעים.

אז אתה שואף לעסוק בפיתוח משחקים

אתמול ביקר אצלי חבר מהתיכון, הוא רצה את עצתי איך להתחיל להתעסק בפיתוח משחקים. השיחה ערכה כשלוש שעות והבטחתי להחזיר לו היום דוא"ל עם קישורים לכל הדברים שהזכרתי. רשימות קישורים זה משהו שכדי לפרסם באינטרנט בצורה פומבית, אז הינה היא לפניכם.

הרשימה מתחלקת ל-4 חלקים: לימודים פורמאלים, עדכון בנעשה בתחום, תרגול מעשי והקהילה בישראל.

שלושת הראשונים הם אבני הבסיס שרוב מי שרוצה לעסוק בפיתוח משחקים מתבסס עליהם. מתוכם, לימודים פורמאלים אינם הכרחיים, אבל יש אנשים רבים שקל להם יותר להתחיל משם. שני האחרים חיוניים: מי ששואף לעסוק בפיתוח משחקים חייב להיות מעורב בתחום, להכיר כמה שיותר משחקים, לעקוב אחרי ההצלחות, הכשלונות, המודלים העסקיים, השערוריות. ההבנה כיצד אנשים אחרים משחקים, ומה דעתם על משחקים, היא כלי חשוב בארגז הכלים של המפתח. כמובן, אין חלופה לתרגול מעשי. כל מפתח צריך לבנות תיק עבודות עבור המקצוע בו הוא מתמחה ובכל מקרה, אין כמו התנסות מעשית להבנת תהליכים.

החלק האחרון, הקהילה הישראלית, נוגע כמובן ישירות למפתחי משחקים בישראל. ישנם מגוון אירועים ופעילויות לאורך השנה וכדי לכל הפחות לעקוב אחרי המתרחש.

ולפני שאתם קופצים, הרשימה מבוססת על נסיוני האישי בלבד. היא לא מלאה, לא מושלמת ואפשר להוסיף לה דברים רבים נוספים.

במסגרת "אנשים שעשו את זה כבר לפני": Pixel Prospector Indie Game Development Guide

לימודים פורמאלים בישראל

הקהילה בישראל

גיים איז, עמותת תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל.

קבוצות פייסבוק

להתעדכן במשחקים וחדשות מהתעשייה

אתרי חדשות מומלצים:

ערוצים, תוכניות ופודקאסטים:

Twitch.tv

תרגול מעשי

itch.io, אירוח חופשי למשחקים

כלי פיתוח

Big List of Game Making Tools

גרפיקה חופשית

Royalty Free Graphics

חנויות משאבים מסחריות

אירועים ותחרויות

תקציר הפרקים הקודמים

מוזיקה לרשומה זאת.

עברו 11 חודשים מאז שפתחתי את המיניבלוג. 11 חודשים מאז הרשומה הראשונה כאן. 11 פאקינג חודשים. איך הזמן הזה רץ לו? בוא נראה מה כתבתי שם:

ב-2019 אתחיל את תקופת החיים הבאה. אני יודע איפה אני רוצה לראות את עצמי אז ועכשיו זה הזמן להתחיל לגרום לזה לקרות. אני רוצה לסיים תואר ראשון – דבר שנבצר ממני בעבר מסיבות שונות, ועכשיו כנראה שיש לי איך להשיג, סופסוף. אני רוצה להשלים פיתוח את משחק המחשב הראשון שלי. ואני רוצה לגור במדינה אחרת.

(הכי כיף לצטט את עצמך).

איכן אני עומד היום ביחס להצהרה הזאת? ובכן:

  • תואר ראשון: יכול לקרות, אבל כנראה שלא יקרה, ואפרט מיד למה.
  • פיתוח משחקים: מאז פתיחת הבלוג הספקתי להכין משחקון אחד בתוכנת Construct ולהשתתף יחד עם חבר באירוע ה-Global Game Jam בוא בנינו אבטיפוס למשחק נוסף, המכונה בהומור Floating Alien Guy.
    האם זה מה שאני מתכוון אליו כשאני אומר "להשלים את פיתוח משחק המחשב הראשון שלי"? לא. אבל אלו בהחלט צעדים לכיוון הנכון, ויש לי עוד 3 שנים!
  • לגור במדינה אחרת…

כאן אנחנו מגיעים לסיבה בגללה ישבתי לכתוב רשומה זאת. ברשומה אחרת דברתי על הקונספט לו אני קורא "לראות את העתיד", כלומר להבין לאן אתה מסוגל להגיע ולדעת מה הצעדים שיובילו אותך לשם. לראות את העתיד אומר לדעת מה התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות לך ולהבין שאתה יכול להמשיך ולהצליח אפילו במצב הזה. כשאני מסוגל לראות את העתיד, אני רגוע לחלוטין לגבי ההחלטות שלי. זאת הרגשה מאד משחררת.

אז בתור אדם שכזה, אני נוהג לתכנן תוכניות, עם אפשרויות גיבוי, וגיבויים לגיבויים האלו. כשהתקבלתי למשרה הנוכחית שלי בתחילת 2013 זה היה בתנאי שתהיה מספיק עבודה כדי להחזיק את התפקיד שלי, שלא היה קיים קודם לכן. החוזה בתחילתו היה לשנה כשלאחריה הבוס ואני היינו אמורים לבחון האם להמשיך את העסקה שלי.

כשהשנה הראשונה התקרבה לסיומה ולא ידעתי עדין מה יוליד יום, תכננתי תוכניות: אם לא אמשיך בעבודה, אעזוב את הדירה הנוכחית שלי בחדרה, אעבור לקיבוץ כנרת היכן שגרה אמא שלי וההורים שלה, ואתחיל לימודים במכללת עמק הירדן להשלמת התואר הראשון. אפילו פניתי למכללה והגשתי בקשה להכרה בלימודים קודמים מאוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה הפתוחה, בקשה שהתקבלה.

בסופו של דבר לא היה צורך בכך, הבוס המשיך את ההעסקה שלי ודברים המשיכו על מי מנוחות. זאת הייתה הנקודה בה חפשתי לימודים מסוג אחר, כי רציתי להמשיך להעשיר את היכולות שלי והתחלתי ללמוד אנימציה ומידול תלת מימדי.

חלפה עוד שנה, העבודה המשיכה כרגיל, ואז בסוף אפריל הבוס הודיע שהגענו לנקודה בה אין יותר מספיק עבודה כדי להצדיק את המשרה שלי. לקוח גדול החליט שלא להמשיך איתנו בעבודה, הקיף המכירות לא גדל באופן כללי, בקיצור, זה הסוף. באותה השיחה הוא עוד לא חרץ סופית את גורלי, אמר ששנינו צריכים לחשוב על העניין כמה זמן ובכל מקרה הוא לא מפטר אותי מהיום להיום.

השעות הראשונות אחרי השיחה היו מאד קשות עבורי. ישבתי הלום במשרד והחזקתי את עצמי קשה שלא לפרוץ בבכי. אל תבקשו ממני להסביר למה לקחתי את זה כל כך קשה, זאת פשוט הייתה התגובה הראשונה שלי. מיד פניתי בצ'אטים לכל חבר פנו שהגשתי בנוח לספר לו מה קרה, ישבתי שם ופירקתי את כל הסיטואציה לגורמים. כך אני עובד על דברים, בדרך כלל. אני צריך מישהו להקפיץ עליו רעיונות, לעבור איתו על קוי המחשבה שלי, עד שאני מגיע למסקנות הרלוונטיות.

ואכן, במהרה נרקמו להן תוכניות. מה התרחיש הגרוע ביותר? זה היה סוף אפריל, עד נגיד שאני מפוטר בתחילת מאי. זה אומר שאשאר ללא עבודה החל מחודש יוני. אני מסיים את הלימודים בספטמבר. זה משאיר אותי עם 4 חודשים ללא פרנסה, כשאני חייב להמשיך להגיע ללימודים.

אבל, בעצם- יש לי פיצויים פיטורין. עבדתי בתפקיד הזה שנתיים, זה סכום לא מובטל. מכסה לפחות חודש אחד אם לא יותר. סבבה, אז נשארנו עם 3 חודשים ללא פרנסה.

אוקיי, אבל פוטרתי. זה אומר שאני יכול לחתום אבטלה. המחשבה בהתחלה הייתה זרה לי. לקבל דמי אבטלה קצת מנוגד לאופי שלי. אבל חבר אחד אמר בצדק רב שזאת תהיה אחת הפעמים היחידות בחיי שאוכל לקבל חזרה מהמדינה מהכסף שאני משלם לה. נכנסתי לאתר הביטוח הלאומי, התעדכנתי בתקנות, בדקתי כמה כסף מגיע לי ולכמה זמן: 100 יום.

יפה, עוד שלושה חודשים מכוסים. טיפלנו בבעיה הזאת.

עכשיו, אם אני לא עובד יותר, אין סיבה להישאר בדירה שלי. מה האפשרויות האחרות? אפשר לעבור לכנרת, כפי שתכננתי שנה וחצי קודם לכן. זאת אפשרות שעדין פתוחה. אפשרות אחרת היא להשתמש בדירה שאבא שלי משכיר בזיכרון, כי הוא לא נמצא בה הרבה- אבל היא שם. יופי, מדבר עם מי שצריך לדבר, בודק אם האפשרויות האלו רלוונטיות.

פחות מ-6 שעות אחרי השיחה עם הבוס, כבר הייתה לי תוכנית מגירה מלאה. התרחיש "הגרוע ביותר".
כל מה שנשאר לי היה לחכות ולראות מתי בפועל אפוטר.

במקביל כמובן עולה השאלה, מה אני מתכוון לעשות עם עצמי אחרי הלימודים. את התשובה לשאלה הזאת החלטתי עוד בחודש מרץ, אחרי שחזרתי מאנגליה, והיא שאני רוצה לחפש עבודה בחו"ל. בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בסוגיית ההגירה למדינה אחרת, ולצערי האפשרות הקבילה היחידה הפתוחה בפני היא למצוא עבודה אצל מעסיק שיתמוך בבקשתי לאשרה.

האפשרויות האחרות שנבקשו: תהליך קבלת אזרחות בולגרית, על בסיס האזרחות של סבא מצד אבא. לשם כך קודם אבא שלי צריך לעבור את אותו התהליך, שלוקח שנה עד שנה וחצי וכנראה עולה כעשרת אלפי שקלים, תלוי אם ניקח עו"ד שיטפל בעניין או לא. לאחר מכן אני אצטרך לעבור את אותו התהליך. לא ריאלי כרגע.

לימודים בחו"ל: לשם כך אני צריך מספיק כסף בצד כדי לכלכל את עצמי, גם אם נתעלם לרגע מסוגית הקבלה למוסד הלימודים. למדתי למשל את התנאים בקנדה לאשרת סטודנט, וסכומי הכסף הדרושים נמצאים מחוץ להשג ידי. בהתאם, גם אין לי אפשרות להגר על בסיס מקצוע מבוקש- כי אין לי מקצוע בכלל.

אז נשארנו עם עבודה. קצת אחרי שחזרתי מלונדון בדקתי באופן כללי מודעות דרושים באתרים המתמקדים במשרות לתעשייה המשחקים ולשמחתי גליתי שעבור המשרות שאני כשיר עבורן, הדרישה העיקרית היא נסיון תעסוקתי ולא תואר.

זה נותן סיבוב מעט שונה לעניין. אני עובר דירה, אבל בלי כוונה לחזור לדירה משלי בארץ בעתיד הנראה לעין. אז מפרקים את הדירה ומוסרים את רוב התכולה שלה, אין טעם לאחסן מה שלא צריך. במקביל, צריך לטפל בפרטים הדרושים לחיפוש עבודה בחו"ל: צריך קורות חיים מעודכנים, שיכילו את כל הפעילויות שעשיתי בתחום המשחקים בשלוש שנים האחרונות. צריך מכתב אישי (Cover Letter. לא ממש משמש לחיפוש עבודה בארץ, חובה בחו"ל). צריך לארגן מחדש את האתר המקצועי.

עוברים שלושה שבועות, אני מקבל את התשובה הסופית מהבוס שאני אכן מפוטר. זה אומר שהמצב טיפה טוב יותר ממה שחשבתי קודם, כי עכשיו אני עוזב את העבודה בסוף יוני, במקום בסוף מאי! במקום להחזיק מעמד ארבעה חודשים, מספיק שלושה. קורות החיים כבר מוכנים. את האתר סיימתי להכין בשבוע שבין ההודעה של הבוס ליום בו קבלתי את מכתב הפיטורין. הודעתי לבעלת הבית שאני עוזב (ואז לקיתי בסוג של התקף חרדה, מרוב כמות הדברים שצריך להספיק תוך חודש. זה עבר די מהר).

ואנחנו מגיעים להיום. בוא נחזור רגע לנקודות בתחילת הרשומה.

מה עם התואר הראשון? הוא הפך להיות תוכנית גיבוי ד'.

אם להיות כן לחלוטין (שזה כל מה שאני עושה בבלוג הזה), מקנן בי החשש שלא אצליח למצוא עבודה שתסכים לתמוך בבקשת האשרה שלי, ולא אצליח להגר. זה הפחד הגדול ביותר שלי כרגע: עתיד ללא אפשרות לצאת מכאן. עתיד ללא אפשרות להשתלב בתחום שהקדשתי את חיי עבורו.

אבל אין ברירה, ואי אפשר לחיות על חלומות. אז אני נותן לעצמי חצי שנה. אם לא אהיה איזשהו אור בקצה המנהרה תוך חצי שנה מסיום הלימודים, אני עובר לתוכנית גיבוי ד', עובר לגור בכנרת ונרשם להמשיך את הלימודים במכללת עמק הירדן, בדיוק כפי שתכננתי לפני שנה וחצי.

אני די בטוח שזאת תהיה מהלומה רצינית. אני לא רוצה לדמיין אפילו את העתיד שלי לאחר מכן.
אני עושה מזה הרבה יותר דרמה ממה שזה, אבל כך זה מרגיש עבורי.

יש עוד כמה פרטים שאני עוד רוצה להשלים בחודשים הקרובים. אני רוצה להעשיר את הפורטפוליו שלי עם כמה אבטיפוסים נוספים למשחקים, עם מסמכי אפיון חדשים ועם עבורות גרפיקה חדשות. אני חושב שהחלק הכי חלש באתר המקצועי שלי כרגע הוא נושא עיצוב המשחקים, אז צריך לעבוד להעשיר אותו.

בינתיים, אתמול נרשמתי למערכת הדרושים של Blizzard Entertainment. זה עדין לא אומר שום דבר מלבד שיש לי פרופיל באתר שלהם, אבל הרישום למערכת עצמה עזר לי ללמוד דברים על תהליך חיפוש העבודה בחו"ל: למשל, הם לא מבקשים שתכתוב מה היה תיאור התפקיד שלך בעבודה הקודמת, רק מה היה שם החברה. הם גם מבקשים את השם ופרטי ההתקשרות של מי שהיה ה-Supervisor שלך, והאם אפשר ליצור איתו קשר.

עד כאן תקציר הפרקים הקודמים. וכעת, לתוכנית…

מבחן מנוח: Pillars of Eternity

pillars of eternity logo

מקבל ציון 2.5 במבחן מנוח לעלילות משחקים:

הפרוטגוניסט אינו האדם הנבחר להציל את העולם, אלא קורבן הנסיבות.

העלילה היא מקומית, ורק בדיעבד אפשר לראות השלכות רחוקות יותר (מה שהקריינות בסוף מראה באופן מצוין).

חצי הנקודה יורדת על כך שבסופו של דבר, הכניסו אליה את "גורל העולם" שעלול להיות תלוי בכך. אם כי רק חצי נקודה, כי שוב, מדובר בהשלכות ולא בגזר דין חד וחלק. בנוסף, מקור הידע אינו-אמין לחלוטין.

קורות אביב בממלכה המאוחדת (חלק 5)

בעוד אני כותב שורות אלו אני נאבק להוריד את הצמיד של הכנס שלא רוצה להיפתח. אין לי מושג איך הורדתי את הצמיד שלשום. (הצלחתי).

היום המלא האחרון שלי בבירת הממלכה!
קבמתי בשעה הרגילה, אכלתי את ארוחת הבוקר הרגילה. רבצתי במידה כרגיל עד שהגיע הזמן להתארגן לצאת לכנס.
הגעתי למקום, הסתרך תור של עשרות אנשים, שלמרבה הפלא הצתמצם תוך דקות בודדות. בישראל תור כזה היה לוקח שעה אם לא יותר.

Mighty Tactical Shooter הוא משחק שעבר קיקסטרטר ומפותח ע"י שני אנשים בלבד (בעל ואשתו, אני חושב). זהו משחק side scrolling shooter עם טוויסט- בכל שלב אפשר לעצור את האקשן ולתכנן את המסלול והיריות של הספינה שלך בצורה טקטיקת. הרעיון עצמו מושך אותי כיוון שאני לא ממש אוהב משחקים שדורשים ממך להיות פשוט מהיר בתגובות שלך.

עמדתי ודיברתי עם המפתח איזה רבע שעה, והיה מאד נחמד. הוא סיפר לי על החוויה שלהם בתור פרויקט אינדי קטן ופרויקט מימון ההמוני שעברו, ואני חלקתי איתו סיפור דומה מהעבודה על ואנור– מסתבר ששניהם שחקני תפקידים.
פרט מעניין נוסף שעלה הוא שבגלל שכל המשחק נשלט באמצעות כפתור אחד, הוא מאד זמין לבעלי נכויות. דבר שלא חשבו עליו מההתחלה כמובן אלא עלה מפידבק שקיבלו לאורך התהליך. גם שאלתי אותם אם, בעקבות הגילוי, יכניסו Colorblind Mode והתשובה היא שכן! הם לא רוצים שמישהו לא יוכל לשחק במשחק שלהם בגלל מגבלה גופנית!

ממש כשסיימתי עם הבחור הזה, נתקלתי באחד האנשים שמאחורי Pro Puzzle Wrestling. תכלס זה משחק דומה לכל ש-Puzzle Quest למיניהם, רק עם דמויות שנלחמות בהאבקות במקום. הבחור שדברתי איתו אינו מצוות הפיתוח אלא מישהו שהתנדב לעזור, כי מסתבר שכל החבר'ה האלו שייכים למועדון של מפתחי משחקים בעיר בה הם גרים ועוזרים אחד לשני. הוא עובד כרגע על משחק משלו ונתתי לו את כרטיס הביקור שלי שידבר איתי.

עוד סיבובים בכנס, גליתי כמה משחקים שלא מצאתי ביום הקודם, וגליתי שיש בכנס Concrete Jungle, משחק שהוא שילוב בין בניית ערים ל-Deck Building, בו מנסים לשפר את ערך משבצות הערים שלך באמצעות מבנים שונים, שמחולקים רנדומאלית בצורת קלפים. ויש לו מצב תחרותי חדש, שלא הכרתי. זה משחק שעקבתי אחריו מזה זמן מה, ושמחתי לראות והתנסות בו בכנס. לצערי כשהתיישבתי לשחק המפתח לא היה שם, אז לא הזדמן לי לדבר איתו. אבל לקחתי כרטיס ביקור.

ישבנו להקשיב לפאנל בנושא "כתיבת סיפור למשחקים" עם כמה בחורים חביבים, בחור שעובד ב-Splash Damage, בחור שעבד על Alien Isolation ועוד אחד שאני לא זוכר כרגע. היה נחמד ומבדר. התמקדו בכך שהם בונים סיפורים בצורה לא לינארית ומודולרית, לא בצורת תסריט, כי קטעים שונים צריכים להיכנס בנקודות שונות במשחק וגם הסיפור צריך להיות בנוי כך שיהיה ניתן להחסיר ממנו חלקים בלי לפגוע בו.
לא הקשבתי עד הסוף כי הייתי צריך להגיע לפגישה.

הלאה, פגישת עם Versus Evil, חברת הפצה של משחקים כמו The Banner Saga, Afro Samurai ו- Amikrag. קודם כל היה נחמד לדבר עם מישהו מחברת הפצה, מה שלא ממש יצא לי קודם לכן, כל שכן חברת הפצה שהיא בעצמה אינדי. מדובר בחברה בת 5 עובדים שקיימת בסה"כ 18 חודשים. סיפרו לי שרק עכשיו הם גדלו למצב שהם יכולים לצאת לכנסים ועוד יש מישהו שישאר במשרד.
שני משחקים ספציפיים הוצגו בחדר שלהם ודברנו עליהם.

הראשון, Kyn, הוא משחק האק-אנד-סלאש, זחילת מבוכים בסגנון דיאבלו וטורצ'לייט, כשהטוויסט הוא שאתם שולטים במספר דמויות (2 עד 6), ואפשר לשנות את חלוקת התכונות שלהם בכל רגע נתון שלא נמצאים בקרב, בין 3 עצים שונים (לוחם, קוסם, וגנב בעיקרון). קונספט מגניב, מכמה הדקות הבודדות שראיתי במקום לא התרשמתי במיוחד, אבל צריך לנסות אותו.
זה משחק שמפותח ע"י 4 אנשים, שהתחילו את דרכם כבנקאים, פיתחו אותו בשעות הפנאי, בשלב מסוים עברו לעבוד בחצי משרה, ובשנה האחרונה במשרה מלאה.

Toren הוא משחק ברזילאי המבוסס על המיתולוגיה הברזילאית, שקיבל מענק פיתוח ממשרד התרבות של ברזיל. הוא מתמקד בילדה בשם Moonchild שנולדה לכובדה במגדל הנשמר ע"י דרקון מרושע, וצריכה לעשות את דרכה אל ראש המגדל כדי לברוח. זאת, על מנת להביא אל העולם את הלילה, שכן הוא מקולל ביום נצחי. במהלך המשחק הדמות גדלה מילדה, לנערה ולאישה לוחמת.
הטוויסט הבאמת מעניין בו הוא שכל פעם שהדמות מתה, הנשמה שלא מתגלגלת חזרה והדמות הקודמת הופכת לאבן, כך שאפשר להשתמש בה לאחר מכן במשחק. יש מקומות במשחק בו אתה צריך למות כדי לפתור את הפאזל שיאפשר לך לעבור הלאה.
האסתטית מהממת. מבחינת המשחקים, הוא דומה למשחקי הנסיך הפרסמי משנות האלפיים, או לטומב ריידר.

חוץ מזה דברתי עם הבחור על העיסוקים שלי ועל התעשייה בישראל, ספרתי לו על כנס GameIS ועל האי-כנסים שנערכים כאן, קונספט שלא הכיר כלל. על ואנור, על האתר שלי ושאר דברים.
אני עומד לקבל קודי גישה לכל המשחקים שלהם, אז יהיה עוד מה לספר בעתיד.

הצוות האחרון איתם נפגשתי הוא של SkyScrappers.
יש טרנד לאחרונה של משחקי מכות 4 שחקנים בסגנון סמאש ברודרס. De Mambo שראיתי ביום חמישי היה אחד מהם, ו-SkyScrappers הוא אחד נוסף. מלבדם, ראיתי לפחות עוד 4 אחרים.
הגימיק של המשחק הזה הוא שכל השלבים שלו מטמוטטים באיזשהי צורה, והמטרה שלך היא לאו דווקא להביס את הדמויות האחרות אלא להגיע לפסגה בלי ליפול למטה. בדרך אתה צובר עוד אנרגיה אם אתה מטפס על חלקים שנופלים בזווית חדה מאד, ועושה שימוש בסביבה שלך. האנרגיה מחזקת את המתקפות שלך, כמובן.
מעבר לכך, הם התאמצו לתת למשחק מראה של משחק ארקייד. החל ממסך הפתיחה, התפריטים וה-UI. זה עובד ממש טוב, והוא באמת נראה כמו משחק ארקייד מודרני.
אני לא יודע אם הוא טוב, כי בדיוק כמו De Mambo זה לא סוג המשחקים שאני נהנה מהם. אבל באמת נראה שיש המוני כאלו עכשיו. נחכה ונראה מי מהם יזרח ומי ישקע.

זהו זה. הסתובבנו עוד קצת והתפזרנו.
מחכה לי ערב נעים במלון, במהלכו אחליט אם אני רוצה ארוחת ערב.
מחר בבוקר יוצא לשדה התעופה והביתה!

היום הזה של הכנס היה טוב יותר מיום חמישי. לא יודע ממש למה (מלבד החברה). השיחות שלי עם האנשים זרמו יותר והוצאתי יותר מידע חדש.
נקווה שיניב עוד פירות בעתיד.

קורות אביב בממלכה המאוחדת (חלק 4)

אלבום התמונות.

קמתי בבוקר עם התלהבות מחודשת לבקר בכנס לשמו התכנסתי (אני עצמי ואנכי) בלונדון, EGX Rezzed. זהו יותר יריד מאשר כנס, כי רוב מה שיש בו זה שולחנות על גבי שולחנות של מחשבים וקונסולות בהם מוצגים משחקים, כשהמפתחים עומדים בקרבת מקום לענות על שאלות. הכנס מתמקד במשחקי אינדי, וזהו מוקד המשיכה שלו עבורי- כל מיני משחקים חדשים ומגניבים, כשהמפתחים ממש שם, ורובם צוותים קטנים מ-10 אנשים ולא חברות ענק.

היום הראשון של הכנס הוא סוג של "נספח". מי שרוצה להיכנס אליו צריך לקנות כרטיס בנפרד, כי בעיקרון הוא מיועד לתקשורת (Press). אני זכיתי לקבל כרטיס תקשורת אחרי שהצגתי למארגני הכנס כתבות ווידאו שהכנתי בעבר.

חלק מהצ'ופרים של להיות ברשימת התקשורת של הכנס, זה לקבל פניות יח"ץ ממפתחים שממש רוצים שתבוא ותבדוק את המשחקים שלהם. עד שעליתי על הטיסה, הצלחתי לארגן 6 פגישות כאלו. בדיעבד, יכולתי לדחוף את כולן היום, כי בפועל כל פגישה לא לקחה יותר מ-10 דקות. כיוון שלא ידעתי את זה, חלק מהפגישות יערכו ביום שבת.

הגעתי למקום (Tobacco Dock) קצת מוקדם משעת פתיחת הדלתות, עמדתי בתור המהיר וקבלתי את הצמיד הכחול עם כיתוב Press (כנסי משחקים בארץ, ראבק, תאמצו כבר את שיטת הצמידים).
לאחר פתיחת הדלתות יצאתי לסריקה כללית של כל האזורים, בהתחלה בלי לגעת במשחקים עצמם. רק לאתר מה נמצא איפה. גליתי שבקומה התחתונה יש מתחם שמיועדת לפגישות עסקים ותקשורת בלבד, ושיש שם בר מים! כמה נפלא, זה המקום היחיד עד כה בו ראיתי מים חופשיים ולא מינראלים.

הלאה. המשחק הראשון שהלכתי לראות הוא Big Pharma, איתם לא הצלחתי לארגן פגישה אבל התעניינתי בו מהרגע שגליתי שהוא קיים. זה משחק ניהול בו אתה שולט בחברת תרופות וצריך לייצר את התרופות. יש מפעל, מייבאים חומרי גלם, מעבירים אותם דרך מכונות איבוד שונות עד לקבלת התרופה הרצויה. יש גם מערכת של מבחנים קלניים, פטנטים, תופעות לוואי ועוד.
דבר אחד מעניין שלמדתי ממשחק של כמה דקות בדמו שבכנס, הוא שהמשחק נערך כולו בזמן אמת- בניגוד לכמעט כל משחק ניהול אחר מסוגו. גם כשאתה עסוק בבניית בית החרושת שלך, הדקות ממשיכות לתקתק והכסף ממשיך לברוח. מעניין.

הפגישה הרשמית הראשונה הייתה עם חבר'ה בשם Convoy Games, המפתחים את המשחק Convoy. שורה תחתונה: זה FTL לא בחלל. וקצת מאורגן יותר. הרעיון הוא שאתה שולט בשיירת כלי רכב שמסתובבת בעולם פוסט אפוקלפטי ומחפשת את החלקים הדרושים לתיחקון ספינת החלל שהתרסקה עליו. יש מפת עולם עליה אתה מטייל עם השיירה, עד שמגיעים לאיזשהו אירוע בו עליך להחליט איך לפעול. לפעמים, האירוע יתחיל קרב- שזה החלק החזק של המשחק, לדעתי. הקרבות הם בזמן אמת (אם כי יש אפשרות להשהות את המשחק עם מקש הרווח), כשאתה שולט בכל רכבי השיירה שלך ונותן להם הוראות. לא מספיק להחליט התקיף את האויב. כיוון שהכל נעשה תוך כדי תנועה, אתה צריך להחליט איך להציג את היחידות שלך כדי שיהיו בטווח לאויב מצד אחד, ומצד שני שלא יתקלו בדברים כמו סלעים או מוקשים. המהירות עצמה גם משחקת תפקיד חשוב.
אני צופה שיש למשחק פוטנציאל לסחוף (ולתסכל) אחרי אנשים בדיוק כמו FTL.

פגישה הבאה: Mushroom 11. סביר להניח שיותר מחצי מהפיד שלי יותר במה מדובר, כי זה משחק שחצי מהצוות שלו (כלומר,אדם אחד. Itay Keren) ישראלי. זאת ועוד, הוא קטף עשרות פרסים ברחבי העולם ב-3 השנים שהוא נמצא בפיתוח.
ולמרות זאת, ישבתי לשחק בפעם הראשונה. המשחק היה מאד רגוע ו-engaging מההתחלה, ברמה שממש התנתקתי מרעשי הרקע של הכנס ופשוט שחקתי (אחר כך כשצפיתי באנשים אחרים גליתי שלשקיעה הזאת יש חסרון, כי מפספסים פרטי רקע שלמעשה מספרים את הסיפור). השליטה טיפה לא אינטואטיבית אבל לוקח אולי 10 דקות להין את הפואנטה מאחוריה, וסה"כ מדובר במשחק שכולו נשלט ע"י כפתור אחד בעכבר.
כשהגעתי לבוס כבר לא הייתי רגוע כל כך, אבל עמדתי במשימה והבסתי אותו! חוץ מזה יש כמה פאזלים שמעוצבים ממש חכם בשלב ששחקתי, והרגשתי טוב עם עצמי כשהצלחתי לפתור אותם.

פגישה רשמית אחרונה: De Mambo. שאלתי את המפתחים מה הקשר בין השם למשחק, והתשובה שקבלתי היא שהוא פשוט שריד מתקופת הפיתוח ואף אחד לא באמת זוכר למה.
ד'מאמבו הוא משחק מולטי-פלייר תחרותי מקומי, שמזכיר מיד את Smash Bros, כש-4 דמויות רוצות להעיף אחת את השנייה מהמסך. הוא מופשט יותר, כי אין דרגות של נזק והדרך היחידה להפסיד היא לצאת מהשלב. אבל, כדי להפוך את הדברים למעניינים יותר, כמעט כל הבלוקים מהם בנויים השלבים ניתנים להריסה. כך שככל שהמשחק מתקדם יותר, שדה הקרב מתחיל להיעלם והסיכוי ליפול הולך ועולה.
בנוסף, יש מכאניקה נחמדה שגם אחרי שהפסדת את 3 החיים שלך, אתה יכול לזכות בהזדמנות לחזור אל המשחק. שטיקים כאלו שמונעים מאנשים להשתעמם הם תוספת חיובית וראויה.
זה בפירוש לא המשחק שלי. בקושי הצלחתי להשתלט על ה-dPad כדי לקפוץ ולזוז ממקום למקם. אבל יש מצב שהוא יצבור קהילה מסוימת למשחקים תחרותיים מקומיים.

משחקים שראיתי ללא פגישות:
Game of Glory הוא עוד משחק מולטי-פלייר תחרותי דמוי-DOTA. השטיק שלו הוא התמקדות באקשן, כשהוא למעשה twin stick shooter במפה של MOBA (יש מצב משחק נוסף, שיותר מזכיר משחקי יריות תחרותיים רגילים). אין minions בנתיבים, רק creeps בג'ונגל אותם אפשר לגייס כדי שילכו להטריד את האויב.
האסתטיקה נראית טוב, אבל מעבר לכך הוא לא נראה מחדש במיוחד… אולי ישתלב טוב בסוג של entry level MOBA כמו Awesomenauts, כי הוא מחקה הרבה ממנו. האלפא פתוחה כבר עכשיו לכולם, אתם יכולים ללכת לנסות בעצמכם.

Flame Over הוא רוג-לייק די קלאסי, רק שבמקום להילחם באויבים, משחקים כבאי שנלחם באש! אנחנו נכנסים לבניין בוער וצריכים להגיע לקומה האחרונה שלו תוך כדי כיבוי האש, צבית כסף, שדרוגים והצלת אנשים לכודים (וחתול. כשמצילים את החתול מקבלים חיים נוספים!).
השטיק המעניין שלו, מלבד הקטע של לחימה באש במקום באויבים, הוא שלא מאבדים חיים מיד. יש מד שמציג כמה "חום" אתה מסוגל לסבול, ואפשר להתרחק, או לכבות את עצמך, כדי להימנע מאיבוד החיים.
המשחק כבר יצא ל-PS Vita ממש עכשיו, ויצא בקרוב ל-PC.

אז מסתבר שאפילו מפגישות של 10 דקות יוצא לי הרבה מה להגיד על משחקים. יתכן שהכנס הזה יחזיר את ההשקעה שלו אחרי הכל.

הייתי צריך לשרוף שעתיים כי הכרטיסים לאירוע פרסי המשחקים של BAFTA היו זמינים רק מהשעה ארבע. זה היה קצת מעצבן כי כבר כאב לי הגב ובאופן כללי הרגשתי אומלל. הגעתי חזרה למלון (וגליתי ששמתי את התג על הדלת הפוף, אז לא סדרו לי אותו) עם רק שעה להתארגן ולצאת חזרה לאירוע.

אני מניח שזה קטע של אינטרוברטים, אבל כשאני לא בבית שלי אני כל הזמן רוצה להיות בבית שלי. אני מסיים כל ערב, כשלא משנה כמה טוב בליתי, אני רוצה חזרה הביתה. המלון קצת עוזר בקטע הזה (וזאת הסיבה שאחרי שנה שעברה העדפתי לקחת חדר מלון לעצמי), אבל יש לו את השפעת הלוואי של לא לרצות לעזוב אותו אף פעם.

אירוע BAFTA Games הזכיר לי למה אני מגיע לכנסים האלו ולא הכל היה שווה את הנסיעה הזאת.

זה קל מאד כשאתה יושב בבית, חודש אחר חודש מתעסק בעבודת ה"יום" שלך ולא מתקדם בפיתוח המשחק עליו חלמת מגיל 16, להרגיש שאתה נמצא בוואקום. להסתכל דרך האינטרנט על כל הדברים שאנשים עושים שם בחוץ, ולהרגיש אומלל שאתה לא מתקדם באותה הצורה.
BAFTA Game Awards היה מלא בכל כך הרבה אנרגיה חיובית, עם אנשים נהדרים שאוהבים בכל נפשם את התחום. אם הגעתם עד לנקודה הזאת, לכו לראות את חלק מה-Highlights שפירסמו מהכנס. הם ממש שווים כל רגע.

ישבתי שם, ליד בחור זר שפגשתי כמה דקות לפני כן, והרצנו בדיחות לאורך כל האירוע. ישבתי שם וראיתי משחקים שאני מכיר ומעריך ועודדתי אותם במועמדויות שלהם. ראיתי משחקים שאני בכלל לא מכיר! ראיתי משחקים שממש לא חשבתי שראוי שיזכו בפרסים שלהם (Destiny משחק השנה? ברצינות?). נהנתי לשבת ולהמשיך את היריבות הדמיונית עם טים שייפר שבעיניי מייצג את כל הרע בתעשייה.
הטקס היה פשוט חגיגה של כל מה שטוב במשחקים. של האנשים שהופכים את המשחקים האלו למציאות. של הסביבה שתומכת בהם, השחקנים שמשחקים בהם, הארגונים שתומכים בחינוך ילדים לעיצוב משחקים.
הרבה פעמים שאנחנו רואים אירוע "מיינסטרים" של גיימינג, יש הרגשה של זיוף. כאן לא הייתה הרגשה כזאת בכלל.

ונזכרתי למה באתי לכאן, ולמה אני ממשיך להתעסק במשחקים, למרות ההתקדמות האיטית, למרות שהם לא מסוגלים לפרנס אותי, לא כרגע ולא בישראל.

ועכשיו, ניתן לגב הכואב שלי מנוחה. לילה טוב.

קורות אביב בממלכה המאוחדת (חלק 3)

אלבום התמונות.

למי שזוכר את אירועי הפעם הקודמת, נשארתי במלון הבוקר עם כאב ראש וחוסר רצון כללי לחיות. דווקא נחתי טוב מאד ונהנתי מזמן הרביצה הזה (אחרי הכל, הפעילות האהובה עלי).

לקראת אחת הבטן החליטה שהיא רעב, כאילו לא הספיקה לה ארוחת הבוקר המאוחר. אבל ידעתי שיש לי תוכניות לערב ולא רציתי לצאת ולחזור למלון, אז הודעתי לבטן שהיא תחכה למאוחר יותר.

כן שכבתי במיטה במשך חצי שעה ושאלתי את גוגל איפה אני רוצה לאכול. אתם יודעים שמכשירי אנדרואיד יעילים פי 3 יותר בחו"ל מאשר בישראל? על ישראל הם לא יודעים כלום. נסגרתי בסופו של דבר שאני רוצה המבורגר, המפה נתנה לי שתי אפשרויות במרחק שווה מהמלון, וכיוון שאחת מהן הייתה מסעדת Byron עליה ערן כבר המליץ לי, לשם החלטתי ללכת.

אז בסביבות שלוש וחצי יצאתי ועשיתי דרכי בטיוב לביירון. הסתבר שהתחנה בה ירדתי היא ממש על הגדה הצפונית של הטמזה, אז אפילו יצא לי לטיל כמה דקות לאורך הנהר, וראיתי מרחוק את הלונדון איי והביג בן בדרך גם עברתי ליד בניין מפואר של התאטרון בו מציגים את המחזמר מלך האריות.

הגעתי לביירון, שהסתבר שהוא סניף אחר מהסניף שערן הראה לי אתמול (את התמונה הזאת כבר העלתי מוקדם יותר). הזמנתי את המנה הקרויה על שם המסעדה, שהיא המבורגר עם תוספת 2 סוגי גבינות ורצועות בייקון. בנוסף הזמנתי מילקשייק כי אמרו לי שהם שווים. ואכן כך.

היות שהייתי לבד, והייתי אני- עם קצב האכילה בהתאם- סיימתי שם בטח ב-20 דקות. היה ממש טעים, במחיר דומה למה שהיית משלם בארץ על המבורגר במסעדה, אבל עם יותר תוספות.

הו אז עשיתי פעמי חזרה לרכבת לצאת צפונה לעבר חנות Leisure Games! הגעתי איזה 20 דות לפני הזמן, אחרי שחלפתי על פני החנות 3 פעמים בלי לשים לב. טיילתי הלוך ושוב בין המדפים, מסתכל על המשחקים השונים (יש שם בערך הכל). מצאתי את One Night Ultimate Werewolf + הרחבה, ואת Resistence + שתי הרחבות. אבל בסוף לא קניתי כלום כי בארץ בקושי יוצא לי לשחק משחקי שולחן.

ואז הגיעו ערן וג'ו (החבר של ערן אצלו שחקנו בערב הקודם), והתחלנו משחק של I, Spy, בו כל שחקן הוא מרגל לטובת אחת המעצמות ערב מלחמת העולם הראשונה, והוא צריך לחבל, לרמות, לגנוב ולסכל כדי שהמעצמה שלו תצבור כוח והשפעה על חשבון המעצמות האחרות, כשהנאמנות של כל שחקן מוסתרת.

i spy

המשחק מומן דרך קיקסטרטר. התרשמנו מאיכויות ההפקה הגבוהות למשחק בסדר גודל שכזה, גם אם יש דברים שהיינו משנים. לקח לנו סביבות 3 שעות לשחק, כולל למידת החוקים. לשחקנים מנוסים יקח בערך חצי מהזמן.

זהו זה. אני עכשיו במלון, מתכונן לקראת היום הסופר עמוס שיהיה מחר. חלק בי רוצה לחזור כבר הביתה.

לילה טוב.