איש-העכביש בנשף

לאחרונה העלתי את הרעיון לפרסם בבלוג זה  קטעים שכתבתי לעבודות במהלך הלימודים האקדמים. מטבע הדברים, אני נוטה לעסוק בסוגיות שמעניינות אותי, כלומר נוגע הרבה בפמיניזם, ייצוג וניתוח התרבות.

לפניכם הרשומה הראשונה ב(אולי)סדרה, שנכתבה כעבודה מסכמת בקורס "מבוא לפסיכולוגיה חברתית" בהנחיית ד"ר ניבה דולב.

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "ספיידרמן: השיבה" (Spider-man: Homecoming), סרט גיבורי-על חדש המצטרף לסדרת הסרטים המצליחה של אולפני מארוול. במגזין המארי-סו, אתר תרבות פופולרית בעל המטרה המוצהרת "לחגוג ולקדם גיוון, ייצוג נשי וחלל בטוח לכולם", התפרסמה כתבה הסוקרת את הייצוג הנשי והאתני בסרט.

סוגיית ייצוג נשים, להט"ב ואתניות (People of Color, POC) במדיה, כפי שהיא מהדהדת בשני העשורים האחרונים, מתבססת על סטראוטיפים הקיימים מצד אחד אצל קבוצת האנשים שכותבים ומפיקים תכנים – רובם, עדין, גברים לבנים. ומצד שני אצל מי שנתפס הקהל העיקרי של תכנים אלה. היות שהכותבים מנסים בד"כ לכתוב את מה שהם מכירים ומה שהם חושבים שימכור, הם נוטים להכללות על תכונות של קבוצות אחרות המובילה לאשליית הומוגניות קבוצת החוץ – כתיבת נשים, שחורים, ערבים וכדומה כבעלי תכונות הומוגניות משותפות. בעוד שניתן למצוא בסרטים רבים שלל דמויות מורכבות של גברים ממוצא אירופאי-אמריקאי, שממלאים תפקידים שונים ומגוונים, נשים מוצגות בסרטים רבים במספר קטן של תפקידים – העלמה במצוקה, הכיבוש הרומנטי – כמעט לחלוטין כתמיכה לגבר הגיבור ראשי.

את המצב ניתן לראות גם בליהוק קבוצת שחקנים לסרט שביניהם יש אישה או גבר שחור בודדים – תופעת הטוקניזם, כשהמפיקים מלהקים את אותם השחקנים הבודדים כדי ליצר מראית עין של גיוון ושיווין. יתרה מכך, לאורך השנים הייתה תופעה בכתיבת דמויות שחורות – ובגרסה המודרנית, הומוסקסואליות – "השחור הקסום", דמות משנה לה יש תמיד תובנות חשובות או כישורים מיוחדים שגובלים בקסם תוך מחיקת התכונות השליליות של הדמות כאדם.

ייצוג המבוסס הכללות וסטראוטיפ, שמובילים לכתיבת דמויות הומוגניות ושטוחות המבוססות על דעות קדומות, גורם לנבואה המגשימה את עצמה – נשים שרואות את עצמן בתפקידים תומכים בלבד, כדמויות רגשיות שקיימות לסיפוק הפנטזיות של הגיבור. קבוצות אתניות שמתוארות כאויבים בלבד.

בתחום ביקורת התרבות כשמנתחים האם יצירה קולנועית מכילה ייצוג סביר של נשים, משתמשים לעתים קרובות ב"מבחן בכדל" – כך גם בכתבה זאת. מבחן בכדל מבוסס על שלושה קריטריונים: האם יש ביצירה לפחות שתי נשים; האם הן משוחחות אחת עם השנייה; והאם נושא השיחה אינו גבר. הצפייה היא שבכתיבה בה יש ייצוג אמין של נשים, המבחן יהיה קל מאד לעבור. ועדין, רוב סרטי הקולנוע המודרניים נכשלים בו.

הכתבה מדגימה כיצד גם הסרט "ספיידרמן: השיבה" נכשל במבחן בכדל, אולם הולכת צד נוסף בניתוח הייצוג בסרט מעבר לכך. ראשית, הסרט מכיל מספר דמויות נשיות הן בתפקידים תומכים והן כניצבים, ממגוון רחב של ייצוג אתני. הסרט אף מציג זוג נשוי מעורב, דבר שעדין נדיר בקולנוע האמריקאי. שנית, מלבד אישה אחת, אף אחד מהן אינה נופלת לתפקידים הנשיים המסורתיים בקולנוע. שתי הדמויות התומכות העיקריות – ליז ומישל, חברותיו של הגיבור לספסל הלימודים – הן תלמידות מוכשרות, עצמאיות ופרקטיות, כל אחת עם אשיות מובחנת. ניכר בכתיבה שנעשה מאמץ ליצור דמויות מורכבות.

אולם, למרות שבמובנים מסוימים הסרט מצליח לשבור סטראוטיפים ומנסה שלא ליפול לאותן הדעות הקדומות, הכתבה מתארת כיצד הוא לא מצליח בכך לחלוטין. הדודה מיי, הדמות הנשית התומכת השלישית בסרט, מוצגת כמעט אך ורק כמושא לפנטזיה מינית ובשוליים גם כדמות בימאית – סטראוטיפ בפני עצמו. והבור העיקרי בו נופל הסרט, שממשיך להנציח את הסטראוטיפ המגדרי – תפקידן היחיד של הדמויות הנשיות בסרט הוא לתמוך בסיפור של הפרוטגוניסט. כפי שהכתבה מציגה את זה, "תארו לעצמכם סרט בו הגברים אינם מדברים לעולם, מלבד כשאשר נושא השיחה הוא האישה בחייהם" – מצב תאורטי שלעולם לא יקרה, אך כבר מתרחש היום כשמדובר בייצוג הנשי של הסרט.


מקורות

Hale-Stern, K. (2017). Spider-Man: Homecoming Doesn’t Pass the Bechdel Test. It Doesn’t Come Close. Retrieved from https://www.themarysue.com/spider-man-bechdel-test/

Jones, D. M. (2005). Race, sex, and suspicion: The myth of the Black male. Westport, Conn: Praeger.

וריאציה נוספת לנושא

ביולי 2014 כתבתי את הרשומה וריאציות על נושא. היא עסקה במה שאני רואה כאחריות שלי בתור יוצר תוכן להכניס ליצירה שלי ייצוג הולם לנשים. הרשומה עדין רלוונטית וממשיכה להעלות מפעם לפעם בדיונים אינטרנטיים, אך מזה זמן מה, כל פעם שקישרתי אליה הייתי צריך להגיד לאנשים – יש שם פסקה בה כתבתי שאני לא פמיניסט. שאני נרתע מפמיניזם; הפסקה הזאת כבר לא נכונה.

אז החלטתי עכשיו שהגיע הזמן לעדכן את הרשומה הזאת ולהוריד את הפסקה ההיא. אני פמיניסט. אני דוגל בעולם בה החברה לא מקטלגת אנשים בתוכה לתכונות ותפקידים בשל המגדר שלהם, לא מביישת אנשים שלא מתאימים להגדרה שלה, ולא מהללת אנשים פוגעניים שכן.

אני יודע שזה לא יקרה בימי חיי. סקסיזם ימשיך לשלוט בחברה שלנו עוד כנראה הרבה זמן. אבל אני יוצר, ובתור יוצר אין שום סיבה שהוא ישלוט ביצירה שלי. אני לא מושלם – אני רק לומד. עד לפני שלוש שנים לא שמתי לב בכלל שיש לי הטייה טבעית לכתוב 90% דמויות גבריות. היום השתפרתי, והגעתי כבר כמעט לשוויון בכתיבה שלי. אני גם מכניס מגוון רחב יותר של נטיות מיניות ויחסי זוגיות ליצירה שלי.

אם לצטט את עצמי מדיון שנערך בפייסבוק לפני כמה שבועות:

אני רוצה שכל ילדה וילד שיקראו את המשחק שלי ימצאו בו משהו מגניב שהם יכולים להזדהות איתו
ולא יראו שם דברים שהם בגדר פנטזיה לאחרים בלבד, או עלבונות.

This is my stand.

תקציר עונת 2016

שיר לרשומה זאת.
תמונת הכותרת של אביב אור וערן אבירם, מעד ארבעה משחקנים.

בשנת 2013 התחלתי לראשונה לכתוב סוג-של סיכומי שנה לא מחייבים. שנת 2013 נותרה עדין אמת המידה התחתונה לכמה רע יכול להיכנס לתקופת זמן כל כך קצרה. שנת 2014 הייתה חיובית הרבה יותר. ב-2015 לא כתבתי תקציר כי התקופה נובמבר-דצמבר הייתה נוראית עבורי, ולמרות שהתכוננתי בראש לרשומה כזאת, בסופו של דבר לא כתבתי אותה.

ברובה, שנת 2016 הייתה חיובית. היו עליות ומורדות, אך בסה"כ התוצאה לטובתנו. מה היה לנו?

  • בתחילת השנה הצלחתי לעבוד במשך חודשיים כמעט במשרה מלאה על Champions of Fate. המשחק עבר מאוסף של רעיונות וחלקים חצי-מוכנים, לגרסת אלפא שאפשר ממש לשחק אותה עם אנשים, ואכן הרצתי שני פלייטסטים שהובילו לסבבי שו"ש. לאחר התקופה (שהסתיימה בדיוק ביום-ההולדת שלי) הרגשתי שרוף מרוב כמות הזמן שהשקעתי בפרויקט, ולא הצלחתי לחזור אליו. בחודשים מאז כתבתי כמה רשימות פרטים לביצוע לגרסה הבאה של המשחק, אבל טרם חזרתי לעבוד עליו. באופן אישי אני מרגיש רע שהתכוונתי לסיים את הפיתוח במהלך 2016 ולא התקרבתי לזה, אך בראיה לאחור, זאת הייתה קפיצת דרך משמעותית שאסור לי לזלזל בה.
  • עוד לגבי גיבורים וגורלות, עיצבתי אריזה יפהיפה שאני מאד גאה בה ומחשיב אותה כרגע לפסגת השגי בעיצוב. נבות רם עיצוב לוגו חדש לואנור והוא מהמם ברמה אחת, כיף לי ממש שיש אנשים מוכשרים כל כך בסביבתי.
  • ועוד לגבי המשחק (מסתבר שלמרות ההרגשה הסוביקטיבית שלי, ההתרחשות הייתה מאד משמעותית!), לקחתי את ואנור שהיה עד אז רק המותג למשחק התפקידים הישראלי, והפכתי אותו למותג-הגג שלי לפיתוח והפצת משחקים. מה יקרה עם זה בעתיד? לא יודע. אבל אני מרגיש שזאת התקדמות ראויה לציון.
  • השנה הייתי שותף להפקה של לא אחד, כי עם שני (!) מרתוני שידור משחק-תפקידים לצדקה. הראשון, ממש בתחילת השנה, היה מרתון ציידי המפלצות – שלמרות שהופק בתנאים לא אידאלים היה הצלחה מסחררת ופסגה חדשה ברמה אליה אנחנו יכולים להגיע. השני, מרתון Up to Four Players and a GM – היה ניסיון ראשון בהפקה לקהל דובר אנגלית והיה הצלחה בפני עצמו, למרות חבלי לידה ושינויים בפורמט.
  • אפרופו על כתפי גמדים, השנה יצאנו יחד עם איתי חורב בגיוס ההמונים לפרויקט קוסמים קטנים – משחק תפקידים להורים וילדים – שגייס 32,000 ₪ (!!) ומחזיק כרגע בתואר המימון המוצלח ביותר למשחקי תפקידים בישראל. הליווי של איתי בתהליך השיווקי של הגיוס היה משמעותי מאד עבורי ולימד אותי רבות בפן המקצועי-אישי של הליווי. הפרויקט כרגע בשלבי העימוד של הספר – גם משימה שנמצאת באחריותי, ושנתנה לי הזדמנות לחזור ולהכיר Adobe InDesign, התוכנה המעולה ביותר שכולם צריכים אבל לא יודעים שהם צריכים.
  • העימוד של קוסמים קטנים גם עודד אותי לחזור לעבוד על המהדורה המודפסת החדשה של ואנור, אותה אני מנסה להוציא לפועל כבר שנתיים אבל מסיבות טכניות שונות, כשלה. בזכות InDesign יש סיכוי טוב שבחודשים הקרובים הפרויקט יסתיים בהצלחה.
  • עוד ואנור (כי לא היה מספיק!), השנה התחלתי להנחות את מערכת ליל הנצח, מערכת ואנור שבועית בצ'אט. היא זוכה לכמה תארים, כמו המערכה הארוכה ביותר שהרצתי אי-פעם, מערכה בצ'אט שמחזיקה מעמד כבר חצי שנה, המערכה בשבילה אני כותב דברים חדשים לואנור אחרי מספר שנים שלא עשיתי זאת בכלל, ועוד.
  • השנה גליתי את MagicaVoxel, תוכנה מדהימה למידול תלת מימדי באמצעות ווקסלים, ובמשך כמה שבועות עבדתי עליה למדל בניינים שונים ואף יצרתי קונספט למשחק שישתמש בהם.
  • מכל הדבר האלה, הדבר שמילא את רוב הזמן שלי בשנה האחרונה הוא השיבה ללימודים האקדמים במחלקה לתקשורת של המכללה האקדמית כנרת. יש לי הרבה דברים להגיד על הלימודים האלה (ואם אתם עוקבים אחרי בטוויטר, קראתם אותם לעיתים קרובות), אבל מעל לכל הלימודים בשנה האחרונה הראו לי שהלכתי בסופו של דבר לכיוון הנכון – כן, התחום שלי הוא תקשורת. בין אם תקשורת שיווקית במדיום הדיגיטלי בה עסקתי באופן מקצועי במשך שש שנים, בין אם הפקה ליוטיוב, ל-Twitch.tv, הפקת רדיו או פודקאסט, בין אם כתיבה באתרים ובספרים. העבודה שלי היא לספר סיפור לקהל, וזאת עבודה שאני אוהב ושיש לי תשוקה אליה ואני לא רואה את עצמי מפסיק, בכל מדיום בו אבחר לעבוד.
  • ואם תקשורת, אז ללא ספק גולת הכותרת של 2016 הוא פודקאסט שורפים משחקים. התוכנית עשתה את צעדיה הראשונים ב-2015 אך הפכה למשמעותית השנה, עם גידול בקהל מ-50 האזנות לפרק ועד 160 ויותר כיום (320%) וכ-800 הורדות מידי חודש (לא כולל יוטיוב). כתבתי לפני שבועיים בטוויטר שמידי שבוע, כשאני רואה את הלוגו של התוכנית (גם אותו עצבתי השנה) ממלא את פיד הפייסבוק, אני מתמלא גאווה.
  • נוסף בעריכה: רק אחרי הפרסום בפייסבוק נזכרתי בעוד אבן דרך משמעותית של שנת 2016 – לאחר שנתיים של שינוי תזונתי, לא רק שהורדתי מעל 20 ק"ג ממשקלי, אלא ששפרתי משמעותית את הפרמטרים האחרים בבריאות שלי. לחץ הדם ירד, הכולסטרול ירד, תפקודי הכבד התאזנו. בקיצור, אני בריאה יותר משהייתי מזה עשור.

כאן נסיים. אפשר להגיד דברים נוספים על השנה ולהיכנס לניואנסים קטנים, אבל אני חושב שהתמונה הכוללת ברורה. לכם הקוראים, אמליץ לעשות תרגיל כזה משלכם – גם אם לא בפומבי – ולראות אילו אירועים משמעותיים היו לכם השנה, כיצד הם השפיעו על השאיפות שלכם, ובשורה התחתונה, האם טוב לכם?

שנה טובה וחג שמח.

פשוט וטוב

תמיד הייתי אדם שמעדיף לעשות כמה שפחות – "אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלך" היה משפט שגור ששמעתי לעתים קרובות. כך יצא שכדי להשיג תוצאות טובות אנשים אחרים היו צריכים להתאמץ מאד, ואני יכולתי לתת את המינימום ולהשיג פחות או יותר אותו הדבר. ואם לא ממש אותו הדבר, הפער לא היה מספיק משמעותי כדי לדחוף אותי לעשות עוד.

לאורך השנים כשצברתי ניסיון בלימודים, בעבודה, בפרויקטים עצמאיים, ראיתי את האנשים סביבי ממשיכים באותה המתכונת שהם למדו בבית הספר – כדי לקבל את תוצאה טובה, תעשו הרבה. ברוב המקרים, המצב בחיינו הבוגרים אינו דומה למצב בתור תלמידי תיכון. השקעה עבור תלמיד הוא לשנן חומר, כדי לענות על שאלות ספציפיות. שעות השקעה שאפשר לקשר אותן אחר כך לציון שמקבלים. בתור בוגרים – אפילו בתור תלמידי אקדמיה – המצב בדרך כלל אינו כך. כמעט שאי אפשר לראות קשר ישיר בין שעות ההשקעה שנותנים לבין התוצאה הסופית, ובין התוצאה הזאת לערך שלנו בתור אנשי מקצוע.

במסגרת לימודי התואר לתקשורת, אני לומד השנה קורס מבוא למדיה משודרת, בו לומדים יסודות הפקה עצמאית של וידאו. התרגיל הבא אותו אנחנו צריכים לבצע הוא של הפקה דוקומנטרית, וכולל הצגה בוידאו של דמות אמתית לה יש נראטיב של "סיפור הצלחה" – היא רצתה לעשות משהו, נתקלה בקשיים והתגברה עליהם. קונפליקט גיבור קלאסי, שום דבר מורכב.

לצערי, מחייבים לבצע את התרגיל בצוותים של שלושה. מצאתי לעצמי חברי צוות והתחלנו להעלות רעיונות מי יהיה האישיות עליה נבחר לעשות את התרגיל. מאד מהר הסכמנו שזה צריך להיות מישהו במכללה עצמה – כשהמטרה היא לבצע כמה שפחות עבודה על התרגיל. רק שאז התחיל ויכוח קל על האנשים עצמם, כשאחת הטענות שעלתה היא שצריך מישהו עם "סיפור טוב".

זה אותו הסממן של גישת "השקעה רבה, תוצאה טובה". לחפש את אותו האיש שיש לו את הסיפור ה"מרגש" או "מעניין" ביותר. הגישה שלי אחרת – אני אומר שאפשר לקחת כל שלוך מהרחוב, ולספר עליו נראטיב של "סיפור הצלחה". אין אדם בוגר אחד שתבחר היום שלא יכול לקחת תקופה בחיים שלו, בה הוא רצה לעשות משהו, נתקל בקשיים והצליח להתגבר עליהם. הטריק (אם אפשר לקרוא לזה כך) הוא רק איך מציגים את הסיפור.

השורה התחתונה היא שבשביל לקבל את התוצאה הרצויה, לאו דווקא צריך להשקיע הרבה ולהיות מתוחכמים – עדיף לשמור על העבודה כמה שיותר פשוטה, באיכות גבוהה. את מה שאתה רוצה לעשות – לא משנה אם זה תרגיל לקורס, מצגת לעבודה, או הצעה לפורמט החדש בשידורי קשת – תשאיר פשוט וברור, ותעשה אותו ברמה הגבוהה ביותר. אתה עובד פחות, וזוכה לתוצאה חיובית, כי המוצר שנתת בסופו של דבר מרגיש ברמה גבוהה. הוא ירגיש מתוחכם, גם בלי שבאמת הכנסת לו תוכן מורכב.

כראיה, עשרות הפעמים שאנשים חושבו שעשיתי משהו יוצא מגדר הרגיל, מורכב וקשה, כשלי עצמי הוא הרגיש סטנדרטי ולא קשה במיוחד. פשוט, וטוב.

רצף מחשבות: Rogue One

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: Rogue One: A Star Wars Story

Theatrical release posterבגדול, נהנתי מהסרט ואני חושב שהוא מוצלח.

הסרט ממשיך את המגמה שהתחילה בפרק 7 לגרום למלחמת הכוכבים להיראות אמיתי. חיילי סער עם מדים מלוכלכים, מקומות שנראים כאילו אנשים באמת חיים בהם. חיילי מורדים שמתנהגים כמו בני אדם ויכולים להיות מניאקים ולא הכל טוב-ורע מוחלט.  פרטתי קצת יותר ברצף המשבות שלי מפרק 7.

יתרה מזאת, הבמאי בפירוש ניסה ליצור סרט מלחמה מעורב עם סרט מלחמת הכוכבים. אין ספק שההתקפות של כוכב המוות עוצבו כפיצוצי פפצות גרעניות, וחלקים מסצנות הלחימה עוצבו כמו סצנות דומות בסרטים על מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד הקרב האחרון בפלנטת הארכיון.

וכדי להדגיש שמדובר בדרמת מלחמה, לאורך כל המערכה השלישית של הסרט כל דמות שחשבתם שאהבתם והתחברתם אליה, מתה. זה כמובן נעשה כדי לסגור קצוות שעלולים להישאר פתוחים, אבל זה גם משתלב יפה במוטיב הכללי.

קיי, דמות ההפוגה הקומית, הייתה מוצלחת מאד עד כדי שהייתי עצוב כשהוא מת.

צ'ירוט הוא עכשיו הג'די השני הכי אהוב עלי בכל הסרטים, אחרי קווי-גון ג'ין.

ואין ספק שחיברו הכל יפה ישר לתוך פרק 4.

עכשיו לדברים שפחות אהבתי:

CGI. ה-CG של טורקין וליאה היה מכוער. יופי שרציתם להביא דמויות ישר מהסרט המקורי, לא יודע להגיד לכם איך לעשות את זה אחרת. אבל ככה זה מגעיל. את ליאה יכולתם פשוט לא להראות – להשאיר את הגב של הבחורה בחלוק.

קו הזמן של הסרט לא ברור לי. בת כמה הייתה ג'ין בהתחלה?
בין פרקים 3 ו-4 עוברות 16 שנה. כמה מהר האימפריה מתארגנת עם היררכיה צבאית, מדים ומתקנים חדשים משלה, שלא ירשה מצבאות המשובטים?

הסרט, למרות שנהנתי ממנו, מרגיש קצת מיותר. צפיתי שהוא יכניס הרבה יותר תוספות לעלילה. בסופו של דבר הפרט העקרוני היחיד שלמדנו הוא שהם עשו retcon לבדיחה הידועה על הפגם בתכנון של כוכב המוות – אהאה לכם! זה היה מתוכנן מראש, כי המדען הראשי בעצם היה מורד. וגם היא לא הפריעה לי יותר מידי אף פעם.

כמו ב-A Day in a Life של בנות גילמור, היו כאן Cameos קצרים ומיותרים, "קריצות" לסרט המקורי. הייתי יכול להסתדר בלעדיהן (נגיד, החייזר שג'ין נתקלת בו בג'ודה, שאחר כך אובי-וואן חותך לו את היד במוס אייזלי). לפחות ג'יימס ארל ג'ונס חזר לדובב את וויידר – והסצנה שבה הוא נמצא במיכל הבקתה בלי החליפה, מגניבה ממש. למדנו גם שלוויידר יש חוש הומור!

ייצוג נשי. הוא לא קיים. זה חתיכת כתם שחור על הסרט הזה.
"הינה כל חיילי המורדים האלה שרוצים להצטרף למשימה שלנו, הם כולם גברים!"
פיכס.

סיכום תרגיל: ארבעה שחקנים ומנחה

אתמול נערך Up to Four Players and a DM – Extra Life, מרתון משחק תפקידים בשידור חי שנמשך שש שעות שהיה חלק מסופ"ש הערכה למשחקים שולחניים שאגרנו Extra Life אופרציה שמגייסת כספים עבור Children's Miracle Network Hospitals באמצעות משחקים. האירועים מתקיימים במהלך כל השנה, אבל יש מועדים ספציפיים בהם מתארגנים מאות או אלפי משתתפים מרחבי העולם לימי משחק מרוכזים. האירוע הבא יהיה ב-5 בנובמבר.

זהו המרתון השלישי שאני משתתף בארגונו, יחד עם ערן אבירם ואורי ליפשיץ כחלק מעל כתפי גמדים. המרתון הראשון שלנו, בדצמבר 2014 – צריח הברקת – אורגן כחלק ממערכת מימון ההמונים שהרמו לתמיכה בעל כתפי גמדים. המרתון השני – ציידי המפלצות – נערך בינואר השנה וגייס תרומות עבור עמותת תפוח | Appleseeds Academy.

המרתון הפעם אורגן כחלק מ-Up to Four Players, הוובקומיקס (ופודקאסט, ואופרציות נוספות) של ערן ואביב אור, שהתחלת הפעילות שלו מומנה גם במרתון הראשון. כשערן לפני שבועיים ערב אחד אמר "תקשיבו, אני רוצה להרים מרתון, באנגלית- אבל רק שש שעות הפעם!" אורי ואני הסכמנו בערך מיד, למרות שזה רבע מהזמן שלקח לארגן את ציידי המפלצות, ואפילו פחות מכמה שעבדנו על צריח הברקת.

אני כותב סיכומים כאלה אחרי כל מרתון. גם כדי לחשוף אנשים שלא מכירים למה שאנחנו עושים- כי זה כיף, וראוי, גם בלי קשר לגיוס הכסף למטרה טובה. אני משוכנע שגם אם היינו ממציאים איזשהו מנגנון כספי וירטואלי היינו ממשיכים הלאה.
ואני תמיד מספר כמה זה לא קל לשבת מאחורי הקלעים, ולשמור על כל האופרציה הזאת עובדת. אתמול היה קשה במיוחד, עם כמה תקלות טכניות ייחודיות שזאת הייתה הפעם הראשונה אי פעם- לא רק במרתון, אלא בכל הקריירה שלי בעבודה טכנית באינטרנט- נתקלתי בהן.

אבל מכל מכשול לומדים להבא. הזכרתי לעצמי שלמרות שאני מטיף לכל המשתתפים לבדוק ששום דבר לא מפריע לחיבור האינטרנט שלהם, שכחתי שיש לי יותר ממחשב אחד שמחובר לאינטרנט, ושהייתי צריך לוודא שגם הם לא עובדים- כי כשאתה מעלה 300 גיגה של תמונות לענן, רוחב הפס שלך נחנק.
יצא לי להכיר את אחד מאנשי התמיכה של טוויץ, שהגיע אלינו לצ'אט וניסה לעזור לי לפתור את הבעיה. הוא הפנה אותי לאתר Inspector שלהם– גם משהו חדש שלא הכרתי לפני זה- שעוזר לנתח את החיבור.

סקייפ היא עדין קקי של תוכנה. יש לה המון תקלות והיא בלתי צפויה. באמצע השידור היה לי "ניתוק רפאים" – הייתי מנותק מסקייפ, אבל היא הציגה לי כאילו אני מחובר. ושנסיתי לסגור אותה ולפתוח מחדש, היא טענה שאני עדין מחובר. בשלב הזה עברנו ל-Google Hangout ונאלצנו לשדר בלי מצלמות. אם יש דבר אחד שהייתי משפר לכל המרתונים בעתיד, זה למצוא תוכנה אמינה שתאפשר לנו להציג את הוידאו ממצלמות הרשת של כל המשתתפים בנפרד.

הפורמט הפעם היה קשה. ערן הריץ שלוש הרפתקאות נפרדות לחלוטין, כל אחת שעתיים. ובכל הרפתקה שלושה שחקנים מתחלפים. זה היה קשה לערן, שהיה צריך להתאים את ההרפתקאות האלה לפורמט, ועוד יותר מסובך להתאים אותן on the fly במגבלות הזמן שנתקלנו בהן. מה שהוביל לכך שההרפתקה הראשונה לא הייתה מספקת ולקח את רוב השנייה ואת השלישית בשביל באמת "לחמם" את העניינים. הפורמט של ציידי המפלצות, של מערכה אחת המחולקת לפרקים, עבד טוב יותר.

גם מבחינתי זה היה קשה, כי במקום להחליף שחקן אחד בכל הפסקה- כפי שהיה בפעמים הקודמות- הייתי צריך להחליף את רוב הצוות. זה דרש דיאלוג עם שלושה אנשים חדשים בכל סבב, ותפעול חיבורי הרשת שלהם. זה גם אמר שאם מישהו לא מצליח להתחבר- תופעה נפוצה- אנחנו נתקעים עם פחות יכולת להמשיך הלאה. בעוד שבפעמים הקודמות, אם האורח לא יכול להתחבר, אפשר להמשיך עם צוות הליבה ולתפעל את התקלה תוך כדי המשחק.

למרות הכל, המרתון היה מאד מוצלח! היו איתנו אנשים כפיים בצ'אט ובשידור. גייסנו 240$ במהלך השידור (+145$ שאביב אור וערן מוסיפים מהפטרונים של עד ארבעה שחקנים), סכום שעומד בקנה מידה אחד עם מידת הפעילות שהייתה במרתון, משך הזמן בו הוא שודר, ומידת השיווק המקדים שביצענו בשבוע שלפני. תכפילו את משך הזמן של השידור ותנו עוד 3 שבועות עבודה, והיינו מגייסים פי 2 או 3 – וזה בהחלט יקרה, בפעם הבאה.

אז עד הפעם הבאה!

מפיקים: ערן אבירם, אביב אור, אורי ליפשיץ, אביב מנוח.
שחקנים: אופיר דותן, ג'וני עומר, לוקאס פייפר, דימה ונגר, עופר מתוקי, ערן ארבל, יובל ספיר, יונתן שטורכן.
וקהל הצופים!

המפרסם האלמוני

ראיתי היום שצץ מחדש "מכתב השרשרת" המטומטם בפייסבוק, בו אתם מעתיקים קטע שלכאורה "מגן" אליכם משפטית כנגד שימוש בתוכן שאתם מעלים לרשת החברתית. אפשר לראות שהשטות הזאת כבר רצה ב-2014 ואפילו ב-2012. הרשו לי לצטט את חנן כהן שכתב:

משתמשי פייסבוק כפופים לתנאים והמדיניות של פייסבוק. חברת פייסבוק קובעת לנו את התנאים ולא ההפך.

ואכן, ברגע שפתחתם חשבון פייסבוק הסכמתם לתנאי השימוש של השירות. זולת להפסיק להשתמש בו או לקרוא על התנאים תיגר בבית המשפט (בארה"ב, כנראה) על מנת ליצור תקדים משפטי, שום הודעה שתפרסמו בפייסבוק עצמו (זה לא נשמע לכם מגוכך מראש?) לא תעזור בעניין.

אבל רציתי לגעת בעניין רחב יותר ולתת הסבר טיפה רחב יותר על שיטת הפרסום של פייסבוק (וגם גוגל), כי חוסר ההבנה מה בעצם החברות הללו עושים עם המידע שלנו תורם להפצה של השטויות האלה- אם כי זה די מטומטם שהם חושבים שהדבר הזה מגן עליהם וממשיכים לעשות שימוש בשירות בלי לתת מחשבה שנייה על מה שהם מפרסמים.

לרשומה זאת שתי הנחות יסוד:

  1. אין איזשהי קונספירציה אפלה בין תאגידים שמנסים לשלוט בחייכם. כלומר, אולי יש, אני לא מתכוון להתווכח איתכם, אבל הרשומה הזאת תעסוק במידע הריאלי, הפומבי, הנמצא בשוק.
  2. אין בדברים שאעסוק בהם כדי לבטל את הבעיתיות הרבה שבשימוש לא אחראי, ואף רשלני, בשירותים אינטרנטיים הכוללים חשבונות עם פרטים אישיים. לרוב האנשים אין את הידע והתובנה לעשות שימוש משכיל בכלים האלה והם משאירים את עצמם חשופים ללא כוונה.

אז איך עובד בפרסום בפייסבוק, ובגוגל?

ובכן, מערכות הפרסום של שתי החברות מציבות בפני המפרסם (שיכול להיות כל אחד. מלבד כרטיס אשראי וכתובת אין תנאי כניסה לניהול פרסום בשירותים האלה) מגוון מאפיינים המאפשרים להם לפלח את האוכלוסייה, ובכך להציג פרסום ממוקד. למה אנחנו רוצים להציג פרסום ממוקד? משום שההחזר על ההשקעה (ROI) יהיה גבוה יותר. אם אני מחפש בית מלון ברומא, וגוגל יציגו לי מודעה לבית מלון בניו-יורק, אני לא אלחץ על המודעה והחשיפה התבזבזה סתם. בגוגל אומנם לא משלמים על חשיפות, אבל ביצועים רעים למודעה יכולים להוביל להשפעה שלילית על קמפיין הפרסום כולו שיעלה את המחיר שנשלם בסופו של דבר. בפייסבוק, גם על חשיפת הסטטוס הממומן משלמים, ולכן המיקוד חשוב עוד יותר.

והינה מה שחשוב להבין לגבי שתי מערכות הפרסום האלה (ואני מניח שאחרות, שלא יצא לי לעבוד איתן):
הן מבוססות מידע אנונימי, סמוי.

מה זאת אומרת? שלאף מפרסם אין אפשרות להגיד "אני רוצה להציג מודעה לאביב מנוח". הוא יכול לבחור להציג מודעה לגברים, בני 25-35, שגרים בישראל. אפילו שגרים בישראל באזור הצפון. שמתעניינים במשחקי תפקידים ועוד כל מיני חיתוכים אחרים שרלוונטים לפרופיל שלי. פייסבוק "יודעים" עלי את המידע הזה משני מקורות: הפרטים שאני מוסר באופן וולנטרי בפרופיל שלי (העמודים אחריהם אני עוקב, מקום המגורים שבחרתי לפרסם, מקום העבודה שלי, וכו'), ומפרופיל ההתנהגות שלי (לאיזה הודעות אני עושה לייק ומגיב. מהם תחומי העניין של מעגלי החברים שלי. באיזה אירועים השתתפתי).

הפרסום בגוגל עובד באותה הצורה, אך מראשיתו היה מבוסס הרבה יותר על פרופיל התנהגותי- עד השקת רשת Google+ שחלק מתפקידה היה להוסיף לפרופיל המשתמש בגוגל פרטי מידע אישיים (החלק הגדול והעיקרה שלה היה לאחד את תשתיות החברה, מהלך שהצליח בגדול). לגוגל אכפת באיזה אתרים אתם מבקרים, איפה אתם נמצאים פיזית (דרך איכון לוויני במכשיר האנדרואיד, אם לא בטלתם שמירה של היסטורית המיקום), איזה רכישות עשיתם דרך חנות Play או באמצעות Google Wallet, וכל מיני פרמטרים נוספים.

הנקודה היא שבשני המקרים, המפרסם נחשף רק לקריטריוני הבחירה האפשריים, ולא למי שעומד מאחוריהם. שתי החברות מציגות הערכה (גסה יותר או פחות) של הקהל שניתן להגיע אליו באמצעות החיתוך שביצעתם. אנשי מקצוע שמפרסמים בגוגל ובפייסבוק לומדים להכיר את הקריטריונים האפקטיביים לפרסום בכל רשת. השיטה של פייסבוק הרבה פחות אמינה משל גוגל, כי היא מתבססת בכבדות על המידע שאנשים בוחרים לשתף, והמידע הזה לעיתים קרובות לא עקבי, אם קיים בכלל.

לשתי החברות יש אפשרויות פרטיות כאלה ואחרות שמאפשרות לכם לחסום חלק מהמידע לשימוש מפרסמים- במקרה של גוגל האפשרויות נרחבות במיוחד, ומאפשרות מניעה מוחלטת של שימוש במידע ההתנהגותי שנאסף (אם כי הן מפוזרות בכל מיני מסכים שונים, ולדעתי רק אנשי מקצוע מיומנים מסוגלים לעשות זאת). גוגל גם מציעה תוספי דפדפנים שיחסמו את המעקב של המערכות שלה, כולל של Google Analytics- מערכת מדידת התנועה הנפוצה ביותר בעולם.

המסך של פייסבוק לניהול ההגדרות האלה פשוט בהרבה- לכאורה, למרות שאין לי נסיון אישי עד כמה ההגדרות האלה באמת אפקטיביות, אבל אני דואג לכבות אותן בכל מקרה. רצוי לחזור לכאן מידי כמה זמן, יש לפייסבוק נטייה להוציא ולהכניס הגדרות שונות שברירת המחדל שלהן היא "דלוק".

לסיכום הנקודה הזאת, אני רואה לעיתים קרובות תלונות של משתמשים על המודעות שפייסבוק וגוגל מציגים להם, כי הן לא רלוונטיות עבורם בכלל. קודם כל- קשה עד בלתי אפשרי להכיר את כל מאפייני פרופיל ההתנהגות שלכם, ולכן יכול להיות שנפלתם לתוך רשימת חתך שאתם לא מזדהים איתה. אבל, מה שסביר הרבה יותר, היא שנפלתם למודעה של מפרסם לא מיומן, שבחר בחתך נרחב מידי של האוכלוסייה. כן, המטרה של פייסבוק וגוגל היא להציג לכם מודעות רלוונטיות כדי שתלחצו עליהן והם ירוויחו כסף, אבל בסופו של יום מה שהן עושות זה לתת כלים למפרסמים, ואם המפרסם מתעקש להציג מודעה שאינה רלוונטית, הוא פשוט משלם על כך פרימיום.

הנקודה האחרונה שאעסוק בה היא על שיטת שיווק-עוקב: remarketing. זאת שיטת בה ביקור באתר אינטרנט מסוים "מסמן" את המשתמש (באמצעות cookie); מערכות הפרסום של פייסבוק וגוגל מזהות את הסימון הזה, ומציגות מודעות ממוקדות רק לאנשים האלה. למה זה טוב? במקרה של פרסום בגוגל, למשל, יתכן שמישהו ביקר באתר שלכם והתעניין במוצר או השירות, אך לא ביצע רכישה (או פנייה, או פעולה אחרת) באותו הרגע. אבל אתם רוצים להזכיר לו שאתם קיימים; הוא יבקר באתר אחר, אולי קשור לתחום הפעילות שלכם, ואולי לא (תלוי בהחלטת המפרסם), ותופיע לו מודעה המזכירה לו שהוא התעניין בכם, ואולי הוא רוצה לחזור ולבדוק את המוצר שוב?

זאת נשמעת כמו שיטת פרסום מאד חודרנית. כאילו המפרסם באמת עוקב אחרי- והיא סיפרתי לכם קודם לכן שהמפרסם לא יודע "מי אני", אלא פונה לחיתוך מסוים של הקהל. ובכן- זה נכון גם במקרה הזה, אם כי בצורה שונה לפייסבוק ולגוגל.

בגוגל, לפני שאפשר להפעיל קמפיין רימרקטינג, למפרסם צריכה להיות רשימה של לפחות 1,000 משתמשים מתוייגים. כלומר, המפרסם מציב באתר שלו את הקוד המתייג, ואז מחכה עד שיצבור מספיק משתמשים. לאחר שהרשימה הגיעה למספר המינימאלי, הפרסומות יכלו לפעול. למה זה משנה? כי זה מוריד את הסיכוי שאפשר יהיה לקשר בין המפרסם לכל משתמש בודד כמעט לאפס.

פייסבוק… משחקת קצת מלוכלך בקטע הזה. אפשר ליצור בפייסבוק רשימת רימרקטינג מבוססת תיוג באתר האינטרנט, כמו בגוגל, ועד כאן הכל בסדר. אבל פייסבוק גם מאפשרת למפרסם להזין רשימת לקוחות- ולפונים וכתובות דוא"ל- שהיא תשייך למשתמשים ברשת החברתית.

לא עשיתי את זה אף פעם, אז אני לא יודע אם מערכת הפרסום מציגה את המשתמשים האלה וכל הפרטים שלהם לחברה המפרסמת, או שלאחר ההזנה פשוט נוצר מאגר אליו המפרסם יכול להציג פרסומות, בלי להיות חשוף לפרופיל האישי שלהם- מצב טיפה יותר טוב. בכל מקרה, לדעתי השיוך הזה בין טלפון/דוא"ל ובין החשבון נעשה באותה צורה כמו חיפוש חברים- אם לא ידעתם את זה עד עכשיו, אפשר לחפש חברים לא רק לפי שם, אלא לפי כתובת דוא"ל וטלפון, במידה והמשתמש לא ביטל את האופציה הזאת. ולכן אני ממליץ לכם ללכת עכשיו להגדרות הפרטיות בפייסבוק, ולמנוע מאנשים לחפש אתכם באמצעות הפרטים האלה.

זהו. כך מערכות הפרסום של גוגל ופייסבוק עובדות, על פי פרופיל פרטים והתנהגות, שנשארים סמויים מהמפרסמים.

אם התעניינתם ברשומה הזאת, גם הרשומה אנשי העכביש יכולה לעניין אתכם.

רצף מחשבה: X-Men: Apocalypse

כשאני חוזר בלילה מסרטי קולנוע חדשים אני מפרסם בפייסבוק רצף מחשבות אקראיות על הסרט שראיתי עכשיו. הפעם: X-Men: Apocalypse.

X-Men: Apocalypseקודם כל: יופי של סרט! אין לי ממש תלונות עקרוניות עליו.

כמו מלחמת האזרחים, אם לא ראיתם את שני הסרטים הקודמים, תהיה מאד מבולבלים מהדמויות והאירועים שלא טורחים להציג. עבורי, בתור אוהב סדרות מושבע, זה מצוין. אני מרגיש שאני מכיר את האנשים האלה ועברתי איתם כברת דרך.

"הסצנה של קוויקסילבר" (אגב, פעם אחת בסרט לא אומרים את השם שלו. זה ממש מוזר) הייתה מופלאה. לא יודע אם טובה עד כדי הסצנה המקורית בעתיד שהיה, אבל באמת מופלאה.

אפוקליפס היה מגניב. לא מעניין אותי העיצוב שלו, הוא היה מגניב. הקטע שעשו לו שני קולות כל פעם שהוא מדבר, ממש שבה אותי.

סופה, פסיילוק ואנג'ל היו שם רק בשביל "עוד אנשים עם כוחות" והם לא באמת דמויות. שזה לא מפריע לי לכשעצמו. הם שם בשביל הקרבות. לכל הפחות ה-turning של סופה בגלל ההערצה שלה למיסטיק הרבה יותר הגיוני מזה שמגניטו החליט בסוף שהוא בעצם לא רוצה להשמיד את העולם.

כל הקרב הסופי לא היה היסטרי מבחינת הקוהרנטיות העלילתית שלו, מלבד הקטע שאקסיוויר התחיל להילחם בו במוח שהיה ממש מגניב. וזה היה ברור מהרגע הראשון שג'ין דיברה על הכוח האפל שבה שנראה שוב את הפניקס. כאילו, אתם לא יכולים להשתמש בדמות של ג'ין פעם אחת בלי שהיא מיד תהפוך לפניקס?

אפרופו ג'ין, יופי של הצגת הדמות! ממש אהבתי אותה.

המוות של האבוק היה קצת hand-wavy.

לא יודע אם רק אני שמתי לב לזה, אבל מאז First Class יצרו למגניטו מנגינה משלו, ממש כמו המארש האימפריאלי. וכל פעם שיש קטע כזה של "אני מגניטו ואתם בצרות" משלבים את המנגינה שלו ברקע. בכלל, ייצוג הדמות בידי פסבנדר זה אחד הדברים הטובים ביותר בסדרה הזאת.

בכלל, כל הסרט הזה הרגיש לי מאד כמו סדרת האקסמן המצויירת של שנות ה-90. הרבה יותר מהטרילוגיה המקורית. דגדג לי את הנוסטלגיה.

חלק מהתהליך שעברנו עם שלושת הסרטים האלה יצר עולם עם רקע שהרגיש לי הרבה יותר אורגני. הייתה התייחסות לאיך מוטנטים חיים בחברה עכשיו כשהם נחשפו. ראינו איך מתייחסים אליהם במקומות שונים בעולם. זה משהו שהרבה מאד סרטים על אנשים עם כוחות מיוחדים לא עושים. העולם ממש להתנהל כסדרו למרות שכולנו יודעים ששינוי כזה במציאות לא באמת יעבור בשקט.

וכמובן שזאת התמה של שנת 2016, עם בטמן נגד סופרמן (לפי מה שהבנתי, לא ראיתי אותו) ומלחמת האזרחים. אבל אני חושב שבעוד מלחמת האזרחים היה ממש "על זה" עד רמה של לדחוף לנו את הנושא לגרון, באפוקליפסה זה היה אורגני יותר. אבל אולי זה רק אני.
זהו! לילה טוב.

מבחן מנוח: The Witcher 3 Wild Hunt

מבחן מנוח מתייחס לשלוש נקודות:

  1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?
  2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?
  3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

מבחנים קודמים: Pillars of Eternity, Dragon Age: Inquisition.

החל ממבחן זה, הרחבתי את שיטת הניקוד ל-30 נקודות. לפיכך יהיה "המבחן המופשט", של 3 נקודות, והמבחן המורחב. המטרה היא לאפשר ניואנס ודיוק טוב יותר בניתוח עלילת המשחק, כפי שנציג במקרה של מצוד הפרא.

witcher wild hunt logo

1. האם הפרוטגוניסט פועל מבחירה, האם הוא קורבן הנסיבות, או שהוא האדם-הנבחר-המיוחד?

גראלט פועל לחלוטין מתוך בחירה. הוא לעיתים מתומרן על ידי דמויות אחרות, אך התמרון הוא תמיד מזווית אנושית. אף כוח עליון או נבואה קדומה לא שולטים בחייו (סירי היא סיפור אחר).

2. האם העלילה היא בעלת השלכות מיידיות הרות גורל, במתכונת "העולם נמצא בסכנה קיומית"?

לא. היישויות הפוליטיות המקומיות נמצאות בסכנה, בסיטואצית הרת-גורל- מלחמה כוללת שמשפיעה באופן עמוק על חיי התושבים באזור ומעצבת את עתידם. וגם אז, רק העלילות הצדדיות של המשחק מציבות את גראלט במצב בו יש לו השפעה על המצב הזה. העלילה הראשית, עד הקטע הממש אחרון שלה, עוסקת רק בחייו האישיים של גראלט וכמה דמויות קרובות אליו.

הוא אדם שעושה את מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות כדי להגן על אנשים שיקרים לו, כשההשלכה הצפויה היא מוות, כליאה או שיעבוד של האנשים האלה בלבד- אפשר להבין מהעלילה מה יקרה לעולם הרחב יותר, אבל העלילה עצמה לא עוסקת בזה.

3. האם העלילה מקומית, או חובקת עולם?

זאת נקודה קשה. רוב העלילה היא מקומית, מתרחשת בשתי ארצות (וולן וסקליגה), עם השלכות מסויימות לארצות אחרות קרובות. אבל סוף העלילה מביא אותנו לחרוג מכללי המבחן- סירי היא אכן האדם הנבחר, היא מוקד נבואה ומיועדת להציל לא רק את העולם הזה, אלא את כל העולמות כולם, מפני "הכפור הלבן", סוג של כוח קוסמי, כמו סרטן של הרב-יקום.

קצת לפני שאנחנו מגיעים לעניין הכפור הלבן, גם המלחמה נגד מצוד הפרא היא בעלות השלכות הרות גורל- אם מצוד הפרא ישים את ידיו על סירי ויזכה בכוח שלה, ההשלכות עלולות להיות הרסניות ליותר מעולם אחד.

לכן, אני שוקל להוריד כאן חלקי נקודה: כיוון שזה חלק שנוגעים בו ממש ממש בסוף המשחק, וכיוון שהוא עוסק לא בפרוטגוניסט גראלט, אלא בסירי. הסיפור של גראלט לא משתנה במיוחד אם סירי תאבק או שלא תאבק בכפור הלבן, אם כי הוא בהחלט יושפע אם מצוד הפרא יהרוג אותה.

לסיכום: 28 מתוך 30. ואפילו אין לי באמת טענה לכותבים שהכניסו בסופו של דבר את קו העלילה הנבואי של סירי, כי זה נעשה בטוב טעם.

מלכת הלהבים

לפני אוטוטו 7 שנים, אימצתי את קרי (קריגן, המלכה הכלבה של היקום) ממכלאה של צער בעלי חיים בבאר-שבע. היא הייתה בת 9 חודשים, וחייתה במכלאה אחרי שכבר אומצה פעם אחת בידי משפחה, שהחזירו אותה אחרי זמן קצר למכלאה.

כתוצאה מכך קבלתי גורה, על סף הבגרות, עם בעיות התנהגותיות וחדרת נטישה. כשלא הייתי בבית, היא הייתה מכרסמת כל דבר, עולה לכל מקום ועושה בלגן באופן כללי. בהתחלה למדתי להסתדר עם זה, דאגתי לסדר את הדירה כל פעם שיצאתי מהבית כדי שלא יישאר בטעות משהו שהיא יכולה להרוס, אבל כשהגיע הזמן לעבור דירה, לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם כל הארגזים ונאלצתי למצוא פתרון.

באני, הכלבה של החברים Pasha ו- Rotem סבלה מבעיות דומות, והם השקיעו הרבה באילוף שלה והתחילו זמן מה קודם לכן להשתמש ב-Crate. בעברית קוראים לזה כלוב, מילה שאני לא אוהב להשתמש בה כי הקונוטציות שלה שליליות בלבד. Crating היא טכניקה לאילוף כלבים, כשה"כלוב" עצמו הופך להיות המלונה של הכלבה, המקום הבטוח, ה-Den. באילוף נכון, הכלבה מתרגל למלונה והיא הופכת להיות המקום הבטוח שלו, אליו הוא הולך כשהוא רוצה לישון, או סתם שנמאס לו מבני הבית.

למרות ההתנגדות ההתחלתית שלי (הנובעת מאותן הקונוטציות השליליות ל"סגירת" הכלבה), קניתי Crate שכזה לקרי והתחלתי לאלף אותה לקבל את המלונה ולהישאר בה בשעות היום. בהתחלה היא גם הייתה סגורה בה בלילה, כדי להרגיל למצב.

זה עבד, הכלבה התרגלה וקיבלה את המקום החדש שלה, ולא הייתי צריך לדאוג יותר לחזור ולמצוא בית הרוס.

עם השנים התחלתי לעשות נסיונות "להציג מחדש" את קרי למרחב הבית. בהתחלה כשאני ישן בלילה לא סגרתי אותה- וכמובן שהיא הולכת למלונה מיוזמתה, גם כשלא סוגרים. לאחר מכן הייתי משאיר אותה כשאני יוצא החוצה לסידורים שלא לוקחים יותר משעה קלה, וכן הלאה לזמנים הולכים וגדלים.
היום, לראשונה. השארתי את קרי משוחררת בבית ליום שלם. מ-8 בבוקר כשיצאתי ללימודים ועד 16:00 שאמא חזרה מעבודתה. לשמחתנו הרבה, הבית נשאר שלם!

כל הכבוד לקרי, עכשיו כלבה בוגרת ורגועה- קצת יותר.

A photo posted by Aviv M. Icel (@iceldotme) on Mar 17, 2016 at 7:38am PDT