משחקים

פרטים קטנים של תרבות: מיתולוגיה ואגדות


כל התרבויות האנושיות בעולם המודרני מסתמכות על מסורות העבר שלהן. גם תרבויות חילוניות, כמו זו הישראלית, לומדות בבתי הספר גם כתבי קודש, חגים והיסטוריה תרבותית של עמן. בתרבויות דתיות יותר, למסורות הקדומות השפעה גדולה יותר על אורח החיים. באותה הצורה, עלינו להכניס למשחקי התפקידים שלנו מידה של השפעה מסורתית. דתות לא נוצרות יש מאין, וגם לא תרבויות. בבסיסן של כל אלו נמצאות מסורות עתיקות שנוצרו לפני אלפי שנים – המיתוסים.

כך קרה שלפני קצת יותר מחודש, במהלך מבחן הבגרות שלי בתנ"ך, הגעתי להבנה מסוימת. בשעה שקראתי את הפרקים הנוגעים בשאלות המבחן, הבחנתי בדפוס – התנ"ך מציג אירועים היסטוריים, אך עוטף אותם באידיאולוגיה, פילוסופיה, מוסר השכל ודת. כאשר יהודה הותקפה ע"י בבל, מסיבות פוליטיות-היסטוריות, התנ"ך דאג להציג את העניין בצורה שתתאים להווי הדתי-תרבותי ששרר בזמן כתיבת הפרקים.
בכתבה זו אתייחס לשני צורות הפרשנות התנ"כיות – המסורתית, ממנה אני שואב את המיתוס, והביקורתית, ממנה אני שואב את המקור ההיסטורי. איני טוען לטובת אף אחת מהפרשנויות ברמה העקרונית, אולם השילוב של שתיהן גם יחד יוצר רובד תרבותי שאני מעוניין להוסיף למשחק.
כאן כדאי להוסיף הסתייגות אחת אחרונה – כשמדובר על תרבויות בעולמות פנטזיה, כפי שקורה לרוב במשחקי תפקידים, המיתוס וההיסטוריה עשויים להתלכד, כשהאלים מהלכים על פני האדמה ולחשי כישוף מעצבים את ההיסטוריה. באותה המידה, המיתוסים של ההווה המודרני בעולם הפנטזיה יכול להיות שונה מאד מההיסטוריה המיתית של ימי קדם. חשוב לזכור שיש פער זמנים בין ההתרחשויות עליהן מספרים המיתוסים לבין ההווה, ושמידע מדויק אינו תמיד זמין. יתרה מזאת, סביר להניח שהמידע עוות מאות פעמים לפני שהגיע לגלגולו הנוכחי.

לפני שנצלול להגדרתו של מיתוס, יש לעשות את ההפרדה – מיתוס אינו מיתולוגיה. מיתולוגיה היא תורת המיתוסים. מיתולוגיה היא מערכת שלמה של מיתוסים ואמונות, בדרך כלל דתית אך תמיד אתנית. ניתן, לדוגמה, לומר שהתורה היא מיתולוגיה (או לא) ושסיפור הבריאה הוא מיתוס יחיד מתוכה.
מלחמת טרויה היא מיתוס במיתולוגיה היוונית. גם המיתוסים וגם המערכות המיתולוגיות עברו גלגולים שונים במשך מאות שנים, וגם בנקודה אחת בזמן – על פני מקומות גיאוגרפיים שונים. אך בעוד שניתן לעשות הקבלה בין סוגים שונים של מיתוסים, מיתולוגיות שונות מייצגות תפיסות עולם שונות.
בעברה של החברה האנושית לא הייתה הפרדה בין אתניות לדת. התרבויות של הבבלים, היוונים, העברים, הרומאים ושאר עמי העולם חיו את חייהן לפי תרבות שהתבססה על דת. מנהגי החברות הללו היו מבוססים על דת, וכל אורח החיים שלהם היו תלוי בהסבר דתי-מסורתי. האלים גרמו ליבולים לגדול, ללוחמים לשוב בריאים ושלמים ממלחמות, ולתינוקות לצאת בשלום מבטן אימם.
כבר אז התרבות החיה של העמים הללו הייתה סוג של מיתוס, ובעבורם הייתה זו ההיסטוריה האמיתית. מבחינתם, פעם, לפני היות העולם, היו האלים שבין השאר נלחמו במפלצות, יצרו את העולם ואת האדם, וההווה הוא פשוט התוצאה של הזמן שעבר מאז. בדיעבד, אנחנו יודעים כיום שלא היה עידן שלפני ההיסטוריה. המיתוס עבורנו הוא שינוי ההיסטוריה בראי האמונה.
לשני צידי המטבע, אנשי העבר ומדעני ההווה, המיתוס נועד על-מנת להסביר תופעות. נקודת הראות הביקורתית גורסת כי המיתוס בא להסביר תופעות שבאותו זמן ומקום לא ניתן היה להסביר אותן. כיום יש לנו מדע כמותי, ולאנשי העבר היו אמונות ואלים. אנו מסבירים את העולם בחוקי הפיזיקה, הם הסבירו אותו בחוקים אלוהיים. ייתכן שבעוד כמה מאות שנים חוקרים עתידיים יביטו על ה"אמונות" המדעיות של זמננו ויחשיבו אותן כמיתוס בן אלפי שנים, בדיוק כפי שאנו מחשיבים את המדעים שהתפתחו בזמן ימי הביניים.

הן המיתוס והן המדעים לדורותיהם מסתמכים על המידע הזמין להם בשטח. ההבדל היחיד ביניהם הוא שבעוד שהמיתוס ממיר את הנתונים לצורה שאינה מוחשית, אינה ניתנת למדידה ומסתמכת על האמונה לבדה, עקרונות המדע דורשים שיהיה ניתן לכמת, להוכיח את המסקנה הסופית וגם להפריך אותה. המיתוס מעמיד בפני איש המדע בעיה קשה – ניצב בפניו אדם המאמין בכל ליבו ביסוד כלשהו, יסוד שאינו ניתן להפרכה משום סוג, בדיוק כפי שאינו ניתן להוכחה, ויתרה מכך – אינו דורש הוכחה, לפחות לא בעיניו של אותו אדם מאמין.
זהו, אם כן, המיתוס. אמונה המסבירה תופעות קיומיות שאינה ניתן להפרכה. אנו יכולים לנתח אותה בביקורתיות, אך איננו יכולים להגיד בוודאות מוחלטת שההסבר שגוי. וכאמור, המיתוס אינו צץ לו יש מאין. מיתוסים מבוססים על מערכת של אמונות דתיות ותרבותיות, אשר בתורם מתחברים לתוך מערכות מיתולוגיות. אלו חוויות המעצבות תרבויות, תהליך הדומה במידה רבה לדמיון שילד מפתח על-ידי חוויות, בזמן שהוא מנותק מלמידה פעילה.

באופן גס, ניתן לחלק את המיתוסים לשני סוגים. הסוג הראשון הוא מיתוסים העוסקים באמת גלובאלית – בריאת העולם, יצירת האדם, למה הרוח נושבת ולמה יש יום ולילה. לעומתם יש מיתוסים תרבותיים, שתפקידם להסביר את עובדות החיים היום-יומיות העוסקות בחוקים ובמנהגים – מדוע אסור לרצוח, למה צריך לעזור לחלשים, מתי קוצרים את השדות, איך למה וכמה. מיתוסים גלובאליים נוטים להיות דתיים יותר ממיתוסים תרבותיים, שיכולים להסתמך על הסבר קדם-מדעי שקשור בכוחות הטבע, אך לאו דווקא בסגידה להם. את הסיווגים האלו ניתן ניתן להמשיך ולסווג לסוגים משניים של מיתוסים, בהתאם לתפקיד שהם ממלאים במערכת המיתולוגית.

ראשית, ישנו מיתוס הבריאה. מרבית מיתוסי הבריאה כוללים מצב קדום, טרום-בריאתי, בדרך כלל חסר סדר או מסוכן ביותר. מיתוס הבריאה יתחיל לרוב בהצבה של אל – לעיתים יתאר את לידתו, ולעיתים פשוט יקבע את עובדת קיומו. האל יתחיל לסדר את המצב הכאוטי. בדתות פוליתיאיסטיות האל הראשון יוצר סדר על-ידי בריאת אלים אחרים, להם הוא מעניק תחומי שליטה שונים. הסדר החדש הוא הבריאה ויצירת העולם.
סיפור הבריאה התנ"כי מציג את ה', אל יחיד היוצר את העולם ומבסס עליו את שלטונו. למשל, הוא כובל מפלצות מיתיות, מצב המבהיר שהוא האל היחיד ושהוא השליט, ויוצא כנגד מיתוסים קדומים שהציגו את המפלצות והאלים נלחמים ושמו אותן במעמד שווה. זהו מאפיין נוסף של מיתוס הבריאה – מלחמה גדולה בין האלים הבוראים ליצורי אופל שמנסים להרוס את הבריאה, או במקרה של המיתוס היווני, בין האלים האולימפיים לבין הטיטנים, אלים קדומים יותר.

המיתוס הנפוץ השני, המופיע לאחר מיתוס הבריאה הוא המיתוס המתאר את יצירת האדם. לרוב האדם נוצר ע"י האל, בצלמו ו/או על מנת לשרתו בצורה מסוימת. במיתולוגיה היפנית בני האדם פוסלו מחמר בידי אלה. במיתולוגיה הבבלית בני האדם נוצרו מדמו של אחד האלים. לאחר מכן, המיתוס ימשיך ויתאר את התפתחות החברה האנושית. לפעמים האלים יוצרים אנשים רבים ולפעמים רק גבר ואישה שמעמידים אחריהם עם שלם של צאצאים. מיתוסים העוסקים בהתפתחות החברה מתאימים לשני סוגי המיתוסים – מחד הם מתארים צעד חשוב בהיסטוריה הגלובלית, ומאידך הם מתארים את המקור של המנהגים הנהוגים בחברה המסוימת ממנה הם נשאבו.
מיתוסים המתארים את התפתחות החברה יתארו גורמים חשובים באותה החברה. ספר בראשית, לדוגמה מתאר את תחילת התפחותו של החוק, בסיפור קיין והבל, הרצח הראשון ודיני הרוצח, את עבודת האדמה, בסיפור הגירוש מגן העדן בו אלוהים מטיל על האדם לעבוד את האדמה ללחמו ואת התפלגות בני האנוש לעמים, בסיפור מגדל בבל. בעולם פנטזיה, מיתוסים כאלו יכולים להכיל אף מידע על גילוי הקסם והשימושים שלו או גילוי התהליך להכנת חפצים קסומים.

השלב הבא בתהליך הוא המיתוס העוסק בהתפתחות הדת ועקרונותיה. סוג זה של מיתוסים מכוסה יפה מאד בתורה בסיפורי אברהם, יצחק, יוסף ומשה. עיקרון הציות לאל מקבל ביטוי חזק מאד בסיפורים אלו, כשלצידו מוצג הגמול לאלו העושים הישר בעיני אלוהים. הגמול המובטח לאדם ישמש את התרבות לביסוס עקרונותיה הדתיים, כיוון שחבריה יבינו שאם יעשו הכול בדרך הנכונה, יזכו לפרס כלשהו. בצורה דומה, סיפור קיין והבל בוחן את גבולות החטא. סיפורים אלו מציבים בסיס דתי-מוסרי שעל פיו ינהגו דורות רבים של אנשים, ועל בסיס זה ויספרו סיפורים רבים נוספים, כפי שמספר העם הישראלי לאורך התנ"ך כולו.
האמונה הדתית מובילה לכך שלאורך הדורות אירועים מסוימים יקבלו הסבר שמוצג באור דתי. כאן כבר לא מדובר על תופעות קיומיות שמוסברות באמצעות המיתוס, אלא פעולותיהם של אנשים שמקבלות נופך מיתי. מלחמה היסטורית הופכת להיות מסע ענישה אלוהי, מלך המולך במשך עשרות שנים ובזמנו הממלכה משגשגת הופך להיות מאמין אדוק וצדיק, ולעומתו שליט כושל מקבל מעמד של חוטא. כאשר המיתוס הדתי מציע לתרבות מערכת של גמול ועונש, הוא נוטה לנכס כל אספקט של החיים באותה התרבות.
באותה מידה, מציג המיתוס גם עקרונות אידיאולוגיים, מוסריים ופילוסופיים בראי הדת, את שכרם (או עונשם) בצידם. מיתוסים מסויימים, כמו בספר איוב, משלי או קהלת, מציגים תפיסות שונות של האל ומיועדים להדגיש בפני האדם המאמין צדדים שונים של הדת. זה סוג המיתוסים המשלימים את המעגל – העולם נברא, התרבות נוצרה, התקבלה תורת שכר ועונש מהאלים, התורה הזאת פעלה והתפתחה לאורך ההיסטוריה וכעת אנו מקבלים בסיס אידיאולוגי-מוסרי לדת.

כעת, לאחר שסקרנו את כל אבני הבניין של המיתוס, יש לשלבו במשחק. לשם כך צריך לבחון שתי גישות שונות. הגישה הראשונה היא הגישה המציאותית, כפי שהיא קיימת בעולם האמיתי שלנו. גישה זו רואה את המיתוס בעין ביקורתית. גישה זו מקבלות את העובדה שתרבויות העבר האמינו במיתוס, אך מבינה שמאחורי המיתוס נמצאת מערכת של אמונות שנועדה להסביר עובדות מסוימות. במשחק מסוג זה, הדמויות לרוב יתקלו במיתוסים כאגדות ולא כעובדות. זוהי גישה שקשה ליישם בעולמות מערכה פנטסטיים בהם האלים מהלכים בין בני התמותה ולכוהנים יש כוח אמיתי.
הגישה השנייה לוקחת את נקודת המבט של אותן תרבויות העבר. הדמויות הן חלק מהתרבות הזו, ומבחינתן המיתוסים הינם אמת לאמיתה. אחרי הכול, הכהן של החבורה מרפא פציעות בקלות, הם נלחמו בדרקון לפני יומיים וכעת הולכים לשוק לרכוש מטה קסום שיורה כדורי אש. בעולם כזה, תורת השכר והעונש אמיתית מאד.
אלים עשויים להיעלב אם בן תמותה לא יבצע את הטקסים המתאימים, ובאותה מידה עשויים להעניק מתנות למאמין קנאי במיוחד. מלך כושל יזכה ליחס בעייתי מצד אנשיו, הבטוחים שהוא עובד את השטן בעוד מלך משגשג יזכה לתמיכת הכוהנים. אנשי הדת יבצעו טקסים מורכבים לפני יציאה למלחמה, כפי שאבותיהם עשו כבר מאות בשנים. בכל יום ויום המיתוסים של חברה כזו מוכחים מחדש, ולא נותר בה מקום לראיה ביקורתית.
המיתוס בגרסתו הראשונה, הביקורתית, יוצר בעיתיות מסויימת שננסה לשלבו עם גורמי תרבות אחרים, דוגמת אמונות תפלות. אנו מניחים שהאמונה התפלה היא אמיתית, שיש סיבה לקיומה. אולם אם מתייחסים בביקורתיות למיתוס, למה שלאמונה התפלה תהיה זכות קיום? מצד שני, המיתוס בגרסתו המסורתית יחזק כל מיטיב תרבותי שנוסיף. האמונה התפלה תהיה אמיתית, ולמעשה לא תפלה כלל. לחגים וימי מועד תהיה סיבה אמיתית לקיומם. המיתוס, בסיכומו של דבר, יכול לעזור לחזק עקרונות תרבותיים ולהפוך אותם למציאותיים יותר, או להפוך את התרבות לביקורתית כלפי המנהגים שלה.

פורסם לראשונה בגליון 24 של האורק – מגזין לענייני משחקי תפקידים