סיד, אסון בהתרחשותו

הילכתי במסדרונות הרחבים (לא ממש) של המושבה הקטנה שלנו (שקר) ביום שימשי בהיר (שקר גס) ומסביבי שכבו הריסות של איזו עיירה קטנה בטקסס עליה התיישבנו לאחר שייט של שבועיים.
נראה שכשאתה אומר לבני האדם "ההתנגדות לא אפשריות" בשפת חריקות לא מובנת הם תמיד יעשו לך דווקא וילחמו. קצת לא נוח להקים מושבה כשאתה מוקף בצבא ארה"ב שמפיל אליך טילים מהשמיים. אני לא מאמין שהם אף פעם לא ראו נמלים ענקיות.
בקיצור, כי אני נוטה להפריז בדיבורים, הילכתי במסדרונות הצרים של המושבה שלנו שהתפרסה על חצי טקסס בערך באמצע סופת רעמים, נזהר שלא לדרוך על ראש אנושי מחורר ושומר שאף רימה לא תקפוץ מאחד החלונות הפרוצים.
"היי סיד!" צעק לעברי איזה חייל שעבר בסביבה, בדרך לעוד מופע בהתנדבות לצבא ארה"ב המשועמם שיושב פה כבר שבועיים, "מה קורה?" הוא שאל אותי.
אני הסתובבתי ולא עניתי. אם רק תיתן ללוחמים המשועממים האלו הזדמנות לדבר הם ישר יעזבו את העבודה שלהם וידבקו אליך, אפשר לחשוב שהם עדיין רימות.
המשכתי לצעוד אל עבר החלל הראשי של התל שם עמלו כמה אלפי פועלים בבניית אגף החדרים החדש למשפחה המלכותית המורחבת.
אם יש משהו רע בלהיות נמלה זה העובדה שאתה נמצא בקצה שרשרת מאד, מאד ארוכה של נמלים אחרות וההטבות, אם הם מגיעות בסוף אליך, כבר לא ממש שוות את הטרחה.
גם לא ממש כיף להיות נמלה. אתה יכול להיות פועל שעובד את עצמו למוות בשביל שכר מינימום (די דומה לישראל), או שאתה יכול להיות חייל שמשליך את עצמו בפני צבא משועמם (ישראל כבר אמרנו?). אם יש לך מזל (ואין לך) אז אתה תהיה בן מלוכה.
זה דווקא לא רע, כל מה שבני מלוכה עושים בחיים זה לדפוק ולמות, הייתי מוכן להיות אחד כזה.
אם בסופו של דבר יש לך מזל אז אתה נשאר אחד הסבלים של מורגן בישראל.
אבל אני הייתי חייב להיגרר אחרי החברים המפגרים שלי ולעבור לארה"ב. "יש שם הרבה אוכל," הם אמרו לי. איזה אוכל? כבר שבועיים שאנחנו פה ולא מצאתי שום דבר טעים בשממה הזאת.
תפסתי מקוש והתחלתי לחצוב בקיר המערה, מביט מידי פעם בתוכנית הבניה כדי לוודא שאני לא חוצב עקום יותר מידי. אז ראיתי אור בוהק בשמיים.
לא הייתי בטוח אם זה בגלל הרימות שהגישו לנו לארוחת בוקר או לא, אבל אז ראיתי שגם אחרים מסתכלים אל השמיים.
"זאת ציפור!" אמר מישהו, "זה מטוס," אמר מישהו אחר, "לא, זה סופרמן!" הספיק להגיד איזה פועל זקן לפני שכולנו סקלנו אותו באבנים.
"לא," אמרתי אני, "זאת קולומביה."
אחרי שתי שניות בערך הרגשתי גוש חם של פלדה מותכת נוחת עלי.

* * *
"מתת, שוב," אמר לי המלאך כחול הכנף שעמד מולי בזלזול עמוק, "חשבתי שהם אמרו לך לא לחזור."
"מיאל, זאת אשמתי שהאסון הזה של נאסא החליט להתרסק דווקא בטקסס?" שאלתי אותו.
"צודק," הוא אמר לי ולקח אותי הצידה מחשש שחבריו לשולחן הפקידות יראו אותנו.
"ועוד היה עליו האסטרונאוט הישראלי ההוא," נזכרתי בדיוק שראיתי את אילן רמון מרחף על ענן מעבר לשערי גן עדן, נופפתי לו לשלום. "עכשיו הוא האסטרונאוט הישראלי הראשון בגן-עדן," חשבתי בכל רם.
"לא," אמר מיאל, "אני חושב שאליהו הקדים אותו."
המשכנו לצעוד עד שהגענו לבור ללא-תחתית של שערי גן עדן.
"ומה בכלל עשית בטקסס?" שאל, "בפעם האחרונה שבדקתי הייתה בישראל חופר מנהרות."
"הרבה דברים קרו מאז," סיפרתי לו, "מורגן, גדילה, מורגן, זיו, ועוד קצת מורגן. החלטנו שישראל מסוכנת מידי."
"אה," אמר מיאל בכובד ראש וחיוך שטני על פניו (מלאך, זוכרים?).
דקה אחר כך מצאתי את עצמי באמצע דיזינגוף סנטר, בגוף אדם.
אומנם נולדתי בדמות אדם, אך אל תטעו ותחשבו שאני אוהב את הדמות הזאת, כל פעם ששולחים אותי חזרה לגוף הקודם שלי בה לי לעשות להם דווקא ולהידרס.
עוד יותר מוזר זה שאני תמיד שומע תקתוק מאחורי שאני בגוף הזה.
הפעם גם היה בום.

"לא שוב!" צעקו השמיים.