מקורות

אי שם בימי הביניים:

"מנוח! אתה חייב לי כסף!"
"אני חייב כסף להרבה אנשים, כבוד הרב, אתה צריך לדייק יותר."
"זה הכסף שאיתו קנית את העגלה הסגורה וחמשת הסוסים."
"אה, למה לא אמרת קודם, בוא תעלה."
גבר לבוש שחורים בעל אף ארוך מהרגיל עלה במדרגות הבית בן חמש הקומות שהיה שייך לגבר אחר, גם הוא עם אף ארוך מהרגיל, העונה לשם מנוח."מה שלומך, כבוד הרב?"
"היה טוב יותר אם הייתי מקבל את הכסף שלי חזרה."
"תשמע, בקשר לזה, אני קצת חסר במזומנים כרגע."
"זה בדיוק מה שאמרת לי לפני שלושה חודשים."
"והמצב לא השתנה כהוא זה מאז."
"מנוח, אתה בטלן לא יוצלח, אם היית קם והולך לעבוד, אולי היה לך כסף."
"אבל כבוד הרב, הלכתי לעבוד- הלוויתי בריבית כסף לגויים."
"אז איך אין לך כסף?"
"טוב, תשמע, לקחתי מאנשים הלוואה כדי להלוות לגויים, ואז הייתי צריך להחזיר לאנשים שהלוויתי מהם, ולא נשאר לי הרבה ממה לחיות, אז הייתה צריך לקחת עוד הלוואה כדי לתחזק את הבית, ומאז אני עובד כדי לכסות את החובות."
"למען השם! למה אתה צריך לגור בבית המפלצתי הזה?"
"מה זאת אומרת, כבוד הרב, זאת ירושה משפחתית."
"אני יודע את זה טוב מאד, אבל גם על ירושות צריך לוותר בשלב כלשהו."
"אני מאד מצטער, אדוני, אבל אני לא מתכוון לוותר על הבית הזה."
"ולמה היית צריך כרכרה סגורה מונעת ע"י חמישה סוסים?"
”זה חוסך זמן."
"חוסך זמן?"
"כמובן, ככה אני מגיע לעיר הרבה יותר מהר."
"לא יכולת לרכב על סוס אחד?"
"ולהירטב בגשם?!"
"אוי בחיי, מה אני הולך לעשות איתך?"
"יש לי הצעה, כבוד הרב."
"בוא נשמע."
"מה דעתך לשחק במשחק של מזל? אם תנצח, אהיה חייב לך כפליים ממה שאני חייב לך עכשיו, אבל אם אני אנצח, לא אהיה חייב לך כלום."
"ואיך תחזיר לי את הכסף שתהיה חייב לי?"
"אעבוד עבורך."
"מוסכם, ניתן לאל להחליט מה לעשות בכך. על איזה משחק חשבת?"
"קלפים? קוביות? שח? לבחירתך, כבוד הרב."

לקראת שקיעה:

"תקולל מנוח!"
"בחייך, שמעון, תירגע בבקשה, זה היה משחק הוגן."
"הוגן או לא, כרגע הפסדתי חצי מרכושי!"
"אני מאד מצטער, אבל הסכם הוא הסכם."
"הו… אתה צודק. להתראות."
"נתראה."
דלת הכניסה נטרקה בחוזקה בזמן שמנוח עוד ישב ליד שולחנו בקומה השנייה לאור הנרות וחשב על המזל הרב שפקד אותו היום. כל חובותיו בוטלו והוא אפילו הרוויח כמה גרושים מכמה נושים שלא ידעו להפסיד. בהחלט יום טוב.
לפתע כבה הנר, אך לפני שקם מנוח להדליקו מחדש, עמוד של אש פרץ מהרצפה ומתוכו יצא יצור קטן ואדום עם קרניים וזנב מחודד.
"ישמרני השם!" זעק מנוח.
"עכשיו אתה קורא לו. מעניין שכל היום ברכת אותנו."
"חס ושלום! מעולם לא קראתי קריאה אל השטנים."
"אה, אז אתה רוצה להגיד לי שלא אמרת, ואני מצטט 'עשה לי מזל ביום הזה, מזל גדול עלי'?"
"ובכן, כמובן שאמרתי. ביקשתי מהאל עזרה בתלאות היום."
"אז זהו, שלא. אני נציג מס ההכנסה לענייני מזל. כל בקשה להלוואה של מזל מגיעה אלינו. הקדוש ברוך הוא לא מעורב בכך בכלל."
"טוב לדעת."
"כן… ובכן, בדרך כלל זאת לא בעיה, עניינים קטנים של הצלחה. אבל אתה, חביבי, עשית רווח רציני מהלוואת המזל הקטנה הזאת."
"מה הכוונה?"
"מה זאת אומרת, מה הכוונה? הרי כל חובותיך בוטלו, ואף הרווחת מעבר להם. אתה חושב שתוכל להרוויח על חשבוננו?"
"אז מה אתה רוצה ממני?"
"אחוזים, כמובן. כרגע המיסים שלך עומדים על 6,969,696 לירות."
"מה?! מאיפה אני אמור להשיג את הסכום הזה? לא הרווחתי אפילו שליש ממנו!"
"בעיה שלך, חבר."
"מה אתה מוכן לקבל בתמורה- הבית שלי? העגלה?"
"מה לחפצים גשמיים ולנו? אין לנו צורך בדברים כאלו."
"אין לי מה עוד לתת לכם, זהו כל רכושי עלי אדמות."
"זאת הנקודה, חביבי- אנחנו מעוניינים ברכושך עלי שמיים, לא עלי אדמות. דהיינו- נשמתך."
מנוח חייך חיוך גדול.
"מה אתה מחייך?"
"בעיותיי נפתרו."
"על מה אתה מדבר?"
"אני שעבדתי את נשמתי לפני שנים."
"אתה עשית מה?"
"זה די מצחיק, למען האמת. המשפחה שלי השאירה אותי חסר כל, אז שעבדתי את נשמתי תמורת ממון, שיעזור לי להתחיל בחיים."
"אני לא מאמין! מה אני אמור לעשות עכשיו?"
"אתה יכול לחפש את הנושה שלי."
"רעיון לא רע, יש לך ראש על הכתפיים- מי זה?"
"אין לי מושג."
"מה?!"
"אין לי מושג. הגעתי אליה דרך איזו מודעה. אני רק יודע שהיא מכשפה מאנגליה."
"הו, לא, למה זה היה חייב לקרות לי?"
"מה, מה קרה?"
"שתוק! אני חייב ללכת, יצאת בזול הפעם."
והוא נעלם.

שבת, 21 בפברואר, 2004:

התעוררתי. 7:00 בבוקר. אני שונא להתעורר מוקדם.
למזלי, הפעם זאת לא הייתה אשמתי, הרגשתי משהו עומד לי על הבטן.
"בוקר טוב." הוא אמר. הרמתי את ראשי, ולמולי נגלה שדון כתום חסר קרניים אבל עם זנב ארוך מאד.
'אימל'ה' ניסיתי להגיד, אבל גיליתי שאיני יכול להוציא מילה מפי.
"אני מאד מצטער, אבל חסמתי לך זמנית את יכולת הדיבור. אסור לאף אחד חוץ ממך להתערב במה שנעשה כאן.
הנהנתי פעמיים לשם הבנה, והרגשתי את הלחץ על גופי משתחרר. קמתי ובחנתי את השדון בעיון.
"שלום, אני ארגון, מלשכת מס הכנסה לענייני מזל."
"מה זה קשור אלי?" הגבתי בחוסר רצון. כבר הבנתי שאין שום דרך שאוכל להיחלץ מזה.
"אנחנו שמחים להודיע לך שעברו 666 דורות ואתה זכאי לקבל את נשמתך חזרה."
"את המה, שלי?"
"הנשמה שלך, כמובן."
"כן, בטח, הנשמה שלי. אני עדיין חי, בפעם האחרונה שבדקתי."
"בן תמותה טיפש! הנשמה שלך לא קשורה להיותך חי. העובדה שאין לך נשמה רק מונעת ממך להיתפס אי פעם כבן אדם טוב."
"אה, למי אכפת?"
"רואה?"
"יש לך נקודה פה. אז איפה הנשמה שלי?"
"בוא נראה," הוא חיטט ברשומות שלו, "בימי הביניים היא שועבדה לאיזו מכשפה באנגליה. לאחר מכן היא הועברה למשרד שלנו, לגבית חובות שאחד מגלגוליך הקודמים היה חייב לנו,"
"מה זאת אומרת אחד מגלגולי הקודמים?"
"אה, כן, פרט קטן- אחרי שנשמה משועבדת בן האנוש ששעבד אותה יוקרן לגופים שונים שוב ושוב עד שנשמתו תשוב אליו. כמובן שהוא לא זוכר כלום לפני שנשמתו שבה אליו."
"אז אני לא יכול למות."
"בעקרון לא, אבל אתה הפרעת לי באמצע. המשרד ערך מכירה בפומבית של הנשמות השמורות אצלנו ושלך נמכרה לזוג אלים ממישור הקיום הלא קיים בקצה העולם שמאלה הנקראים לי ולון."
"אז מה אני אמור לעשות עכשיו? ללכת לאלים ולבקש יפה שיחזירו לי את הנשמה שלי?"
"ובכן, מכיוון שזה מעוגן בחוזה של המשרד אתה אמור לקבל מאיתנו גיבוי. אתה לא חייב לקחת את הנשמה שלך חזרה, כמובן."
"אז היא פשוט יכולה להישאר אצלם?"
"תן לי לתת לך טיפ קטן- אתה זכאי לקבל דמי אחזקה מהאלים הללו בתמורה לכך שהנשמה שלך נשארת אצלם."
"למה הם צריכים את הנשמה שלי?"
"ובכן, להרבה דברים. נשמה מאיכות טובה יכולה לתת הרבה מעלות לבעליה אם הוא יודע להשתמש בה כראוי."
"ובכן, אני לא מתכוון לתת לשני אלים עלובים להשתמש בנשמה שלי בחינם."
"זאת הרוח, חבר, עכשיו בוא נלך ונכתוב את החוזה שלך."
"זה הולך להיות מעניין…"