טורים

המשרד לתיאום, חלק שלישי


3: שירן

פתחתי את עיני באיטיות. הטלפון הנייד רטט על השידה לידי, קולות הזמזום צורמים באוזני. החלום שהופיע בשנתי התפוגג- הבחור החדש הופיע בו. קמתי מהמיטה, התלבשתי והלכתי אל המטבח להכין קפה. הייתה זאת שעת ערביים והשמש טרם שקעה. ניירות היו פזורים על השולחן, חלקם נפלו אל הרצפה בגלל הרוח שנשבה דרך החלון הפתוח.
מספר המתקשר שחיפש אותה לפני מספר דקות היה חסום, אך חיבור מהיר למתאם הממוחשב חשף שמדובר באמיר ממחלקת הנדל"ן. הנחתי שהוא מצא דירה בשביל נוח, הורתי לטלפון להתקשר חזרה. הוא אישר את חשדותיי, אמר שישאיר את המפתח בתא שבמשרד, וסיים. הקומקום כבר רתח, המים נמזגו והקפה היה מוכן. התיישבתי לעבור בפעם השנייה על חוק נתניהו.
עוד טרם נכנסתי למיטה להשלים שעות שינה שנאבדו בליל אמש פרסתי את הצעת החוק על שולחן המטבח, לקחתי מדגיש צהוב והתחלתי לסמן. כרגיל, המסמך היה מלא בקשקושים רשמיים שנועדו להעניק לו נפח, שיראה טוב בשביל הפוליטיקאים. כל מה שעניין אותי היה מה אנחנו מרוויחים וכמה אנחנו מפסידים. אחרי העמוד הארבעים ומשהו כבר כמעט ואיבדתי את ההכרה, סחבתי את עצמי למיטה ושקעתי בחלומות.
חלומות בהן כיכב הבחור החדש.
כמעט שלוש שעות אחר כך הבנתי שעל מנת להשלים את הערכה אותה ביקש ארדין, אני צריכה עזרה. חוק נתניהו היה חוק כלכלי ולמרות כל הקשקושים המשפטיים- רבים מהם נפתי בשיטתיות מהמסמך- עדין היו חלקים נרחבים שדברו בשפה כלכלית מתישה. כל הבנתי בכלכלה הסתכם בתלוש המשכורת החודשי שהייתי מקבלת.
לכן תפסתי את הטלפון והקשתי את מספרו של איתן טל. ד"ר איתן טל, מומחה לכלכלה ושוק ההון. מצידו השני של הקו שמעתי לא רק "הלו" עצבני אלא גם עשרות קולות אחרים.
"איתן, שירן גפני. מתי אתה חוזר לארץ?"
"הו, גפני, תפסת אותי ברגע לא טוב. הנסד"ק בקריסה," שמעתי אותו צועק פקודות באנגלית, ורגע לאחר מכן הוא חזר אלי, "כנראה מחר, אם אני אצליח לסדר את כל העניינים פה, למה?"
"אני צריכה שתעבור על חוק נתניהו."
"הו, הבנתי. בסדר, נפגש מחר לצהריים?"
"קבענו," הוא ניתק בחופזה ואני חזרתי לדפים שלי. אספתי אותם, החזרתי אותם לתיק וירדתי למטה שם חיכתה המכונית. הייתי צריכה לתת לנוח את המפתחות שלו לפני שהוא מסיים לעבוד הלילה, לא רציתי שהוא ישן במכונית, אם כי הייתה לי תחושה שזה מה שהוא תכנן לעשות.
חצי שעה אחר כך כבר עליתי במעלית אל המשרד, ולאחר שלקחתי את המפתחות של דירתו החדשה של נוח מהתא שלי, עצרתי לרגע ליד עמדתה של נעמה, המזכירה של ארדין, "נעמה, איפה יושב נוח צבר?"
"במתחם של הלוגוס," היא ענתה מבלי להסיר את עיניה מהמחשב ואת אצבעותיה מהמקלדת.
"הלוגוס? חשבתי שלאף אסור להיכנס לשם."
היא הפסיקה להקליד והרימה את עיניה אלי, "זה נכון, לאף אחד חוץ מנוח," היא חזרה אל המחשב.
צעדתי במסדרונות במהירות. מכל עברי היו מחיצות זכוכית, מאחוריהן משרדי הפקידים ועובדי המחלקות, ישובים ליד מחשבים ומביטים במסכי טלוויזיה. בקצה הצפון מערבי של המשרד היה מתחם מאובטח בכבדות בו החזיקו את תרכובת הלוגוס. היה זה המקום היחיד בתוך המשרד שהוצבו עליו שומרים, גלאי מתכות ושאר אמצעי אבטחה.
השומרים עצרו אותי לבדיקה, עברתי בגלאי מתכות והעברתי את כרטיס הרישיון המגנטי שלי במקום המיועד בדלת הכניסה של המתחם. הכניסה אושרה.
המתחם של הלוגוס הכיל, בעקרון, כמה עשרות חדרים ובהם מערכות מחשב ואלקטרוניקה, אולם לב המתחם, המקום בו התבצעה העבודה האמיתית היה חדר יחיד, תקרתו מקומרת כפ, ובו מסוף המשתמש של הלוגוס. שם ישב נוח צבר, שעון מעל מקלדת משוכללת מול מסך פלסמה גדול.
"גפני, מה את עושה פה?" שאל נוח, מבלי להביט לאחור.
"אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר," ניגשתי ועמדתי לידו.
הוא חייך, "אני בניתי את המקום הזה."
"כך שמעתי," הוצאתי מהכיס את המפתח והנחתי אותו על השולחן, סמוך למקלדת, "אנשי מחלקת הנדל"ן מצאו לך דירה לא רחוק מכן."
"אמם, בסדר," הוא הביט לרגע במפתחות, אז בי, וחזר לעבודתו.
כבר התחלתי לנוע לעבר הדלת לפני שנוח הסתובב לעברי, "גפני, את ידעת שהמעצר שלי תוכנן ע"י המשרד?"
הנהנתי לשלילה, "האישומים נגדך היו אמיתיים, נוח, אני לא מאמינה שאתה יכול לחשוב ש…"
הוא צחק ולא נתן לי להמשיך את דברי, "כמה עצוב שהגענו לזמן בו התמימות שולטת במשרד. ארדין מתחיל להידרדר."
הבטתי בפניו של נוח, הוא לא צחק יותר. לא הבנתי את הסלידה שלו מהמשרד, לא האמנתי שהיו"ר באמת יעשה דבר כזה. אני ראיתי את כתבי האישום, נפגשתי עם שופטים, עם אנשי משרד המשפטים.
"גפני, אני יכול לראות בעיניך שאת לא מאמינה לי, שזה מרחמת עלי. לא משנה. אם תזכיר לעבוד פה מספיק זמן, גם את תביני," בזאת הוא הסתובב בחזרה למחשב, והשאיר אותי לעמוד בחשכה של המתחם.

* * *
למחרת היום הגעתי בשעה שתיים אחר הצהריים למסעדת אל-גאוצ'ו. איתן טל היה ידוע באהבתו לבשר ואני בהחלט לא סלדתי מסטייק טוב. מכונית ה'קורולה' הירוקה כבר עמדה במגרש החנייה בחוץ ובכניסה הובילה אותי המלצרית לשולחן אליו ישב איתן וכבר סעד את ליבו בחמוצים.
"שירן, מותק, הצטרפי אלי," הוא החווה בידו לעבר הכיסא שמולו. התיישבתי ובקשתי כוס מים מהמלצרית.
"איך היה בניו-יורק, איתן?"
הוא הזעיף פנים, "הרבה אנשים איבדו הרבה כסף אתמול."
"ואתה ביניהם?"
"אני?" הוא חייך, "אין סיכוי, אני שמרתי מרחק מהנסד"ק בחודשים האחרונים, לקריסה היו סימנים מקדימים, זה לא כאילו אף אחד לא ראה את זה."
"ועדין, אנשים הפסידו כסף."
"כמובן. 95% מסוחרי הבורסה בעולם מפסידים כסף לאורך זמן, בישראל הסטטיסטיקה גבוהה יותר," הוא נופף למלצרית שתיגש אלינו והזמין סטייק פילה עם רוטב פלפל. אני הזמנתי שיפודי פרגיות. לאחר מכן הוצאתי מתיק המסמכים שלי את הניירת הקשורה לחוק נתניהו והגשתי אותה לאיתן. הוא עבר במהירות על המלל המסומן בצהוב.
"והבעיה היא?"
"אני צריכה להגיד לרה"מ בסוף שבוע הבא מה אנחנו מרוויחים, מה אנחנו מפסידים ולמה. משפטית, לחוק יש את היתרונות והחסרונות שלו. כלכלית, אין לי מושג."
"בסדר. תקשיבי, לתוכן החוק אין שום השפעה עלינו. הוא עבר דרך ועדות בכנסת, אני בטוח שהוא בסדר. השאלה היחידה היא מה התגובה הצפויה לחוק."
"אני לא חושבת שהבנת, איתן, החוק מסדיר משכורות, שעות עבודה, פיצויים הטבות…"
"מותק, אני מבין קצת יותר טוב ממך את פרטי החוק. אני רק אומר שהוא לא ישפיע עלינו. בטח שהאזרחים יושפעו ממנו, אבל מה שצריך להיות אכפת לנו זה מה הם יחשבו לפני פרסום החוק. חוק נתניהו, ככל חוק אחר, יחלחל לתודעה ולבסוף ייטמע. מה שחשוב לנו לדבר זה מה יגידו האנשים בין פרסום הצעת החוק לבין העברתו בכנסת."
"אתה מתכוון להגיד לי שלאף אחד לא יהיה אכפת אחרי שהחוק יצא?"
"לא, אני מתכוון להגיד לך שאחרי שהוא יצא לנו לא צריך להיות איכפת ממה שאנשים יגידו. השוק סוחר בציפיות. אם אנשים יחשיבו שהחוק טוב ליהודים, השוק יעלה. אם יחשבו אחרת, השוק ירד. בהשאלה, אם אנשים יחשבו שהחוק טוב להם, הקואליציה תתחזק, ולהפך."
"אז לתוכן החוק אין משמעות כרגע?"
"לא מבחינה כלכלית, לפחות. אם כי אלי גיל אולי ירצה לעבור עליו."
"הוא עסוק כרגע במשימה אחרת."
"משהו רציני?"
"ידיעה כלשהי שארדין לא רוצה שתצא לחדשות, משהו בנוגע לנוח צבר."
"מאיפה שמעת על צבר? הוא פרש לפני כמה שנים."
"אני הלכתי להחזיר אותו."
עיניו של איתן נפתחו בתדהמה, "צבר חזר?"
"כן," אמרתי. האוכל הוגש לשולחן באותו הרגע, ואני הורדתי את חתיכות הבשר מהשיפודים. איתן רק הביט הצלחת שלו.
"אני חייב ללכת," הוא אמר, "תשלמי עם הכרטיס של המשרד, אני כבר אחזיר לך," לא הספקתי להוסיף מילה לפני שהוא פתח בהליכה מהירה לעבר הדלת, ודקה מאוחר יותר ראיתי את הקורולה הירוקה משתלבת בתנועה.