טורים

המשרד לתיאום, חלק שני


2: יונתן

נורות פלורוסנט האירו את תקרת המשרד מכל עבריו. במרכזו היה שולחן גדול, שני מטרים אורכו, עשוי מעץ דובדבן. מסך מחשב שטוח נמצא בעברו האחד ובעברו השני ערמת מסמכים. על הקיר מאחוריו, הפונה אל הדלת, היה תלוי סמל מגן הדוד והחרב, סמל הציונות הלוחמת. מעליו באותיות זהובות נכתב "המשרד לתיאום שלטוני" ומתחתיו הפסוק " בזרוע נטויה, בדם ואש ותמרות עשן," אותו ק שהופיע גם על במסמך המוצפן שמצא את דרכו אל נוח צבר.
נקישה קלה בדלת וקול פתיחתה מיד לאחר מכן, מבלי שהאורח יחכה לתשובה. מאחוריה עמדה שירן גפני, ודמות צוללת נוספת מאחוריה. הרמתי את ראשי מהמקלדת והמסך וסימנתי לה להתקרב. היא נכנסה, זזה הצידה ואפשרה לגבר שמאחוריה להתקדם לעברי.
נוח צבר, חיוך מרוח על פניו, משקפיו המרובעים משקפים את האור הלבן שבחדר. השנים הטיבו עימו- כשעזב את המשרד גופו עוד נשא אי-אילו קילוגרמים עודפים שהטירונות הצה"לית לא הצליחה לדכא. בארבעת השנים שחלפו מאז הצליח נוח להוריד את כל השומן העודף ולחסן את גופו. כעת עמד מולי אותו נוח צבר, רק באריזה משופרת וניסיון של ארבע שנים בשוק הפתוח. המצב היה מסוכן.

"שירן, משרד המשפטים העביר לרה"מ טיוטה נוספת של 'חוק נתניהו'. אני צריך שתעברי עליו ותגישי חוות דעת עד סוף השבוע. אבל קודם לכי לישון," היא חייכה אלי ויצאה מהדלת. ידעתי שהיא לא תלך לדירתה לפני שתעבור לפחות בקריאה ראשונית על החוק.
"נוח."
"ארדין," הוא התקדם והתיישב על הכיסא הנוסף שהיה החדר, מצידו השני של השולחן. ראיתיו מעביר מבט על סמל המשרד שנמצא מאחורי. נוח היה בעבר אחד מאדריכלי הדוקטרינה שהסתכמה בפסוק החקוק על הקיר.
"איך היה במעצר?"
"ממש נחמד, תודה על בית המלון שסדרת לי, ארדין."
"אני? ממה שאני שמעתי, אתה הכנסת את עצמך לבור הזה."
"ארדין, שנינו- וסביר להניח שגם כל שאר עובדי המשרד- יודעים טוב מאד שאין אדם חי בעולם שהיה מצליח לאתר את הפרוטוקול בו השתמשתי," הוא הפסיק לחייך. הוא ידע שכן יש מישהו כזה, וחיכה לראות אם אפול למלכודת.
"אתה מתכוון להגיד חוץ מאותם האנשים שיודעים על הפרוטוקול ועל דרך הפיתוח שלו, האנשים שעבדת איתם ובשבילם, בעבר."
"ארדין, אתה יותר טיפש משחשבתי אם הדלפת את הפרוטוקול."
"אכן. אבל לא הדלפתי אותו. הדלפתי תוכנת איתור," החיוך חזר לפניו של צבר.
"הייתי צריך לדעת שתעשה את זה. אתה באמת לא כזה מטומטם. אז מי תפס אותי, הצרפתים? האיראנים?"
"דווקא אנחנו."
הוא החמיץ את פניו, "אנחנו טובים ארדין, אבל לא עד כדי כך. אני מכיר את יחידות המחשבים צבאיות מבפנים החוצה."
"בוא נגיד שהם קיבלו קצת עזרה. לא רצינו לנפח את העניין יותר מידי. אם כי גורמים אחרים הצליחו לעלות על חלק מהעקבות והביעו די הרבה עניין."
"אז כתבי האישום לא היו פיקציה?"
"הם היו פיקציה, כי אף ממשל שפוי בדעתו לא יעלה למשפט האקר ברמתך. אבל הם דאגו להביע את מורת רוחם בפנינו."
"טוב, הבנתי. עכשיו אפשר להפסיק עם הזיבולים, ארדין, ולהגיע לעניין?" חייכתי. אחת הסיבות בגללה אהבתי את נוח כל כך הייתה שלא היה אכפת לו בגרוש מה אנשים חשבו, חושבים או יחשבו עליו, גישה שאפשרה לו לעשות ולהגיד פחות או יותר מה שבא לו.
פתחתי מגרה והוצאתי מתוכה תיקיה אותה הגשתי לנוח, הוא לא פתח אותה, רק חיכה. "לפני מספר חודשים הצליח להשתחל פורץ, כנראה איראני, דרך מערכות האבטחה האלקטרוניות שלנו. הוא לא נכנס לצרכי חבלה. הוא העתיק מספר קבצים חשאיים בנוגע למערכות האיתור והבקרה שלנו, שמשמשות בין השאר את מכ"ם הטילים האמריקאני ואת מערכות החץ," צבר הנהן. בתחילת עבודתו במשרד הוא עבר על התוכנות המדוברות וניפה מהם כל כך הרבה באגים ותקלות קריטיות שכמעט ונאלצו לבנות אותן מחדש- אם נוח לא היה יודע מה הוא עושה.
"מה הוא הצליח לעשות איתם, ארדין, וכמה זה הולך לכאוב לנו?"
"האיראנים פיתחו מערכת איכון חכמה למרגמות. הם מכרו אותן, בין השאר, לפעילי טרור פלסטינאים ולאל-קאידה. איתה הם יכולים…"
"לכוון את הפצצה לבניני מגורים בדיוק של שלושה סנטימטרים ולמקסם את תוחלת הנזק," נוח לא חיכה להסבר, הוא כבר הבין. העיניים שלו נצצו- ראיתי את המבט הזה עשרות פעמים.
"מדויק. אתה מבין שאחרי סערת הפצמ"רים האחרונה המצב הפך להיות נפיץ במיוחד. אם יהיו עוד נפגעים בנפש, תהיה לנו מלחמה על הידיים."
"ארדין, כבר יש לנו מלחמה, רק שאף אחד לא רוצה להכיר בה. לא משנה, הבנתי את המצב. מה עכשיו?"
"אתה מכיר את התוכנה, אתה מכיר את האנשים, אתה מכיר את המחשב. אני רוצה שתנטרל את הפרוטוקול בו משתמשות הפצצות," נוח נשען קדימה, ידיו על ברכיו, אצבעותיו סגורות בצורה שנוח השתמש בה כאשר אימץ את מוחו וחשב על פיתרון לבעיה.
היה שקט במשך כמה דקות, ואז נוח התעורר מהמדיטציה שלו ואמר "בסדר, ארדין. אתה רוצה שאני גם אתפוס בשבילך את הפורץ בדרך?" הוא כבר נעמד והתקדם לעבר הדלת.
"זה יהיה נחמד," אני חזרתי אל מסך המחשב שלי, אך רגע לאחר מכן נוח הסתובב אלי ושאל "עוד דבר, ארדין, כבר נפטרת מקבצי תוכנות האיתור שהודלפו?"

* * *
לא עברה רבע שעה מרגע שנוח עזב את משרדי ודמות חדשה תפסה את מקומו. אלי גיל היה אדם גבוה, צנום עם זקן צרפתי, אחראי מחלקת דעת קהל וסגן המתאם הכללי- כלומר הסגן שלי.
"זה היה צבר שראיתי עובר במסדרון, יונתן?" הוא שאל בשעה שהתיישב על הכיסא מולי ורגע לאחר מכן לחץ על כפתור האינטרקום במכשיר הטלפון שאל השולחן, "נעמה, תביאי לי ולבוס קפה, בסדר?" הוא נשען לאחור לאחר תגובתה החיובית של הבחורה מעברו השני של הקו, הוציא חפיסת אלם אדום מכיס חולצתו והדליק סיגריה.
"אלי, אתה יודע שאני לא אוהב שאתה מעשן אצלי במשרד. או בכל המתחם, אם אנחנו כבר מדברים על זה."
הוא הזעיף פנים לעברי, "בסדר, בסדר," לוקח עוד שאיפה ומכבה את הסגריה בכוס מים חצי מלאה שעמדה על השולחן, ליד קנקן זכוכית. כשנעמה נכנסה, שערה השחור אסוף בקפידה וחולצתה מכופתרת עד לקו המחשוף, הוא מסר לה את הכוס המעושנת, לקח את כוס הקפה שלו ורוקן חצי ממנו בלגימה אחת.v "אז זה היה צבר או לא?"
"כן, זה היה צבר."
"מה הוא עושה פה? חשבתי שהכרטיס שלו נשלל."
"הוא באמת נשלל," נזכרתי ששכחתי לתת לצבר את הכרטיס החדש שלו, פניתי לטלפון ובקשתי מנעמה שתיגש אליו, וחזרתי לאלי, "שירן הכניסה אותו."
"שלחת את המשפטנית? הוא היה בכלא או משהו?" מבט אחד בפני הבהיר לאלי כל מה שהוא היה צריך לדעת, ואז הוסיף, "אני מקווה שזה היה שווה את זה, יונתן."
"מה שהיה היה."
"אתה יודע מה אמר בחור אחד שמופיע באותו ספר כמו המימרה שעל הקיר שלך פה, יונתן? הוא אמר 'אין חדש תחת השמש, מה שהיה יהיה', זה מספר קהלת," אלי לא היה מוכן לעזוב את העניין בקלות. הוא ונוח היו חברים, פעם, לפני שצבר החליט להתפטר.
"יש לך עבודה יותר חשובה לעשות מאשר להתווכח איתי על העבודה של נוח. אני צריך שתמנע פרסום של ידיעה מסוימת בחדשות הערב."
"מה כבר קרה?"
"מישהו ראה את נוח מובל לתחנת המשטרה אתמול בלילה. הוא עדין לא יודע מה יש לו ביד, אבל זה רק עניין של זמן."
אלי הזעיף פנים, שוב, "כמובן, כמובן. הכול חוזר לנוח. זה היום הראשון שלו חזרה במשרד וכבר יש צרות."
"אלי, אני אומר לך את זה בתור חבר עכשיו, כדי שתשים סוגר לפה שלך. המעצר היה מתוכנן."
הוא נראה נעלב, אך בלע את העניין תוך רגע וחזר לחושי, "בסדר, בוס, כבר על זה," בבסיסו היה אלי גיל בצמרת אנשי התקשורת בארץ, הישר ממשרד דובר צה"ל, בעל תואר בפסיכולוגית המונים, וזה היה אתגר בשבילו. הוא חיכה רגע עד שחזרתי למסך המחשב לפני שקם מהכיסא ויצא מהחדר, סוגר את הדלת מאחוריו.
מסך המחשב שלפני הראה טבלה שסיכמה את קולות הח"כים שתמכו בהצעת 'חוק נתניהו' ומה אחוזי הסיכוי להעברתו. הודעת דואר אלקטרוני הגיע באותו הרגע, נתוני הגיליון השתנו במהירות והודעת הזהרה הבהבה מול עיני, "הועלתה הצעת אי אמון, אחוז ההתנגדות עבר את אחוז החסימה."