המשרד לתיאום, חלק ראשון

1: נוח

חמישי, חצות הליל, ישבתי במרפסת העליונה של בית הקפה 'קפלה' בקרית מוצקין. היה חם, אך אויר הלילה הפך את האווירה לנסבלת. ישבה בתוך המתחם לא באה בחשבון, שכן לילה זה היה הלילה העמוס בשבוע, שכן האנשים שיוצאים לבלות, אינם צריכים לעבוד ביום שלמחרת. ההמולה שבתוך הבניין לא חצתה את פתח המרפסת העשוי זכוכית ואני ישבתי, ידי האחת אוחזת בכוס קפה הפוך גבוהה, והשנייה מונחת על גבי לוח העכבר במחשב הנייד שהיה מחובר לשקע החשמל שבקרבת מקום. זוג צעיר ישב סמוך אלי, מתלבט מה להזמין מהתפריט- הם בחרו ספגטי, בסוף.
הבחנתי בזווית עיני בצלליתה של מישל, המלצרית, שהתקרבה לשאול מה שלומי, בפעם המי-יודע-כמה בשעות האחרונות. מישל, קיבוצניקית במקורה ובוגרת בית ספר יוקרתי לאיפור, עבדה כמעט תמיד במשמרות הלילה כאשר אני והמחשב היינו יושבים במקום. כחמש דקות לאחר שהייתי מתיישב כבר היה הקפה האהוב עלי מוכן ומוגש, בצירוף מספר עוגיות לכרסום. היא עמדה מספר רגעים מאחורי, בוחנת את מעשי- שלא היו מובנים לה, בזאת הייתי בטוח- לפני שנגעה קלות בכתפי והסווה את תשומת ליבי.
"אדון צבר, יש כאן מישהו שמבקש לראות אותך," היא אמרה, בקולה נשמעה מצוקה קלה, כמי שפוחדת לפגוע בידיד ותיק.
"אמם… האומנם?" שאלתי, מביט לרגע בחניית המקום. חנתה שם מכונית אזרחית עם מספר רישוי של המשטרה, הנהנתי, "זה בסדר."
נראה שהיא נרגעה, ורגע לאחר מכן הופיע צל נוסף, שרירי וגבוה יותר, "נוח צבר?" הוא שאל, בקול בטוח שידע בוודאות מי אני, ורק נצמד לפרוטוקול.
"כן," מלמלתי תוך כדי נתינת פקודה למחשב שהעבירה אותו למצב המתנה, "זה אני, עם מי יש לי הכבוד?" שאלתי מבלי להוריד את עיני מהמחשב, בזמן שגלגלתי את חוט החשמל, הסרתי את כרטיס האינטרנט האלחוטי והכנסתי את כולם לתיק העבודה השחור שלי. האדון הוציא בינתיים את הארנק ושלף מתוכו תג משטרתי נוצץ.
"הפקד הלפרין, אני מבקש שתתלווה אלי לתחנה," אמר בקול סמכותי, ואני בינתיים כבר הייתי מאורגן, דחפתי לידה של מישל שטר של חמישים שקלים חדשים והנהנתי בשנית אל עבר הפקד, "כמובן, אדוני."
כמה דקות לאחר מכן היינו בנידת, הלפרין מקדימה עם השותפה שלו ואני מאחורה, עם המחשב. שני האנשים לא טרחו לכפות אותי באזיקים וכל מה שנשאר היה לי לעשות הוא לנמנם בזמן שנסענו אל עבר יעדנו.
לא ממש הבחנתי כאשר המכונית נעצרה במגרש החנייה המואר בזרקורים של תחנת המשטרה, אך שותפתו של הלפרין פתחה את הדלת לידי ונגע בכתפי קלות. התעוררתי, המחשב עדין אחוז בידי, "אדון צבר, צא מהמכונית בבקשה," היא אמרה בקול מתוק. הכול היה מתוק אצלה, אבל אני הייתי כרגע בעולם אחר של חשדות וכל מחשבה גברית אודות השוטרת חמקה ממוחי. יצאתי בצעד כבד מהמכונית ושני אנשי החוק הובילו אותי אל שער הכניסה.

שעתיים ישבתי ללא מבלי מעש. המחשב נלקח ממני- כמובן. לא התנגדתי, אולם בתוכי הרגשתי ריקנות. בהיתי בחלל האוויר בטמטום, משחזר בקושי את פרטי התוכנית האחרונה שעל כתיבתה שקדתי בזמן שהפקד הלפרין הגיע להוציא אותי מבית הקפה ומטיפולה המסור של מישל. זה לא היה הדבר היחיד שעשיתי, אבל שאר הדברים היו קרובים מידי למציאות מכדי שאני אחשוב עליהם באמצע תחנת משטרה. דברים שהיו קרובים מידי לסיבה בגללה אני פה.
כשהראה השעון שהשעה 2:15 בלילה, ניגש שוטר אל התא, פתח אותו וסימן לי לצאת. הלכתי אחריו עד שהגעתי לחדר החקירות, לשם הכניס אותי וסגר את הדלת אחרי. הוא נשאר בחוץ. לקח לעיני רגע להתרגל לאפלוליות ששררה בחדר, אולם לאחר מכן הצלחתי לזהות דמות יושבת על כיסא מול השולחן במרכז החדר, מתחת למנורה מוארת. הדמות הייתה נשית בעליל, אך בשלב זה לא ייחסתי לכך חשיבות. התיישבתי.
הבחורה- לא הייתי נותן לה יותר מעשרים ואחת- שחקה בעצבנות גלויה בניירות שהחזיקה בידה, כנראה המסמכים הקשורים לחקירתי ולפשע שביצעתי, כביכול. היא הרימה את פניה אלי וחייכה. "מר צבר, אני שירן גפני, עורכת הדין הממלכתית שנשכרה להגן עליך," היא הוציאה נייר מתוך האגד שהיה בידה והגישה לי אותו.
בשניות הראשונות כל מה שיכולתי לעשות היה לבהות בו. המלל היה חסר משמעות. פסוקים סתומים ממאה ואחד יצירות ספרותיות שונות, בכללן התנ"ך ומקבת של שייקספיר, הופיע בתפזורת על גבי העמוד. הדבר היחיד שהביע היגיון כלשהו היה סמל משרד לשכת עורכי הדין בראש הגיליון.לאט-לאט החלה התמונה להתבהר, עד שלבסוף מוחי הצליח לחבר את התצרף ולקבוע מה רואות עיני.
עכשיו בהיתי בתדהמה גלויה. הייתי פחות ממופתע, אולם זה עדין תפס אותי לא מוכן במידת מה. האותיות במסמך יצרו את צורתו של מגן דויד ובתוכו חרב. סמל הציונות הלוחמת ומתחתיו הפסוק התנ"כי "בזרוע נטויה, בדם ואש ותמרות עשן". עורכת הדין החביבה שלי הוציאה בשלב זה רשמקול מתיקה הניחה אותו על גבי השולחן והפעילה אותו.
"אדון צבר, האישומים שהעלו נגדך…" היא לא הספיקה לסיים את המשפט לפני שנעמדתי, הסתי אותה בידי וסרקתי את החדר במהירות, "את לא בוטחת במערבל?" שאלתי אז.
החיוך נמחק מפניה בשעה שהיא הביטה בי בתדהמה גלויה, "ובכן, כן, אבל הנהלים…" היא היססה, ואני חזרתי להתיישב והבטתי בעיניה, "מה העניין, גפני?"
"כמו שהתחלתי להסביר, אדון צבר, האישומים שהועלו נגדך כוללים מספר סעיפים של ריגול מדיני ואזרחי, חלקם כוללים כתבי אישום ממדינות זרות ו…" הפסקתי שוב את שטף דיבורה, "אז המשרד חושש שסוכנויות זרות יצוטטו לנו?"
"רס"ן מגן אמרה לי במפורש להימנע מלהזכיר כל עניין העלול להביא אותנו לידיעת הציבור," קולה נשמע כעוס, כאילו ערערתי על סמכותה.
"ספיר עדין דוחפת את האף שלה. בסדר, גפני, נשמע מה יש לך להגיד."
פניה התעוותו קלות בכעס כשהזכרתי את שמה של הרס"ן, אבל היא המשיכה כרגיל, "בכירים מדיניים לא כל כך מעוניינים להסגיר אותך, לא לידי בית המשפט הישראלי ולא לידי בתי משפט זרים. הם סומכים על תיק השירות שלך," בחירת מילים זהירה. ידעתי על אילו בכירים היא דברה, וידעתי גם מה הערבויות שגורמות להם לסמוך על התיק שלי.
"כמה זמן את במשרד, גפני?" שאלתי.
"לא שזה עניינך, אבל כבר למעלה ממחצית השנה," חייכתי, חשדתי בכך- הדבקות בנהלים, ההגנה על ממונה הותיקים. היא הריחה כמו טירונית. אבל הם בכל זאת שלחו אותה לנהל את התיק שלי. או שמישהו במשרד התעוור לעת זקנה, או שהטירונית באמת שווה משהו, "אז המשרד החליט להוציא אותי מפה? למה? מה יוצא להם מזה?"
"הם רוצים אותך חזרה, נוח." היא נראתה רגועה יותר, וגם עברה לקרוא לי בשם הפרטי. אני, מצידי, נהייתי יותר עצבני מרגע לרגע. זאת הייתה מלכודת ברורה מידי. הסיכוי שלי להיתפס שאף לאפס, ובכל זאת אני פה, "בשביל מה?"
"אני לא אמורה לדון בזה, נוח, היו"ר אמר שתתודרך במקום. התפקיד שלי זה לשחרר אותך מפה. האישומים יבוטלו." הנהנתי. אז זה היה ארדין אחרי הכול, למרות שלא חשבתי שהוא יתערב באופן אישי בעניין ששייך למחלקת החוץ שלו. אלא אם כן העניין חורג משם.
"בסדר, גפני, אני לא אקשה עליך יותר מידי. אני גם ככה לא מת במיוחד על המקום הזה. תוציאי אותי מפה," החיוך חזר לעטר את פניה. זה היה מראה נחמד. עכשיו, כשחזרתי לחושי וההלם עבר, יכולתי לראות שקצת הפרזתי בערכת גילה- היא יותר קרוב אלי משחשבתי. שערה היה חום מלא, קצת דומה לזה של עץ דובדבן והיא הרכיבה משקפיים.
"מצוין, מצוין," היא צחקקה, "לא תעבור שעה ואנחנו נזוז."
"יופי," אמרתי, "רק אל תשכחי להביא את המחשב."

* * *
העברנו את שארית הלילה בנסיעה לירושלים. היא נהגה ואני בדקתי שלא נגרם נזק למחשב שלי בידיהם על השוטרים. לאחר מכן סיימתי בשלוש דקות את התוכנית שעבדתי עליה, נתתי למחשב לעבוד ונשכבתי להשלים את השינה שהופסקה בגסות בנידת המשטרה. כשהתעוררתי השעה הייתה כבר כמעט תשע וניחוח של קפה התפשט במכונית. שירן ישבה, בידה האחת כוס קלקר חד פעמית שקונים בתחנת דלק ובשנייה טלפון נייד. היא הנהנה לעברי ברגע שהתרוממתי לתנוחת ישיבה והצביעה אל מגש בו עמדו כוס קפה נוספת ושני קורסונים חמים, ממולאים בשוקולד. התנפלתי על ארוחת הבוקר ברעבתנות בשעה שהערתי את המחשב משנתו, בדקתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי ובדקתי את ממצאי ריצת התוכנית במשך הלילה- שום דבר שלא ידעתי קודם, אבל לפחות עכשיו הדבר היה בדוק ומוכח.
אני כמעט וסיימתי את הקורסון בשעה ששירן הניחה את הטלפון בצד, פניה מעורערות, "החבר'ה בנדל"ן עוד לא מצאו לך דירה וארדין רוצה לראות אותנו תוך שעה במשרד," היא לקחה לגימה ארוכה מהקפה שלה, ונראה שתלאות אותו הלילה פגים בדרך פלא.
"שיסדרו לי קודם כל רכב, אני אדאג לדירה. בואי נזוז ונגמור את העניין עם ארדין, יש לי עבודה לעשות." לא שהתכוונתי חס וחלילה לעבודה במשרד, לא עסקתי בישיבה בטלה לפני המעצר שלי ולא התכוונתי לעשות זאת עכשיו.
היא חייכה אלי, חיוך אותו התחלתי לחבב, "כבר זזים." היא סיימה את הקפה בעוד לגימה מהירה, העביר מהילוך חנייה לנסיעה ויצאנו לדרך. שמתי לב שחנינו בפאתי ירושלים בתחנת דלק אך תהיתי באיזה צד של ירושלים אנחנו נמצאים ועד כמה אנחנו רחוקים מהמשרד.
העניין התברר במהרה. תוך חצי שעה חבר חצינו את המעבר התחתי לחניון ושני אנשי אבטחה בחליפות קידמו את פנינו. לי שללו את רישיון הכניסה כמה שנים קודם לכן, אבל לשירן היה אחד משלה והועברו הוראות מלמעלה להניח לי להיכנס. היא חנתה ליד מכונית ב.מ.ו כסופה, לידה עמד בחור נוסף בחליפה, וכשיצאנו מהרכב הוא השליך צרור מפתחות אלי. כנראה שהשיחה ששירן ביצעה בדרך הנה השתלמה. לא התפלאתי שהרכב החדש היה מוכן תוך זמן קצר כל כך.
בצעד זריז התקדמנו לעבר מעלית משוריינת. שירן העבירה את הכרטיס במקום המתאים, הדלתות נפתחו. לא היה לוח כפתורים והמעלית החלה לנוע בשנייה ששנינו היינו בטוחים בקרבה. חצי דקה לאחר מכן היא נעצרה, הדלתות נפתחו, ואני חזרתי לאותו המקום שעזבתי ארבע שנים קודם לכן. ובכל זאת לא פקפקתי בעובדה הפשוטה- הייתי בבית.