טורים

לימאד, ארץ כבולה


1

הייתה זו שעת בין ערביים בפונדק הקשת העיוור, בשולי יער הלילה. אדם גבוהה רכוב על סוס התקדם אל עבר גזע העץ הרקוב ששימש את באי הפונדק לקשירת סוסיהם. אורווה מסודרת לא יכולת למצוא בחלק הזה של הארץ, שלא לדבר על פונדקים טובים.
הזר, מכוסה גלימת בד שהסתירה את פניו, ירד מסוסו השחור וקשר אותו לגזע, ניתן היה להבחין לרגע בנצנוץ המתכת שעל רגלו, אבל אף אחד לא היה מקדיש לכך תשומת לב מרובה. בימים אלו היה כל אדם חגור חרב או קשת, לא היה בטוח עוד להסתובב לא חמוש, לא רק כאן, אלא בכל רחבי העולם.
דלת הפונדק, שמעליה היה תלוי שלט דהוי בו מצויר קשת עם סרט על עיניו, נפתחה בחריקה חלושה, שהעידה על הלחות הרבה ששררה ביערות הללו. הזר נכנס בצעד שקט אל תוך הפונדק, נוקש במגפיו קלות על רצפת העץ הממורקת, והוריד את כיסוי ראשו. מבטים מכל רחבי הפונדק הופנו עליו, בראותם שהאיש העומד לפניהם אינו אדם- אלא עלף, אוזניו היו ארוכות, ראשו קירח לגמרי, ועורו כהה. עיניו בעלות הצבע הכחול חדרו את מבטיהם של באי הפונדק בצורה שלא הותירה מקום לשאלות, והם הפנו את מבטם חזרה.
הפונדק לא היה גדול. הוא הכיל בסך הכול חדר מרכזי בו האנשים אכלו ושתו, מטבח קטן וכמה חדרי שינה. בחדר המרכזי היו מספר שולחנות עץ רעועים, דלפק עץ שהיה במצב טוב בהרבה מקירות הפונדק עצמם, ובמה קטנה ומוגבהת שכרגע עמד עליה אדם זקן שניגן בחליל. העלף התיישב ליד הדלפק, ופנה אל המוזג, "סלח לי, אולי יש לכם יין אדום מתוצרת פורט לוסט?" המוזג הביט עליו במבט תמוה. ספק אם הוא זכה לראות עלפים רבים בימי חייו. "כן, אדוני, במקרה עברו אצלנו כמה סוחרים בדרכם דרומה, התרצה כוס?" נימתו של המוזג הייתה חביבה, אך היא השאירה על העלף רושם שזאת אחת הפעמים הבודדות שהיא כזאת, "כן, כמובן," הוא אמר למוזג והוציא מכיסו זוג מטבעות כסף, שהמוזג חטף במהירות.
העלף לקח את כוס היין והחל לשתות ממנה באיטיות, כפי שזכר כיצד שתה עם אביו המנוח כשהיו יושבים לשתות בכל יום שישי בערב לאורה של האח. זה אולי לא היה יום שישי, והאח פה הייתה הרבה פחות נעימה, אבל עבר זמן מה מאז שהיה לו מספיק כסף בשביל להרשות לעצמו להשתכן בפונדק, שלא לדבר על לשתות יין.
זמן קצר לפני שסיים לשתות ניגשו אליו מהשולחן הסמוך לדלפק מספר בני אדם, שרצו כנראה לקדם בברכה את העלף החדש באזור. הם היו שלושה, וכולם לבשו גלימות אפורות ועליהן סמל אדום ששייך אותם לארגון כזה או אחר. למנהיג, שהלך בראשם, הייתה קסדה מסוגננת למראה אותה החזיק בידו.
"שלום לך, אדוני העלף," הוא אמר בנימה שהתימרה להיות נחמדה, אך נשמעה מזלזלת מאד. לעלפים לא הייתה הערכה רבה לבני האדם מאז המלחמה הם הפכו ונעשו ברוטאליים, ודמו במראם לאורקים יותר מאשר לבני אדם. "אין לי עניין איתך, אתם מוזמנים להניח לי," אמר העלף, בנימה שלווה הרבה יותר ממה שהרגיש. חוצפתם של בני האדם עלתה לו על העצבים. אחד מחבריו של הבריון בעל הקסדה המסוגננת עזר אומץ, שכן הוא התקרב אל העלף והחל לדבר, "תראו את הקירח מדבר," הוא אמר. אחד מחבריו לכסן את מבטו אליו, כנראה להתרחק, תוך שהוא מגחך. ניתן היה להבין שהוא היה הליצן של החבורה הקטנה שלהם.
" לא אכפת לנו מה אתה חושב, עלף," חזר שוב המנהיג לדבר, והדברים נאמרו בנימה כל כך מזלזלת, שהעלף כמעט רתח. בני האדם אולי היו יהירים מכדי לדעת, אבל עם עלף עצבני לא כדי להתעסק, "זה המקום שלנו, ואתה לא בדיוק מתקבל פה בברכה." בשלב הזה, אם הייתם עדים למה שקרה שם, הייתם לבטח בורחים בצעקות, שכן העלף החל לקום מכיסאו תוך כדי שימת ידו על ניצב החרב, בדיוק באותו הרגע נכנס גמד לחדר. אלמלא כניסתו היו נשארים בעולם 3 בני אדם פחות, והרצפה הממורקת של הפונדק הייתה נצבעת באדום בוהק. לא שהמחזה של גמד רץ אל החדר היה נחמד בהרבה, הוא היה נמוך, כדרכם של גמדים, לבוש שריון טבעות מצלצל ועל גבו היה מונח פטיש, "בוא כבר לאד, מספיק שתית היום," הוא אמר לעלף, תוך כדי שהוא תופס בידו וגורר אותו משם.
"מה אתה עושה?" שאל אותו העלף בקול שקט, אם כי תקיף, "אני רק מחלץ אותך מצרה, לאד." הוא הגיע אל מאחורי הפונדק, היכן שהיה קשור סוסו של העלף, שם ישבה קבוצה של גמדים ועל ידם מספר סוסים נמוכים. "קודם כל, שמי הוא ליימאד, לא לאד, אם כי היית קרוב," הוא אמר לגמד בחיוך קל, אם כי זה נמחק מפניו כמעט מיד, "ומה אתה רוצה ממני?" הגמד לא נראה במצב רוח טוב, "כדאי שתירגע בחור צעיר, כרגע הצלתי אותך מצרה רצינית," הגמד הרצין מאד, הבעה שנראתה מתאימה לו יותר מאשר הפנים הידידותיות שהציג כאשר נכנס לפונדק בראשונה, "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק!" אמר הגמד לעלף,
"בני אדם! איזה צרה כבר יכולים לגרום לי בני אדם?" ליימאד היה מופתע, גמדים, בדיוק כמו עלפים, לא רוחשים חיבה או כבוד לבני אדם, "הו, עלף צעיר, אתה לא יודע עם מי יש לך עסק!" אמר גמד אחר שישב ליד הסוסים, הוא נראה חסון יותר, אך צעיר. "אם תסלחו לי רבותי הגמדים," אמר ליימאד בנימה צינית, "אני לא ממש צעיר."
"תירגעו שניכם!" הרים את קולו הגמד הזקן, שנראה שהוא היה המנהיג של חבורתם, "שניכם צעירים פזיזים, שמדברים על דברים מעבר לבינתם המצומצמת," המשיך הגמד הזקן, " קודם כל אני אציג את עצמי, שמי הוא מרליק, וההוא שיושב שם הוא קוליק, אנחנו גרים לא רחוק מכאן."
"כן, הבנתי את זה, גמדים אף פעם לא גרים רחוק מההר שלהם," שוב נראה שהוא הצליח לעצבן את קוליק, אבל מרליק היסה אותו, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר, לאד הצעיר, ואני מקווה שלא העלבתי אותך, אבל לא נראה לי שאתה חיי יותר מ568 שנה, ולכן אני מרגיש מחויב להזהיר אותך," הגמדים עכשיו נראו נינוחים הרבה יותר כשראו שמנהיגם יצא מהפונדק המלא בני אדם, הם לא הרגישו נוח עם נוכחותו של העלף, אבל זה היה טוב בהרבה מנוכחותם של בני אדם.
"אם אתה חייב לדעת, אני בן 334, ואני עדיין לא מבין למה אני צריך עזרה נגד בני אדם יהירים," ליימאד הרגיש גם הוא נוח הרבה יותר בחברתם של גמדים, מאשר בחברת בני אדם, זה היה טבעי ששני הגזעים הסתדרו, אם כי הם לא נפגשו לעיתים קרובות מידי. "אני רואה שנעלבת קצת, לאד, אבל אתה חייב להניח לדעותיך הקדומות לזמן מה, יש כמה דברים שאתה לא יודע על הארץ הזאת, ואני לא ממליץ לך להסתובב פה כאילו המקום שייך לך."
על פניו של ליימאד עלתה הבעה תמוהה, הוא לא הבין למה גמדים, או עלפים במקרה זה, צריכים להיזהר מבני אדם. היה ידוע לכל שאין לבן אדם סיכוי מול עלף או גמד, ובני האדם היו כל כך עסוקים בענייניהם הקטנים כך שכלל לא שמו לב כמה הם הפכו יהירים. "כדבריך, מרליק, תוכל לספר לי על מה כל העניין?"
כמו אות אזהרה, נשמעה מרחוק יללת זאב, והגמדים קפצו, "לא פה, לאד, אנחנו צריכים להסתלק מפה," קוליק דאג להעלות את חבריו על הסוסים, בזמן שמרליק וליימאד עוד המשיכו: "בסדר גמור," אמר ליימאד בקול נחוש, "לא תמצא מישהו טוב יותר מעלף שמדובר בעניינים לחוצים", ליימאד קפץ על סוסו השחור, וחיכה לגמדים. דקות לאחר מכן כל החבורה נמצאה דוהרת על הדרך להרים.

* * *
ההרים היו למעשה רכס אחיד שהקיף את יערות הלילה מצדם הצפוני, ולצד המזרחי של הרכס היו מועדות פניהם, הגמדים סיפרו לליימאד תוך כדי רכיבה על עירם השוכנת בין ההרים. "אל תאריכו בדיבורים," אמר להם, " בכל מקרה אראה אותה במהרה, נכון?" הוא נעץ מבט במרליק שרכב לידו, "לצערנו, לאד, לא נוכל להראות לך את עירנו," הגמדים האחרים הרכינו את ראשם לאות צער, כאשר ליימאד שאל, "הרי חשבתי שגמדים מתפארים תמיד בעריהם היפות, הלא תרצו להראות לי אותה?" הגמדים החליפו ביניהם מבטים, אך ליימאד לא היה מסוגל להחליט אם אלו מבטי שאלה, או בושה, ואז מרליק פנה אליו, "אתה תדע את הסיבה לכך בקרוב, לאד, כשתשמע את סיפורינו."
כמה דקות לאחר מכן הם עברו לרכיבה שלווה, בעקבות אזהרתו של קוליק מפני שומרי הלילה. שומרי הלילה היו, מסתבר, חבורה של גמדים צעירים למראה שישבו ליד פתח מערה בהר, סועדים את קיבתם ליד מדורת קרשים גדולה. הם לבשו מדים דומים לאלו של קוליק. החבורה לקחה את הסוסים אל תוך המערה, שם הייתה אורווה חצובה בסלע, סוסו של ליימאד לא הרגיש נוח להיות כלוא בין קירות האבן, אך סוסיהם של הגמדים היו מורגלים לכך, ולא עשו בעיות. רוב החבורה, מלבד ליימאד, מרליק וקוליק, הצטרפו לשומרי הלילה לסעודת חצות, בעוד השאר יורדים אל מתחת לאדמה בהדרכתו של מרליק, תוך כדי כך שקוליק מסביר לליימאד בהרחבה על הסדרי השמירה של העיר. ליימאד לא נראה מתעניין במיוחד, אך הוא לא רצה לפגוע בקוליק, שרק התחיל לבטוח בו.
לאחר צעידה לא ממושכת הם הגיעו למסדרון חצוב באבן בו מספר דלתות, את אחת מהן פתח קוליק בעזרת מפתח מתכת כבד שהיה ברשותו, ומרליק הוביל לתוכו את ליימאד. החדר היה מרוהט בדלילות, אך זה היה מספיק. הייתה בו מיטה ושידה, וכן גיגית רחצה ומגבות. בכל החדר בלט במיוחד הצבע האדום, שהיה בשטיחים ובכיסוי המיטה, וכן במגבות הרחצה. "אלו הם חדרי האירוח," הסביר לו מרליק, "מאז שהעיר נסגרה לזרים, יש לנו צורך לארח אנשים מחוץ לעיר, שכן רבים מעדיפים להתארח בביתנו מאשר באכסניות בני האדם."
"אני יכול להבין אותם," סינן ליימאד בשקט, וזכה למבט נוקב ממרליק, "חשבתי שאמרתי לך להפסיק עם זה, לאד, תמחק את הדעות שלך על בני האדם כל עוד אתה שוכן בארץ הזאת, לפחות עד שתשמע מה יש לי להגיד," ליימאד הרגיש נזוף, אביו המנוח לימד אותו תמיד לכבד זקנים ממנו, וכיוון שאף בן אדם לא היה כזה, כיבד תמיד גמדים, גם כאשר דעותיהם לא נראו לו, "כן, מרליק, אני אנסה."
"יפה," השיב מרליק והתיישב על שרפרף קטן שהיה בחדר, ליימאד התיישב על הרצפה שגבו אל הדלת, וקוליק המשיך לעמוד, בעודו מוציא מקטרת ומתחיל לעשן, "ועכשיו הגיע הזמן שנתחיל להסביר לך כמה דברים." אמר, "אני מניח שאתה תוהה למה עלף או גמד צריכים להיזהר מבני אדם," על פניו של ליימאד הייתה הבעה מאד ברורה של 'נכון', שמרליק לא העריך, "הכל התחיל, אני חושב, ביום אחד לפני מספר שנים כאשר צעיר אנושי הגיע עלינו לעיר, זה היה עוד בתקופה שלפני ההסגר, והוא התקבל בברכה. הצעיר, כך הוא סיפר לנו, היה מאג צעיר שערך מחקרים ולמד מהדרואידים שגרו פעם ביערות הללו. הוא שהה בעיר כמה ימים ולאחר מכן הודה לנו ועזב." מרליק עשה הפסקה כדי להוציא גם הוא מקטרת, בעוד קוליק מלמל לעצמו כמה מילים מאד לא יפות על אותו 'צעיר'.
"כמה שנים לאחר מכן," המשיך מרליק, "הופיע לפתע בארמונו של מלך הארץ אדם זקן, לבוש גלימות, אף אחד עד היום הזה לא יודע על מה הוא והמלך דיברו, אך לאחר מכן שום דבר לא נשאר כשהיה. זה התחיל להיות מורגש כאשר חיילי המל��, כעת תחת מדים חדשים, החלו מפטרלים ברחבי הממלכה יומם ולילה, אוכפים חוקים חדשים שאף אחד לא שמע עליהם, תוך שבועיים נכנסו יותר 'פושעים' לכלא מאשר בשנתיים שקדמו להם.
"וזה לא הפסיק כאן," המשיך מרליק, "הדרואידים סולקו מהר מאד מיערותיהם, ואותנו, הגמדים, שמו תחת חוקי עוצר כבדים." מרליק הפסיק, נענע בראשו כאילו הוא עדיין מתקשה להאמין.
לפני שהמשיך, ליימאד אליו פנה, "למה למלך לסלק את הדרואידים? חשבתי שיש בניהם הסכם, הדרואידים מועילים לממלכה," מרליק נענע בראשו לחיוב, "אתה צודק, היה בניהם הסכם, אך כעת אנחנו יודעים שהאיש אשר מייעץ למלך הוא בעצמו קוסם, אני חושב שהיה פה מעין ניגוד אינטרסים בין המסדרים שלהם."
ליימאד הפסיק אותו שוב, "אם המכשף שמייעץ למלך גם הוא קוסם, וכמה שנים לפני בואו התארח אצלכם קוסם מתלמד, לא יתכן שיש בניהם קשר?" ליימאד נעץ מבט בוחן במרליק, בעוד קוליק ממלמל לעצמו עוד כמה מילים, בקשר לכך שגמדים לא צריכים להתעסק עם בני אדם. מרליק המשיך בשקט, "בדיוק התכוונתי להגיע לזה, לאד, אתה לא צריך להיחפז כל כך בדבריך. הדברים רק הלכו ונהיו גרועים יותר ויותר, כאשר העוצר עלינו גבר, פעם אחת הקוסם בעצמו בא כדי לדבר איתנו," קוליק עיוות את פניו כאילו הוא נזכר בדבר רע מאד, "הוא סיפר לנו ששמו הוא לארק, הכרתי אותו, בדיוק אז נזכרתי, מראהו הזכיר לי בדיוק את הקוסם המתלמד שהתארח אצלנו שנים קודם לכן, צדקת ליימאד."
"אם זה אותו אדם, אני עדיין לא מבין מה הבעיה שלו איתכם."
"מה אתה חושב לאד? יש שכל בראש העלפי הקירח שלך?" פנה אליו מרליק כשהוא מרים את קולו, "אתה צריך להבין קוסמים, ברגע שהם מגיעים לפסגת כוחם, הם משתנים, המכשף הזה, לארק, לא יכול לסבול את העובדה שאנחנו ראינו אותו כשהוא עוד היה קוסם מתלמד וחלש." מרליק נראה כאילו עוד שנייה הוא לוקח את הפטיש שלו והורס את הקיר במכה אחת, בעוד ליימאד לא ממש מבין מה הבעיות של הגמדים הללו, "תסלחו לי שניכם, אבל לא אני, או כל אחד מכם, צריך לפחד ממכשף בן אדם עלוב!" ובזאת קם ליימאד ועזב את החדר, הוא עלה אל האורווה, לקח את סוסו ודהר אל תוך החשכה.

2

צלילי פרסות הסוסים הדוהרים נשמעו היטב בלילה הצלול הזה, בשולי האביב, סוף החורף. גם הצופה המיומן לא היה מסוגל להיות עד למראה שזה עתה התרחש לאורך קו החוף, משום שבשמיים לא זרח כל ירח. ינשוף טועה שהיה עומד על ענף עץ בקרבת מקום היה רואה, והיה נדהם, משום שעלפים היו מחזה נדיר בחלק הזה של הארץ, רחוק כל כך צפונה מארצות העלפים.
ואכן, היה שם עלף. רכוב על סוסו השחור דהר ליימאד במהרה, מנסה להגדיל את המרחק בינו לבין החיילים שרדפו אחריו. הוא לא רצה להקריב את סוסו לשם כך, משום שידע שגם אם יתפסוהו יוכל לנצחם בקלות. אך הוא לא אהב קרב, לא אהב להילחם- המרדף עדיף על הקרב, היה אביו אומר- ובכל הזדמנות שהייתה לו אימץ את סוסו עוד קצת, רק כדי להגיע ליערות שם יוכל להעלם מהעין ללא כל קושי.
תוך מספר דקות דהרות סוסי החיילים נשמעו במהומהם במקום כלשהו רחוק מדרום לו, וליימאד הגיע לקצות יערות הלילה של טיאר. הוא לא אהב את היערות הללו, על אף שהוא גדל במקום לא כל כך שונה, בארץ שהייתה המשך של יערות אלו. אך עתה שכן ביערות כוח זר ולא מוכר שהפך אותם למרוחקים. נראה שבכל מקום שהסתכל נעץ בו היער את עיניו ולא הניח לו לרגע, עד שיצא בצידו השני. אך היה כבר מאוחר מכדי לרכב את כל המרחק מהחוף לצידו השני של היער, ולכן הוא הצפין, המשיך למעלה עד אשר הגיע לרכס הרי טיאר המאיים שנראה אפל כל כך בחשכת הלילה חסר הירח.
העלף על סוסו השחור התקדם בנחת לאורך שרשרת ההרים, מתרחק ככל האפשר ממישור החוף. הוא ניחש שבנקודה כלשהו עבר בדיוק מצפון לעיר הבירה, אך זהו המקום האחרון בו רצה להימצא כרגע. סיפוריהם של הגמדים לא נתנו מנוחה לעיניו זה שבועיים- הוא לא היה מסוגל להוריד ממחשבותיו את הדרואידים הנרדפים ע"י אנשיו של המכשף. לא היה בכך שמץ לחיבה לארץ או לאנשיו, אלא ליער. יערות הלילה היו מאז ומעולם מקום מחסה לעלפים, והדרואידים חבריהם. ההרס חסר ההיגיון של המכשף העריק, בן האדם, הכעיס אותו משום מה, תחושה שלא הצליח להבינה.
לבסוף, כאשר הדיכאון איים לגבור עליו, ראה ליימאד פתח של מערכה בצלע ההר. למרות שמעולם לא חיבב מערות הרעיון של שינה על האדמה הקרה של היער לא מצא-חן בעיניו של העלף ולכן, בקושי רב, עשה דרכו על תוך הפתח המוצלל, שם הקים מדורה קטנה כדי להרגיע את שריריו. הוא הוציא מתיק העור שנשא כמה פיסות בשר מיובש והחל מבשל ארוחת ערב צנועה, כזאת שזכתה להגיע מידי יום ביומו אל פיו, אפילו אם יכול היה להיכנס לאכול בפונדק באחד מכפרי האדם עליהם חלף. הוא העדיף את הבשר המשומר מישיבה בחברתם המפוקפקת של בני האדם, וההרפתקה הקטנה שערך בפונדק הקשת העיוור לפני שבועיים הוכיחו את טענותיו- מאז לא מצא את עצמו במרחק של פחות מחמישה מטרים מכל אדם שהוא, לא משנה כמה חביב היה.
לאחר שאכל, ושתה מעט יין אדום כדם מהבקבוק שסחב עימו מאז עזב את הגמדים, הוסיף ליימאד מעט עצים לאש המדורה, פרס את שמיכותיו והלך לישון, מוטרד כפי שהיה בכל לילה בזמן האחרון. אך הוא לא הספיק לישון הרבה, אולי שעה, לפני שהעיר אותו חומה הבלתי נסבל של המערה. לא יתכן שמדורה מחממת כל כך, חשב בליבו, ולכן קם מיצועו להביט סביב, שמא- חס ושלום- ישנה שרפה בקרבת מקום.
המציאות הייתה קרובה יותר לאמת ממה שחשב, אך גם רחוקה ממנה קילומטרים רבים. מאחוריו, מביט בו בשלווה, שכב דרקון עצום מימדים- כולם כאלו- עורו מכוסה הקשקשים צבוע בצבעי השמיים והלילה, וכנפיו מקופלות לצידי גופו. "שיאיי!" קילל ליימאד בניב העתיק שדיברו בני עמו ביבשת זו, ומיד קפץ והניף את חרבו.
"אתה באמת חושב שפיסת המתכת שמחזיק אתה בידך תעזור לך כעת, עלף?" שאל אותו הדרקון בשפה הרגילה, ולא נראה כאילו מראה של עלף העומד מולו בחרב שלופה באמצע הלילה הטריד אותו במיוחד. להיפך, הדרקון חייך לפתע וצחקק לעצמו. "כמה נפלא לראות מבקרים אחרי זמן רב כל כך," הוא אמר לעצמו וגלגל את לשונו במחוות צחוק, שהוציא להבת אש קטנה פיו, אפקט מפחיד מאד בפני עצמו, גם בלי שדרקון יתנשא מעליך.
על אף שהיה עלף, ושנא שנאת נפש את כל היצורים הקסומים בעולם, הנמיך ליימאד את חרבו. הוא ידע טוב מאד מה רעים סיכוייו נגד דרקון זה, שנראה שניחן במספר כישרונות אחרים מלבד היותו גדול בצורה מפחיד- מראה לשון האש המתגלגלת הטריד אחר כך את ליימאד במשך ימים רבים.

"אני מצטער שפלשתי למאורתך," הוא אמר לדרקון, בלשון העתיקה, בניב האומר נימוסים וצער רב. היו פנים רבות לשפה העתיקה, ומי שהכירה לעומק יכל לשלב טון שונה לכל מילה ומילה ולהוציא מהקשר לגמרי את דבריו הראשונים בסוף המשפט. ליימאד ידע טוב מאד עם מי יש לו עסק- על אף שמעולם לא פגש דרקון חי בימי חייו, העלפים הרבו לדבר ולספר על הימים הנוראיים של מלחמת האלים, בזמן שנוצרו המפלצות הללו. הדרקונים מצדם היו בטוחים, כמובן, שהם נולדו ראשונים עלי אדמות.
"אוי, שתוק," התרעם הדרקון, "אני מכיר את השפה העתיקה בעל פה, והגינונים שלך לא מרשימים אותי במיוחד." הוא אמר זאת בשפה הרגילה, אך בקול כל כך שופע בוז שהצליח לעצבן בפעם השלישית את העלף, שבינתיים נשאר מוכן לזינוק על רגליו. "איני צריך את תחנוניך, ולא כל דבר אחר מעלף," הוא אמר את המילה האחרונה בבוז, "אני כאן, מדבר איתך, רק בגלל שאין מישהו אחר בסביבה שאוכל לגייס למשימה." לאחר מילים אלו הסתובב לרגע הדרקון כדי לנשוך את גבו בנקודה שהציקה לו, כנראה, כי הוא מלמל מילים לא מובנות ונאנח. ליימאד לא התכוון להישאר שם ולהקשיב. לברוח ליערות הוא לא יכול, מכיוון ששם יוכל הדרקון לעוף ולתפוס אותו מהאוויר, או חמור יותר, להבעיר את היער. לא, היערות לא באים בחשבון. אם כך נשארה לליימאד רק אפשרות אחת- עמוק, אל תוך המערות.
הוא הניף את חרבו הארוכה המהירות ונעץ אותה אל תוך זנבו המתנופף של הדרקון. אם אי פעם תחשבו להילחם בדרקון חשוב שתזכרו דבר אחד- העור שלהם בלתי חדיר, מלבד בשני מקומות- הבטן והזנב. הסתבר לליימאד מיד לאחר מכאן שכנראה השמועות הישנות אינן נכונות, משום שהחרב סירבה להינעץ בזנבו של הדרקון ורק החליקה על קשקשיו, פושטת את עורו. אך זה היה מספיק בשביל לגרום לדרקון כאב, כאב אשר הסיח את דעתו למספיק זמן כדי שיוכל העלף לברוח בין רגליו הפרושות לתוך מבטחי המערה.
הוא רץ זמן מה בחשכה, אינו יודע היכן הוא או איפה נמצא הדרקון, אך הוא היה בטוח בדבר אחד- צריך להמשיך לרוץ. ותוך כדי שהוא רץ הוא נזכר בפתגם עתיק של הטרולים הצפוניים: אם אתה שומע את קולה של הרוח- ברח, מהר. הפתגם הזה התאים מאד למצבים רבים אחרים, ביניהם כאשר דרקון עצום רודף אחריך. בעודו חושב נעצר לפתע מול פתח נוסף בתוך המערה, פתח שהיה גדול מספיק כדי להכיל את הדרקון- אך גם הרבה דברים אחרים.
באולם שמאחורי הפתח היה פרוס מצע עצום בגודלו של זהב. זהב מכל סוג, מכל גודל ומין. אך לא רק הוא- יהלומים, חפצים ממתכות יקרות וכלי נשק עתיקים נחו פה ושם במאורתו של הדרקון. ליימאד מעולם לא היה חמדן, ולא שאף להחזיק בממון, אך מבין הערמות האדירות של האושר האגדי הגיע אליו קולה של חרב אחת, חרב אחת בלבד.
אדם רגיל לא יכנה זאת קול, אך עלף כן יעשה זאת. אם יש משהו שמוסיף לייחודם של העלפים הוא העובדה שדמם קסום במקצת, כנראה לאחר שנים של השפעה אלוהית. חלק מהקסם של העלפים הוא היכולת להבחין בקסמים אחרים. בדיוק כמו שאדם יכול לזהות אדם עמיד לפני בגדיו וגינויו, כך יכלו העלפים, חלקם לפחות, לזהות קסם ע"פ מראה, ומה שליימאד ראה באותו רגע גרם לו לעצור את נשימתו- בשולי החדר שכבה חרב, שבערה באור אדום. זה לא היה משהו מיוחד- האור האדום היה הסימן בעינו של העלף שמדובר בחפץ קסום- אם די במעט הזה כדי להוציא את ליימאד משלוותו. על אף שלא חמד הון מימיו, ליימאד- וכנראה שכל עלף אחר- היה נמס כאשר עמד בקרבת חפץ קסום, מסיבות מסתוריות.
בעודו עומד שם שמע ליימאד קולו שהעירו אותו מהחלום שבו שקע, אך כבר היה מאוחר מידי. מיד שניסה לברוח בשנית נשמע פקודה חריפה מפי הדרקון וליימאד, מסיבה לא ידועה, עצר. כאשר היה לו זמן לחשוב על זה הבין ליימאד את הסיבה לבדו, והוא כעס על עצמו כל כך שכמעט שלח ידו בחייו. אבל רק כמעט.
"אתה עלף ושכחת את החוק הראשון- לעולם על תקיז דמו של דרקון מבלי שהדבר יהרגו!" הדרקון נהם, הפצע בזנבו הכאיב לו יותר ממה שנראה, על אף שחרבו של העלף רק גירדה את עורו. "אתה עשית את הטעות הראשונה והאחרונה שלך, כך אני מקווה, אני לא מעוניין במשרתים טיפשים." ליימאד לא האמין למשמע אוזניו, שנים שהטיף לו אביו הזקן בקשר לקללות הדם של העלפים ושל יצורים אחרים, וכעת שכח הכל ברגע של התלהבות ותשוקה, הוא הרגיש שאינו ראוי לתואר עלף, שהוא מבייש את שם משפחתו. אבל הדרקון לא נתן לו הרבה זמן לחשוב על כך.
"אתה תבצע את משימתי, כמו שאני דורש, ללא שאלות, אחרת תישאר כבול אלי לנצח," הוא חייך בראותו את פניו של העלף, "אני לא אתן לך את העו שבמוות, גם אם לא מהיר. אתה תישאר משרתי עד אשר תמות, עינוי בכל יום ויומו." המילים הללו פגעו בליימאד יותר מכל דבר אחר שקרה הערב. המחשבה על להיות כבול- עבד- אפילו לזמן קצת, שלא לדבר על נצח חייו, זעזעה אותו. אפילו בני אדם, בכל הרוע שלהם, לא היו חושבים לעשות מעשה נוראה שכזה. הבררה הייתה אחת.
אך לפני שפנה ליימאד אל הדרקון, חזר זה ודיבר. "כל שאתה צריך לעשות הוא דבר פשוט, שליחות של מה בכך- ישנו איש בעיר הבירה טיאר שצריך להיות מת. עשה זאת ותשוחרר." ליימאד עיכל את שנמסר לו- אם הייתה זאת באמת משימה של מה בכך לא היה מחכה לאחד כמוהו, ולא היה מטיל עליו אימה בדרך שהטיל- תשלום פשוט היה מספיק העניין הזה. לא, האדם צריך להיות חשוב, או מסוכן, אם הדרקון עשה מה שעשה.
"אל תשחק בי, דרקון, השליחות או האדם אינם פשוטים, אחרת לא היית כובל אותי כך בצורה כזאת, מי הוא האחד שאותו אתה מבקש מת?" הוא הביט לדרקון בעיניים, חסר פחד.
"אתה נבון, רעי העלף, פיקח. האדם אותו אני מבקש מת הוא אותו אדם-מכשף אשר השתלט על כס המלוכה, הוא פגע בביתי לא פחות משאני פגעתי בביתך, והוא חייב למות." זעם ריחף בעיני הדרקון, זעם אדיר. ליימאד כמעט שהשתתף בצערו, משום שידע עד כמה בית יכול להיות חשוב למישהו. אבל רק כמעט.
"העניין סגור," אמר ליימאד במהרה, כי ראה ששהות נוספת עשויה רק לסבך את העניין, "רק תמורה פשוטה אני מבקש, משהו שאני בטוח שלא מעבר ליכולתך." זה היה מסוכן, מסוכן מאד. הוא לא היה יכול לדעת מה לצפות מהדרקון, שזה אתה כבל אותו בכבלי הקסם. "דבר," האיץ בו הדרקון, "אוכל לתת לך דבר מה בתמורה לשרותיך, מלבד חירותך."
למרות שכעס העלף בגלל הזכור השעבוד בשנית, עצר את זעמו ופנה אל צידו השני של החדר, "כל מה שאני מבקש הוא את החרב אשר שוכבת בצד אוצרך. חרבי שלי כבר חלודה ולא ירחק היום שהצטרך לקנות חדשה." הוא ניסה להשוות לדיבורו נימה אגבית, אך הדרקון לא נפל בפח. "אינך יכול לשטות בי, עלף, אתה מעוניין בחרב משום שקסומה היא. אך זה לא משנה, אתה רשאי לקחתה." הוא מלמל כמה מילים חרש, וליימאד מצא שבאפשרותו לזוז. הוא נע אל העוצר ולקח את החרב בידו.
הייתה זו חרב ארוכה, מאוזנת בשלמות, ונראה שעיצובה עלפי אף-על-פי שהשימוש בה היה בידי בני אדם, על פי הדרך בה קשרו את הנדן. כאשר שלף אותה מנדן העור הופתע לגלות שצבע להבה כהה כצבע שמי הלילה ועליו תחריטים מדהימים ביופיים- ברור היה כעת שמוצאה מידי עלפים. בשקט, בדממת ליבו, נשא חרש תפילה אל האל המת, אלם של העלפים, ואיחל שהרפתקה זאת לא תביא את מותו.

כאשר עלה שחר הבוקר כבר לא היה סגור בתוך המערה, כבר דהר על פני הגזעים העבים של עצי יערות טיאר, בדרך להרפתקה החדשה של חייו.