שליט טיאר

פרולוג

הוא היה מכשף לבוש גלימות ארגמן, רכוב על סוס מנומר בין העצים העבותים בצילו של ההר, עוקב בעיניו אחרי מטהו שבראשו שובצה אבן חן שנצצה באור יקרות.
"הארץ האבודה- מצאתיה לבסוף," הוא מלמל לעצמו חרש, כאשר נהפך אור המטה אדום כדם. במהירות הפנה את סוסו אל עבר ההר, לתוך פתחה של מערה שעין אדם לא הייתה מסוגלת להבחין בה.
הסוס, מסיבה לא ברורה, סירב להיכנס מעבר לפתח וניסה לזרוק את רוכבו מעליו. המכשף, שחש גם הוא את הדבר שהפחיד את סוסו, ירד וקשר אותו לגזע עץ קרוב, ובעצמו צעד ונכנס אל תוך אפלת המערה.
"Al-t'ar Oar!" קרא המכשף בקול, וניצוץ ירקרק הבזיק בחלל האבן, משאיר אחריו שובל נוצץ שהאיר את החלל. האבן שהיוותה את קירות המערה הייתה חלקה באופן לא טבעי- ברור היה כי התגוררו דיירים במערה בעבר, והשאירו את חותמם עליה.
הוא המשיך להתקדם בדרך הרחבה שהתפתלה פנימה, אל תוך האדמה, כשהאור הירוק עוקב אחריו בכל צעד. בכל מקום אשר עבר, ניתן היה לראות שרידים להתיישבות קדומה- כנראה של אנשים נמוכי קומה- כמו מדפים חצובים באבן ומתלי ברזל חלודים נעוצים בקירות.
לאחר הליכה לא ממושכת, הגיע המכשף לזוג דלתות ארד שהיו גבוהות אף ממנו, ולא התאימו לשאר הפריטים שחזה בהם כאשר הלך לאורך במנהרות.
במרכז הדלתות הכבירות הייתה חרוטה כתובת, אותה קרא המכשף לעצמו, כאילו בלתי מאמין: "הישמר לבל יוער זה שימית אסון על כולנו" נאמר בה ומתחתיה נראו קבועות שתי טבעות ברזל כבדות שהתאימו בצורתן לכף ידו של אדם שביקש להסית את הדלתות. ללא חשש, פנה המכשף והקיש בשרביטו חרש על הדלתות אשר נפתחו לפניו, כאילו ציפו לבואו מזה זמן רב.
מאחורי הדלתות השתרע אולם רחב, בנוי כולו משיש לבן כשלג, ובו פסלים וכסאות מנופצים. במרכז האולם, בניגוד מוחלט להרס שמסביב, נחה ערמה של זהב כמותה לא תוכל לראות גם באולמותיהם של העשירים במלכי העולם.
על גבי ערמה זו, שכב דרקון.
לדרקון, שהאולם היה כמעט קטן מלהכילו, היו קשקשים חומים וקרניים ארוכות על ראשו. הוא פתח את עיניו בשומעו את דלתות האולם נעות, ופנה להביט באורחו הלא קרוא.
"חשבתי שהאזהרה על הדלת תספיק כדי לסלק מטרידים."
"חשבת לא נכון. או שאולי בעצם, אני בכלל לא מטריד."
"יתכן. זה תלוי, כמובן, בסיבת בואך."
"ובכן, אני כאן לרגל עסקים."
הדרקון פער את פיו בחיוך אילם, מחזה מזעזע בפני עצמו, שהוסיף לתחושת האימה שהשרו גופו הכביר והמכונף ועיניו השחורות, העוינות.
"האנשים שבדרך כלל באים לעשות עימי עסקים הם לוחמים כאלו או אחרים שמנסים לגנוב את הזהב שלי ומסיימים בתור ארוחת ערב דלת שומן."
בתנועת יד כמעט חסרת חשיבות, הוריד המכשף את הברדס שכיסה את ראשו וחשף את פניו חסרות ההבעה.
"אתה!" זעק הדרקון והתרומם, פורס את כנפיו למלא אורכם.
"אני מבין שלא שכחת את ביקורי הקודם?"
"בהחלט. אני לא נוטה לשכוח אנשים שמנסים להרוג אותי- אם הם לא נשארים לארוחת ערב, כמובן."
"גם אז זה היה עסקים."
"ועכשיו חזרת כי המעסיקים שלך לא היו מרוצים?"
"הפעם באתי ביוזמתי."
"אה, אני מבין שהחלטת לצוד דרקונים בשביל הכיף."
"בכל ימי חיי לא ראיתי דרקון כל כך פרנואיד, זה לא מתאים לך."
"ואני עוד לא ראיתי מכשף שלא ידע להבדיל בין פרנויה לזהירות. ובכל זאת- מה אתה רוצה ממני?"
"כמו שכבר אמרתי- יש לי עסקה בשבילך."
"איזו מן עסקה? אתה רוצה שאני אהרוג מישהו הפעם? אתה יכול לקחת רוצח שכיר במקום- הוא יהיה הרבה יותר זול."
"בן תמותה רגיל לא יתאים לתוכניותי, לצערי."
"מה? מה אתה…"
לפני שהספיק הדרקון לסיים את דבריו, הרים המכשף את שרביטו באוויר ומלמל בשפה לא מובנת. ערפילים ירוקים כיסו את האולם. קול נשימותיו של הדרקון נשמעו בברור.
לאחר מספר רגעים, נמוג הערפל ובמקומו ניצבה על צווארו של הדרקון טבעת ברזל, שתאמה לטבעת שהופיעה על ידו של המכשף.
"תודה על זמנך," אמר המכשף וקד קידה קלה, לפני שפנה לצאת מהאולם.
"ארור תהיה!" זעק הדרקון ודלתות האולם נסגרו בחבטה.
"אז עוד אפשר להפתיע דרקונים, כמה נחמד…"
"אתה חושב שאתה כל כך חכם, שהצלחת לשעבד דרקון בשביל לזכות במקום של כבוד במסדר שלך- זה לא ילך, אתה תמות לפני שתצליח להיחלץ מפה בשלום."
"אולי כן ואולי לא, בכל אופן, אמרתי שזאת עסקה- דיינו, אני לא המרוויח היחיד ממנה."
"מה יוצא לי מזה?"
"אתם הדרקונים, חשדנים מלידה, כמו שכבר למדתי על בשרי. אל תחשוב שתכננתי תוכנית שלא יצא לך ממנה רווח. אתה תזכה בחופש- ובנקמה."
"למה את מתכוון?"
"אל תזלזל בתבונתי ותחשוב אותי לטיפש- אני, גם אם לא רבים אחרים, יודע בדיוק מי אתה. זה יהיה לטובתך אם רק תרשה לי להמשיך בתוכנית ללא הפרעות."
"אני אוהב את הרעיון."
"אני שמח מאד, עכשיו אתה מוכן בבקשה לתת לי לצאת?"
"רק בגלל שאתה מנומס כל כך, אבל הישמר- אם אני אחשוב שיש סיכוי, אפילו קטן ביותר, שלא תמלא את חלקיך בעסקה, לא יהיה מקום בו תוכל להתחבא מפני."
"אני מבין. חיה בטוב, הו דרקון אדיר…"

ובצעד בטוח, יצא המכשף את המערה.

1

על קו החוף של טיאר, במקום בו פוגשים ההרים בים הפנימי, נבנתה בימי קדם מצודה אדירה. מצודת הקשתים שמה, והיא עמדה איתנה במשך דורות רבים של לוחמים אמיצים שחירפו על חומותיה את נפשם.
שנים רבות עברו מימי המלחמה הקדומים, ומצודת הקשתים פורקה מנשקה. היום, בחצר הכניסה למבצר, עומד פסל אבן של קשת שעיניו מכוסות, גל-עד לכל הלוחמים שנפלו בהגינם על המקום. אך אל לאדם לחשוב שהמצודה נטושה- טעות תהיה בידו. המצודה הומה אדם יותר משהייתה בשעות הקרב הארוכות. כי בלב ליבה של המצודה, באולם שאירח בעבר מלכים ושליטים, הקימו סוחרים פונדק מצליח, וקראו שמו על שם הפסל העומד בחצר הכניסה- פונדק הקשת העיוור.
בפונדק זה, שידוע בשל בשר הצייד המצוין והיין הערב לחייך, התאספו מידי יום המוני אנשים שנסעו לאורכה ולרוחבה של הארץ- בין אם איכרים פשוטים, סוחרים מצליחים ואף אצילים- שנהנו מהאווירה השוררת במקום מצולק הקרבות.
באולמו הראשי של הפונדק, שרצפתו ורהיטיו היו עשויים רובם ככולם מעץ מכוסה לקה בוהקת, ישבו אנשים סביב שולחנות וסעדו בשעת בוקר זו את ארוחתם, מאזינים לצלילי שירת הציפורים שנהנו מרוח האביב וממנגינת הפייטנים שישבו על בימת העץ בקצהו השני של האולם, מבדרים את באי הפונדק למחייתם. בעל הפונדק, שעמד מאחורי דלפק ארוך עשוי עץ דובדבן, לא דמה כלל למה שציפיתם מבעל פונדק- הוא היה רזה, שזוף ולבוש חליפה מחויטת שאף כתם לא העז לנוח עליה. הוא תמיד נהג לברך את הבאים במילות נימוס גבוהות, שנדיר היה למצוא כמותן בחלק הזה של הארץ- וגם ברוב החלקים האחרים- ושמו היה ארווין רוקלי.
ארווין, ששמו הלך לפניו כבן למשפחת ייננים ידועה, פתח בבוקר זה את הפונדק, כשעל ליבו רובצת תחושה רעה שכמותה לא חש כבר שלוש שנים, מאז שהפגע הסתלק מהארץ. שמועות הגיעו מעיר הבירה, טיאר, על כך שהמלך נרצח. המתנקש לא נתפס, אך צווים ממועצת העיר כבר הגיעו לפונדק, מעוטרים בפורטרט של אדם חרוש קמטים ומזוקן, המבקשים את הסגרתו של החשוד.
זה היה רע לעסקים, כמובן. אנשים לא יוצאים מהבית כשיש חשש שרוצח נמלט מסתובב ביערות. זאת ועוד, שומרים חמושים שמסתובבים בכל עיר וכפר הם סכנה לכל בעל עסק מהוגן שמנסה להרוויח מעט כסף למחייתו- ואלו היו צפויים להגיע עוד היום בצהריים למצודה, לוודא שלא נשקפת סכנה ללקוחות.
בעודו שקוע בהרהורים, נפתחה דלת הפונדק ולתוכו נכנסו שלושה אנשים. בראש צעד גבר חסון ששריונו שקשק בקול. מאחוריו צעדו גבר נוסף ואישה, צמודים אחד לשני, שנראו צעירים בהרבה ממנו. שלושתם היו מכוסים בגלימות צמר, והדבר כלל לא היה מעורר תשומת לב, אם על גלימותיהם לא היה רקום סמל הכוכב והחרב.
סמל הכוכב והחרב היה סמלה של העיר פורט-לוסט, ששכנה בקצה השני של הארץ. נדיר היה לראות מבקרים שעשו את הדרך לחצית היערות מחוץ לעיר הבירה, ועוד על קו החוף- אלא אם הגיעו בספינה, כמובן, אבל המצודה לא הייתה קרובה לאף אחד מהנמלים המרכזיים.
הזרים נכנסו ונעמדו בכניסה לאולם, בוחנים את הסביבה והיושבים בה. ארווין הזדרז ועזב את מקומו מאחורי הדלפק כדי לברכם. הוא קד קידה קלה והחווה בידו:
"ברוכים הבאים לפונדק הקשת העיוור, גברתי," הוא קד פעם נוספת, "ורבותי. כפי שאתם רואים, יש לנו מקום בשפע, ככה שתוכלו לשבת בנוחות. במה תחפצו לארוחת הבוקר?"
הם הפנו את מבטם זה על זה, כאילו משוחחים ללא קול, ולאחר מכן הגבר הצעיר מבין השניים צעד קדימה והסיר את הברדס שכיסה את ראשו. מתחתיו נגלה שיער בצבע החול, קצר ומתולתל, ועיניו ירוקות ושמחות. הוא הרכין את ראשו לפני בעל הפונדק והושיט את ידו ללחיצה.
"ברכות, אדוני הטוב! אני הוא מקסוול ארטורוס, ואלו הלורד פראילוג ואחותי היקרה, דיאדרה. אם תוכל להפנות אותנו לשולחן חמים ליד חלון פתוח, ולהגיש לנו ביצים, לחם ומעט חמאה, נהיה אסירי תודה."
"ובכן, כמובן שאוכל לעשות זאת. למה אני פה אם לא כדי לשרת. בואו אחרי." הוא לחץ את ידו של הזר ולאחר מכן צעד בזריזות אל עבר הקצהו הנגדי של האולם, בקרבת הבמה, שם נקבע חלון שהשקיף על הים, ממנו נכנסה רוח חמימה.
שלושתם התיישבו סביב השולחן, מניחים את תרמיליהם על הרצפה, בעוד ארווין נעלם דרך דלת מאחורי הדלפק, שהובילה למטבחים שנמצאו בקומה התחתית.
"אז, כמה זמן אנחנו מתכוונים להישאר כאן?" שאלה דיאדרה את פראילוג לאחר שזה סיים לבדוק את סביבתו ונראה רגוע יותר, אם כי קמטי דאגה עדיין עיטרו את מצחו. הוא היה מבוגר מחבריו, לוחם מנוסה במשמר המלכותי של טיאר ובנו של מושל העיר. שערו השחור הארוך היה אסוף בפקעת הדוקה בחבל מתחת לקסדת הברזל שחבש בעת שהייתו בדרכים.
"לפחות כמה ימים," התערב מקסוול, לפני שלפראילוג הייתה הזדמנות להגיב, "טיאר כרגע גועשת מידי, אני בספק אם המועצה תראה אותנו בכלל."
"אני מסכים," הוסיף פראילוג, "כרגע מאמצעיהם של אנשי העיר מרוכזים במציאת האדם שרצח את מלכם. אני הייתי עושה אותו דבר במקומם, אבל זה גם אומר שהם לא יוכלו לעזור לנו." הוא הביט בדיאדרה, שחיוך נערי עדיין היה מרוח על פניה, ואצבעותיה שיחקו בשערה השחור הארוך, בלתי מודאגת לחלוטין.
"די, אני חושב שאת לא מבינה כמה העניין רציני," הוא אמר, כשראה שהיא אינה מגיבה כלל למתרחש.
"תרשה לי להזכיר לך, הלורד פראילוג," היא צחקקה בעונג, "שאני מלומדת בכת החיים. אני יודעת בדיוק כמה רציני העניין, תודה רבה." היא נעצה בו מבט כעוס בעיניה החומות, שגרם לפראילוג לצחוק בפראות, "את ממש מרושעת שאת רוצה, אה, די?"
"ובכן, כמובן, דוד רות'אן, למדתי הכול ממך." בין פראילוג לשניים אולי לא היו קשרי דם של ממש, אבל חוויות שנות ילדותם קרבו אותם אליו יותר משכל קשר דם היה יכול.
"אני מכחיש מכל וכל!"
"אני מציע לך לסגת, רות', לא תוכל לנצח בעניין הזה," אמר מקסוול תוך שהוא תוקע את מרפקו בצלעותיו של פראילוג, שוכח לרגע שהן מכוסות שריון.
בעוד מקסוול מתפתל בכאבים ודי צוחקת ברקע, חזר ארווין עם צלחות מלאות בכל טוב- ביצים מטוגנות מתובלות, לחם שחור וטרי, חמאה רכה ומיני ירקות ופירות. הוא קד קידה מהירה לפני שפנה לחזור למקומו מאחורי הדלפק, משאיר את מקסוול וחבריו ליהנות מארוחתם בשקט.

* * *
לאחר ארוחת הבוקר התרווחו השלושה בכיסאותיהם והאזינו למוזיקה השקטה שהתנגנה ברקע, צופים באורחים נכנסים ויוצאים. קהל יוצא דופן של מבקרים הגיע לפונדק- מלבד בני אדם לבושים בסגנונות רבים ושונים, נראו גם כמה גמדים, אורקים ואפילו טרול אחד שחיפש את הדרך להרים, לאחר שנאבד ביער והסתובב בו שלושה ימים בלי אוכל ומשקה.
על אף שמקסוול ואחותו נהנו נהנה רבה מאירועי הבוקר, פראילוג- שראה חורפים רבים מהם- היה חסר סבלנות ועצבני. הוא לא יכול היה להפסיק את התחושה העוקצנית בראשו שמשהו לא בסדר. האנשים נראו מודאגים והלכו שפופים, ממהרים להיכנס ולעזוב, בקושי זוכרים את נימוסיהם כדי לברך את בעל הפונדק לשלום. לקראת צהריים החליט פראילוג שהרפתקאות הבוקר הספיק לו, והוא ניגש לארווין לבקש ממנו שיוביל אותו לחדר בו יוכל לנוח. ארווין, שהבין לליבו של האיש, הובילו לקומה העליונה, בה נמצאו חדרי האירוח אותם יכלו לשכור האורחים לכל זמן שרצו, בהינתן הממון המתאים.
פראילוג הלך בעקבות ארווין במעלה המדרגות אל תוך מסדרון אבן חסר חלונות שעל קירותיו היו תלויים שריונות, מגנים וכלי נשק, מזכרות מימי הזוהר של המצודה. לאורכו של המסדרון היו מקובעים לפידים במרחקים קבועים שהאירו לאורחי המקום את דרכם.
ארווין נעצר בקצה המסדרון לפני דלת עץ מחוזקת בפלדה, שבמרכזה הייתה קבועה ידית ופתח של מנעול, אליו הכניס ארווין מפתח ברזל גדול. מנגנון הנעילה שקשק וכעבור רגע נפתחה הדלת לרווחה.
"בבקשה, אדון פראילוג," הוא אמר, והושיט לו את המפתח. פראילוג הרכין את ראשו לאות תודה ונכנס לחדר, נועל אחריו את הדלת. כאב הראש שלו החל להתחזק- הוא היה חייב לישון אם דיאדרה ומקסוול מתכוונים לגרור אותו מחר עד לעיר הבירה.
הוא כבר לא צעיר כשהיה בעבר, מסעות כאלו לא התאימו לו עוד- הוא רצה לפרוש לאחוזת משפחתו מדרום לפורט לוסט שם יוכל לבלות את שנות חייו הנותרות בטיפוח הכרמים- אולי אפילו יינשא בשנית, אם כי האפשרות נראתה לו בלתי סבירה. חיי הנישואין לא נראו לו בפעם הקודמת, ואין סיבה טובה שהמצב ישתנה בעתיד הקרוב.
הוא החל להסיר את שריון הטבעות מגופו הדואב, והניח אותו על כיסא עץ שעמד בחדר- הרהיט היחיד, מלבד המיטה הגדולה והמרופדת שעמדה בצידו השמאלי.
לאחר שסיים ונשאר בבגדיו התחתונים בלבד, עלה פראילוג אל מיטתו והתכסה בשמיכת הצמר. הוא התחיל להרגיש חולשה וצמרמורת לאורך גופו, 'שום דבר ששינה טובה לא יכולה לרפא' הוא חשב לעצמו, ושקע במחוזות החלום.

* * *
"אני יוצאת קצת לחצר," אמרה דיאדרה, "רוצה לבוא איתי מקס?"
"לא, תודה, אני מעדיף להישאר פה."
"איך שאתה רוצה." היא קמה ממקומה והלכה לעבר פתח האולם, אך נעצרה שם, מתבוננת במחזה שהתרחש בחצר- בערך כעשרים לוחמים לבושים בשריון וגלימות צמר אפורות, עליהם היה רקום סמל השמש והמגן, כיתרו את הכניסה לפונדק. הוא עצרו כל אדם שנמצא בחצר, מציגים לפניו קלף כתוב ומתחקרים אותו.
דיאדרה חזרה לשולחן לידו ישב מקסוול ותפסה בתרמילה במהירות.
"מה קרה?" שאל מיד מקסוול, בעודו מרים את חפציו עוד לפני שהגיע התשובה.
"חיילים מהצבא המלכותי של טיאר מכתרים את המקום."
"אז?"
"לא יודעת, אני מריחה צרות."
"די, בדרך כלל שאת מריחה צרות לצרות יש מנהג מוזר למצוא אותנו. אני הולך לבדוק מה קורה."
הוא קם ממקומו, תרמילו על גבו, וצעד לעבר ארווין שעמד מאחורי הדלפק, מנגב כוסות שזה עתה רחץ.
"סלח לי."
"כן אדוני, רצית משהו?"
"רציתי לדעת אם קרה משהו."
"אני לא מבין למה אתה מתכוון."
"ידעת שחיילים נמצאים במבצר?"
"הו, הם הגיעו," פרצופו של ארווין הקדיר, "אין לך מה לדאוג, הם מסיירים בכל האזור בניסיון לתפוס את האדם הארור שרצח את המלך- או שגם על זה לא שמעת."
"על זה שמעתי, פשוט לא ידעתי שהמצב כל כך רציני. מה הדבר שהם מראים לכולם?"
"זה צו שהוציאה המועצה של טיאר, עליו מצויר פורטרט של החשוד. אני לא מאמין שהוא נמצא כאן, אבל אולי יש סיכוי קלוש שאתה מכיר אותו, הינה, תסתכל." ארווין תלש מהלוח שמאחורי גבו נייר קלף חתום בטבעת המלכותית של טיאר, עליו התנוסס ציורו של גבר בעל שיער ארוך חלק וזקן, שפניו חרושים קמטים. פניו של מקסוול קדרו.
"לא, לא ראיתי אותו מעולם," הוא אמר וחזר לשולחן שחלק עם דיאדרה, "אני חושב שכדי שנעיר את רות'אן," הוא לחש לה.
"מה קרה, מקס?"
"אחר כך, קודם תעלי למעלה, אני אשלם של האוכל."
לאחר שהסדיר את עניין התשלום עם בעל הפונדק, עלה מקסוול בעקבות אחותו לחדרו של פראילוג, ומצא את שניהם ערים ודרוכים. דיאדרה ישובה על המיטה, רגליה שלובות, ופראילוג ליד החלון, מטה אוזן לנעשה בחצר המצודה.
"אז מה קורה, מקס?" שאל אותו פראילוג ברגע שנכנס לחדר, ונעל אחריו את הדלת.
"מסתובבים פה חיילים טיארים, די ראתה אותם קודם. הם מראים לכולם ציור שלך ומאשימים אותך ברצח המלך."