מעפר

המערה הייתה קרירה. זה היה צפוי, משום שהיא שכנה בצפון הרחוק. ועדיין, הכפור לא היה אותו כפור של הצפון, היה בו משהו קדום יותר, משהו מרושע.
האבן הגדולה, מכסה הקבר, החלה לרטוט, כאילו משהו דחף אותה מלמטה. חריקות נשמעו כאשר מישהו- או משהו- שרט בציפורניו את ציפוי הברזל שעטף את הלוח הכבד. לוח האבן עצמו היה מכוסה בציורים עתיקים, חלקם מחוקים כל כך שאפילו האדם בעל הראיה הטובה בעולם לא יכל לראותם. ובכל זאת, הציורים הללו זהרו באותה אור כחול-ירקרק מסתורי שאפף את קירות המערכה.
קול החריקות נפסק לרגע ולאחריו נשמע קול תנופה, האבן הגדולה שכיסתה את הקבר התנפצה, רסיסה עפים לכל עבר. מתוך הכוך אותו היא כיסה קמה דמות לבושת שחורים, פניה לא נראות. היא ניערה בתנועה אחת את האבק מבגדיה ונעמדה, שריונה משקשק.
"ער, לבסוף," היא מלמלה לעצמה, "אני תוהה מה לקח להם כל כך הרבה זמן."

* * *
האדמה הקפואה הייתה מכוסה גופות. השלג כבר לא היה לבן, אלא אדום, כשהקרח התערבב עם דמם של הנופלים. השלג העלה אדים במקום בו שכבו הגופות, חמות עדיין. הקרב נערך לא מזמן, אך רוחותיהם של המתים כבר מזמן נעלמו אל תוך האבדון.
צעדיה של הדמות בשחור נשמעו בברור על רקע הדממה שאפפה את שדה הקרב, ובכל מקום שעברה, שפופה וחולנית, גופות הצטמקו והפכו לשלדים, שהפכו לאבק, בעוד שהצל השחור על רקע הקרח התמלא חיים מרגע לרגע.
שיעול חנוק הפר את השקט, מחווה שנראתה לא שייכת למקום מוכה המוות. הדמות, שריונה השחור מצלצל בחדות, הסתובבה אל עבר אחת הגופות. "חי," מלמלה לעצמה ברעב. היא התקרבה אליו, צעדיה מותירים עקבות מתות בשלג. "מים," ביקש האיש הגוסס בתחינה, בקושי מסוגל לדבר. הדמות השחורה כרעה לצידו, תופסת בידה חופן שלג, שנמס ברגע שאצבעותיה נגעו בו. הוא ניגש אל האיש הגוסס, מתכוון לתת לו את המים, אך ידו לא פנתה אל פיו, אלא אל גרונו. האיש אפילו לא הבין מה קרה כאשר היד האפלה נסגרה בכוח כדי לחנקו. שתי מילים בלבד יצא מגרונו ברגעים האחרונים של חייו, "מי אתה?" שאל, כשגופו מתפורר במגע המת. "מוות," ענתה הדמות אל האפר.

* * *
הם היו שלושה. שלושה אנשים לבושי פרוות שצעדו בשבילי הצפון באמצע סערת שלגים, לא מודעים לסכנה האורבת להם. ללא כל עזרה, מבלי שהשמיע קול, יצאה דמות מבין הצללים, נועצת את ציפורניה בבטנו של הקורבן הראשון. האחרים, שומעים רק צרחה המומה מבין מסך השלגים, שלפו חרבותיהם ורצו קדימה לעזור לחבריהם. הראשון נפל, אגרוף פלדה כבד מונחת על ראשו. השני תקף, מכוון את חרבו אל עבר הדמות המסתורית. החרב לא הספיקה להגיע ליעדה לפני שידו של התוקף נכרתה באלימות, מתיזה דם לכל עבר.
שניים מהם התעוררו כעבור כמה שעות, קשורים לסלע גדול על ראשו של הר. ידיהם ורגליהם מוסמרו לתוך הסלע, בכוח שאפילו החזק שבאדם לא יכל לדמיין. הדמות השחורה עמדה מולם, משתעשעת בסכין שלקחה מאחד מהם, חורטת אותיות בכתב זעיר ובלתי קריא על גופם. מראש ההר זרמו נהרות של דם, מכתימים את השלג באדום חולני, לא שפוי.
ערפל שחור התערבל וכיסה את פסגת ההר, חוסם את הראות לחלוטין. קול של בכי נפסק לפתע שסובבה הדמות בשחורים את הסכין בתוך ביטנו של איש, אבריו נשפכים כלפי חוץ. חברו הכפות לידו התעלף מיד, ראשו נשמט על חזהו. "הרוג אותם וגמור עם זה," אמר קול משום מקום, מכל מקום, "מה התועלת בכך?" שאל.
"אתם עדיין לא מבינים את הנפש," ענתה להם הדמות בשחורים, "וכנראה לא תבינו, אבל זה לא משנה, השגתי את כל הכאב שהייתי צריך." הוא קם, שיסף את גרונו של האדם האחרון, ובנקישת אצבע, הגופות נעלמו והפכו לאפר.
"אנו שמחים שסיימנו את העניין הקטן הזה," נשמע שוב הקול מכל מקום, "הגיע הזמן לחזור לעסקים, ישנת זמן רב מידי."
"באמת תהיתי מה עיכב אתכם?" שאלה הדמות בשחורים בעודה קמה על רגליה, מהלכת מצד לצד, משועממת. "העולם הזה היה בשל כבר לפני עידן ועידנים, הם לא הפסיקו להילחם מרגע הבריאה," היא צחקה לפתע, "אפילו הבריאה הייתה מלחמה, תאונה, כמה אירוני."
"היינו עסוקים," אמר הקול, "ומלבד זאת, מלחמה מתמדת היא לא הקרקע הטובה ביותר, בדיוק כמו שלום נצחי. היינו צריכים לחפש את התקופה הנכונה, היא הגיעה כעת," נראה שהערפל פונה מטה, לכיוון שדה הקרב מלא הגופות, כאילו הוא מביט לשם.
הדמות האפלה עקבה אחרי מבטו, "אתם מתכוונים לעלפים?" שאלה. "הם עשו צרות מאז ומתמיד. משום מה עכשיו קם אחד מהם שממש יודע מה הוא עושה."
הערפל התערבל בקול צחוק, "כמובן שהוא קם, שין, האירועים בעולם הזה תוכננו כך שהוא יקום, כדי להכין את האדמה ליום הזה, אתה יודע זאת."
שין הנהן בקדרות, "כן, אני יודע. זה עדיין לא הופך את המשימה לקלה יותר. העלפים שולטים בעולם, אחיזתם איתנה, קשה יהיה להדוף אותם."
"לאירועים יש הרגל מגונה, שין," צחק הקול שוב, "הוא נוטים לפנות לאן שמכוונים אותם. בגלל זה התעוררת, לשם כך נשלחת לכאן. יום יבוא והשליטה שלהם בעולם תחלש." ובמילים אלו נעלם הערפל, ושין צחק בקול רם.

"עכשיו, זה מתחיל להיות מעניין".