הנעשה בלילות אפלים

הסיפור הקצרצר הבא נכתב בשנת 2003 ונחפר החוצאה בעקבות הודעה של ורד טוכטרמן בחיפושים אחרי סיפורי ערפדים ישראלים.

"בישוף יקר,

אני כותב אליך כי אתה כנראה המוצא היחיד שלי לאור הדברים המשונים שקורים פה.
מחלה נוראה פקדה את המנזר, נזירים רבים איבדו הרבה דם ונחלשו בדרך לא ברורה, כרגע בית החולים שלנו מלא עד אין מקום, לא נוכל להמשיך לסבול את זה.

אתמול בלילה ממש לפני שהאח ברנרד התמוטט בחדרו, שמתי לב לצלליות משונות רצות מחלון לחלון, מראם היה כמו בני אדם רגילים, מלבד ברגע שהם הגיעו לחלון חדרו של ברנרד, צללי פניהם השתנו, עוותו, נראו עליהם צללים של ניבים חדים.
איני יודע מה היצורים האלו הם, או מה הם עושים כאן, אבל אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה- שלח לכאן את השומרים, בבקשה ממך, אני לא יודע כמה זמן נוכל עוד לשרוד כשהדברים הללו אורבים בחוץ.

וינסנט ואן- מור,
מנזר על שם פטר הקדוש, סקוטלנד."

* * *

"איני יודע מה לעשות האב וינס"
"אני מרגיש בדיוק כמוך וינסנט, המחלה הזאת משגעת את כולנו, יש לך מזל שלא נדבקת בה גם"
"אני אומר לך האב וינס, אלו היצורים האלו שגורמים לכל הצרות, ועכשיו לא רק אתה תדע עליהם, שלחתי מכתב לבישוף מלונדון, אני מקווה שהוא יקשיב"
"וינסנט, אני אסרתי עליך לדבר על המראות שראית, אתה לא בטוח בכלום! יכול להיות שהמחלה התחילה אצלך ואתה רק הוזה, ועד שאתה לא תוכל להוכיח לי שהדברים האלו באמת קיימים, אתה מרותק לחדרך, וזה סופי!"
"בסדר גמור אבי, אם זאת החלטתך כך יהיה, אבל למה שראיתי אני איני מתכחש"

* * *

"סנט. פטר היקר,
מראות נוראיים ראו עיניים, אנשים שמשתנים ומעוותים את פניהם, מצמיחים שיניים חדות כתער, מיבשים את האנרגיה מגופם של הנזירים ומוצצים את דמם, איני בטוח במעשים אלו אבל דבר אחד כן, הם שם אורבים בחשכה.
כבר עברו שבועיים מאד ששלחתי את המכתב לבישוף והוא לא החזיר לי תשובה, אני בטוח שהוא חושב שאני משוגע, כמו שחושב האב וינס.
אבל שלשום בלילה יצאתי לגנים, לברר מה קורה בלילה, הלכתי למקום בוא ראיתי אותם לראשונה לפני שבועיים, ושם ראיתי אותם שוב, רק שהפעם אלו לא היו צללים אלא אנשים בשר ודם, אני חושב, והם עוותו את פניהם כמו בפעם הקודמת, וצמחו להם ניבים חדים כתער, עורם הפך לבן ושערם נמתח לאחור, זה היה המראה הנורא ביותר שראיתי מעולם.

ואז הם פרצו לתוך המנזר ולתוך חדרו של אחד הנזירים, כמה דקות לאחר מכן שמעתי אותו צורח ומתמוטט, ואז הם יצאו בריצה, רדפתי אחריהם והגעתי למערה מוסתרת בתוך ההר הקרוב, שם ראיתי דבר מפחיד עד מאד- האנשים טיפסו על הקירות ואז על התקרה והם יצאו מהחור שהיה שם.
חזרתי למנזר וסיפרתי לאב וינס הכל, הוא כמובן לא האמין למילה שיצאה מפי וקבע את מגורי באגף הסגור, האגף אליו שולחים נזירים שחטאו, הם הציבו שמירה על חדרי כל שעות היום, ובלילה היו סוגרים את הדלת עם מנעולים כבדים וכל שעה היה בא שומר ובודק מה מצבי.

איני יודע אם מטורף אני או שישנם יצורים כאלו בעולם, אבל מה שבטוח, אני לא נשאר בתא הזה כדי לגלות."

"בישוף יקר,

זו כנראה הפעם האחרונה שאני כותב לך, הם יודעים שאני מודה אליהם.
עבר כבר חודש מאז שלחתי את המכתב המספר לך על היצורים שפורצים לכאן בלילה ואתה עדין לא שלחת עזרה, כנראה חשבת שאני לא שפוי כמו אחי הנזירים במקום הזה.

לכן לאחר הרבה שכנועים עצמיים החלטתי לעשות מעשה, עקבתי אחריהם בלילה והגעתי למקום המחבוא המיועד, או יותר נכון לדרך אליו.
נכנסנו למערה והם טיפסו על הקירות ועל התקרה ואז נכנסו דרך חור למנהרה, לא יכולתי לעקוב אחריהם באותו לילה אבל חזרתי למנזר וסיפרתי הכל לאב וינס, הוא כמובן לא האמין לי וקבע את מגורי באגף הסגור.

לפני יומיים הצלחתי לפרוץ החוצה, שוב עקבתי אחרי היצורים רק שהפעם לא התכוונתי לחזור, לקחתי איתי ציוד לטיפוס כדי לעקוב אחריהם עד הסוף וזה מה שעשיתי.
במנהרה היה חושך שטני, אין לי מושג איך הם הצליחו לראות שם משהו, ניסיתי ברוב טיפשותי להדליק גפרור ואז הם ראו אותי, העיניים האדומות שלהם הבריקו אפילו בחשכה.

ברחתי חזרה למנזר ועכשיו אני פה כותב לך את המכתב הזה, בתקווה שאני יזכה לראות את ליל המחר,
וינסנט ואן- מור,
מנזר על שם פטר הקדוש, סקוטלנד."

אוי, כמה אני מקווה שהם לא יבואו אחרי, איני יודע מה הם אך הם ממש לא נראים נחמדים.
כל העולם הזה חושב שאני סוג של מטורף, אדם לא שפוי שרואה דברים מוזרים בלילה, לפחות בהתחלה וינס חשב שזה בגלל המחלה אבל עכשיו כבר לא, אין לי סיבה לחיות, כבר עדיף שאפול על חרבי ברגע זה, כך אולי אנצל מנקמתם של היצורים הנוראיים הללו, איך הם קראו לעצמם אז בלילה? הא כן, אני זוכר- ערפדים.

* * *

או לא אלי היקר, זה כבר הלילה השלישי שהם לא תקפו, לא אותי ולא את האחרים, מאז הלילה ההוא שהם ראו אותי עוקב אחריהם הם לא חזרו לתקוף אף אחד בלילות, אפילו נזירים החלו להתרפא מאי נוכחותם במקום.
אני חושש לחיי יותר מאי פעם, הייתי בטוח שהם יבואו אחרי במהרה, אחרי הכל אני היחיד במקום הזה שראה אותם.

מה זה? רעש… אש, לפידים! מה קורה פה?
"שומר! שומר!!! מה קורה?"
"תהייה בשקט וינסנט, אם אתה חושב שאני ישחרר אותך אתה טועה!"
"אבל תקשיב! תקשיב למה שקורה בחוץ!"
"אתה לא תעבוד עלי וינסנט… איי, רגע, תעזבו אותי בשקט… לא!!!!……"

או לא, הם לקחו אותו ואני הבא בתור, זה הולך להיות הסיוט הגרוע ביותר שלי, כנראה שזה מגיע לי, אולי באמת הייתי חוטא? אולי חטאתי עד כדי כך שהאב הגדול שבשמיים רוצה במותי?! לא! אל נא לך וינסנט לחשוב דברים כאלו! צריך לברוח, לברוח מהר!