הנער

השמש בערה במרכז השמיים, מאירה את האופק באור של שעת צהריים. עננים לבנים כיסו פיסות מהשמיים, מעניקים צל מזדמן לעוברי האורח. הגבעות היו מכוסות כולן סלעים, שיחים וחיות בר ורק דמות אנושית אחת רצה עליהן. לבושה כולה בבגדים מרופטים וקרועים כשקומתה לא גבוה יותר משל ילד, היא חצתה את הגבעות הטרשיות בטירוף חושים, לא מסוגלת להבין מה קורה סביבה. כבר יומיים שהיא בורחת, מסתתרת, לא מעיזה לפנות אל עבר התרבות. פוחדת שמה תגורש שוב, בוהה באימה במראות הזוועה שנפרסים מולה מכל כיוון. לא מסוגלת לעצור בעצמה, יודעת רק שצריך לברוח. אם לא תברח, עולמה יחרב. היא תאוכל בידי השדים והרוחות ולא תזכה לעולם להגיע לאותו מקום שבו אמרו לה ששוכנים המתים.
שעות עוברות, והשמש כבר נמוכה במערב, עומדת לשקוע. אור של דמדומים מכסה את הגבוהות, והדמות ממשיכה לרוץ. רגליה יחפות, שובל של דם מכסה את הסלעים אליהם היא דרכה. לבסוף, בשקט מוחלט, היא מתמוטטת באובדן הכרה על כר שדה מזדמן, כוחותיה אזלו. למעלה, נשר נודד מגיע למקום, מרחרח את האוויר. לא יעבור זמן לפני שיגיעו אחרים כמוהו, מוכנים לארוחת ערב דשנה.

* * *
סברנוס אף פעם לא אהב את ריח המים, מלאים בחיות מזוהמות ובטינוף. הוא העדיף לעשות את מסעותיו על רגליו שלו או בתוך כרכרה שקשורה לסוס- ובתנאי שהבהמה אינה מסריחה, כמו סוסי הרכיבה שהרפתקנים עצלים נוהגים לרכב אליהם.
כשהוא הבחין, לפני שלושה מועדים, במעגל הנשרים המרחף על פני האוויר החם, הוא הכריח את עצמו לרחרח את האוויר- אך ריחה של גוויה לא הופיע באפו, וסברנוס ידע שזהו האות לו חיכה. האות אותו נשלח לחפש. הוא הורה לנווט לקרב את הספינה לחוף, ויצא ביחד עם נושאי כליו לתור אחר המקום מעליו סובבים הנשרים.
לא עברה כמחצית השעה לפני שהגיע על אותה גבעה, עליה מצאו שוכב, מתבוסס בדמו, את הנער. על אף המראות הקשים שראה סברנוס בימיו- מראות של מגפה ומלחמה- עדין עלתה בחילה בבטנה כשראה את המחזה. הוא הוראה לנושאי כליו לחבוש אותו ולסתו אל הספינה. למרות שזה לא היה ממנהגו לאסוף זרים כך תחת חסותו, המסר היה ברור מאד. הנער היה באחריותו ודין הפקרתו עלול להיות גרוע ממוות. הוא לא יסיים את תפקידו כאותם אחרים ששמע עליהם, שנשארו על מפתן המוות ללא היכולת לעבור בו. לאלים, כך ידעו כולם, יש כוחות שמעבר להבנתו של אדם, והמוות הוא לא הסף האחרון.
עכשיו הוא עמד, שעון על מעקה הספינה, חושב על הבית. הנער יתקבל שם בברכה וישרת את המסדר היטב- לא היה לו ספק בזאת. אך מה שעמד על הפרק היה גדול יותר מסתם הצלתו של ילד בן איכרים. הקריירה שלו היא שעמדה פה בסכנה, באם יתגלה ששיפוטו מוטעה- וסברנוס היה כהן זמן רב מכדי להניח לכך לקרות. הוא יחנך את הילד להיות שלישו הנאמן, עוד בעל חוב להוסיף לרשימה הארוכה של אותם אנשים שנושאים בתוצאות על כך שזלזלו בו, או שהיו פשוט במקום הלא נכון ובזמן הנכון.
הוא שמע צעדים מתקרבים לכיוונו והסתובב לקראת המשרתת שמינה על שמירתו של הנער. מאחוריה הוא הבחין במפקד הספינה עומד על יד ההגה, דואג לכיוון שיוטה של הספינה. חובלים התרוצצו בכל מקום, מותחים חבלים, מסדרים מפרשים ודואגים שהכול יעבור כמו שצריך. כל אחד ואחד על הספינה הזאת ידע מה יהיו התוצאות אם יכשלו בעבודתם- ואף אחד מהם לא רצה שזה יקרה.
המשרתת קדה קידה, ואז הרימה את ראשה. סברנוס הניף את אצבעו לאות כך שרשותה לדבר, ולאחר מכן פנה חזרה אל עבר המעקה. המשרתת היססה קצת, אולם לאחר מספר רגעים החלה לדבר, חוששת לתגובתו של הכהן.
"אדוני, הורתי לי לבוא אליך במקרה שיש שינוי במצבו של הנער…"
"כן, ובכן, דברי כבר, אישה!"
"כן אדוני… הוא התעורר לפני מספר דקות והוגשו לו מים ומטעמים למאכל, אך הוא מסרב לאכול. הוא צורח ובועט,הוא… הוא אפילו ניסה לנשוך את אחת המשרתות האחרות…"
"אני מבין. טוב, גשי חזרה לתפקידך, אני אראה את הנער."
"כן אדוני… מיד אדוני…" המשרתת פנתה ללכת, וסברנוס החל לצעוד לעבר הדלת שמעברה נמצא בטן הספינה. הוא ירד בגרם המדרגות שנמצא מאחוריה והגיע למסדרון מואר בעזרת מנורות שמן שהרחיקו את הצללים. החדר האחרון במסדרון, שהיה קרוב למדרגות שהובילו לחדר האוכל, היה חדרו שלו אותו השאיל להלנתו של הנער על מנת שישוב לבריאות סבירה עד להגעתם לעיר. הוא פתח את הדלת, ונכנס לחדר.

* * *
הוא התעורר שכולו עטוף תחבושות, שכוב על מזרון רך ומכוסה בשמיכה עבה. היה לו חם. בחדר בערו מספר מנורות שמן שהאירו את החלל באור רך שאפשר לו להבחין בשטחים שאריגתם הייתה מלאכת אומנות וברהיטי עץ הדובדבן שהיו פזורים בו. הדבר האחרון שזכר היה קריאתם של הנשרים שחגו מעליו- ואת השדים שישבו וצפו בו. הוא הרגיש את תנועתה של הספינה והפחד החל לחלחל לתוכו. הוא זכר את הרגשת הטביעה של אותו יום בו נזרק לנהר- אך קול קטן בתוכו אמר שהוא בטוח עכשיו, למרות שהוא לא היה בטוח למה. מוקדם יותר, כאשר הנשים נכנסו, אימה תקפה אותו. הוא לא הצליח להבין אם הן ממשיות או לא. הוא פחד שהשדים הצליחו להשיג אותו גם כן. אבל היא דיממה- הנשיכה שלו פצעה את זרועה, והפחד עזב אותה, השאיר אותו חלש. הוא עוד לא הבין מי היו האנשים האלו, אבל הוא היה בטוח.
לפתע הוא שמע את רחש פתיחתה של הדלת והרים את מבטו. מולו, עמד אדם בעל שיער לבן, לבוש גלימות כתומות, פניו חרושות כמטים. על חזו נח סמל מנחושת, צורה סכמאתית של אגרוף בוער. למרות שהוא לא הכיר את הסמל, הוא הבין שהאיש היה כהן לאחד מהאלים- והוא שמח של כך. אמרה ידעו בכפר בו הוא גדל אמרה שהכוהנים קרובים לאלים משאר האדם ולכן הם בעלי מידות ולב טוב. הכהן פסע אל תוך החדר, והתיישב בכיסא עץ ליד מיטתו.

* * *
תגובת הנער הפתיע את סברנוס בתחילה. הוא היה ער, מביט בחדר בעיניים סקרניות ומבטו עלה אליו כאשר הוא נכנס לחדר. הנער התמיה אותו- רגע אחד הוא השתולל בזעם, וברגע השני נראה רגוע כל כך. יש לברך על התכונה הזאת בזמן המתאים, אך כרגע סברנוס דרש תשובות. הוא פסע אל תוך החדר והתיישב על אחד מכיסאות העץ שהיו פזורים שם, לנוחיותם של אלו שבאו לראות את הכהן בחדרו. הוא שלח את ידו אל מגש הכסף שנח על שידה שהייתה צמודה למיטתו, והרים כוס מלאה במים, אותם לגם על מנת להרטיב את גרונו. סברנוס לא נהג לדבר אל אנשים כשגרונו יבש- הוא ראה בזה מנהג לא מנומס. לאחר מכן הוא פנה אל הנער, שעוד לא הוציא הגה מפיו, והישיר את מבטו אל תוך עיניו.
"איך אתה מרגיש, נער?" שאל, בתקווה להרגיע את הנער ולעודד את רוחו. הוא היסס לרגע, אך לאחר מכן פתח את פיו, ובקול צרוד החל לענות.
"שלומי טוב, אדוני… תודה, אדוני."
"אני רואה שנימוסיך שבו אליך, לאחר שתקפת את עובדי."
"אני… אני מצטער, אדוני, אני… לא הייתי בטוח בזהותם."
"זהו מנהג במקום ממנו באת להכות את מי שזר לך?"
"זה… זה לא נכון!" אמר הנער בתקיפות, עיניו החלו לבעור בתשוקה, "אל תדבר עליהם כך!"
"תירגע, נער. אתה לא במצב שמאפשר לך לדרוש דבר. מה הוא שמך? או שאתה מעדיף שאמשיך לקרוא לך נער…"
"השם אותו נתנו לי הורי הוא גריית'אן, אדוני."
"ובכן, גריית'אן, אני הוא סברנוס, ומהיום אני הוא אדונך. אני אדאג לכך שתבריא, אתן לך בית ובתמורה כל מה שאתה צריך לעשות הוא לציית לדברי. האם אתה מבין, הנער גריית'אן?"
"כן, אדוני… בוודאי, אדוני. תודה."