המיתולוגיה המשותפת ביצירת קומיקס תרבות

המיתולוגיה המשותפת ביצירת קומיקס


הרשומה מכילה מעט ספויילרים לעונה הראשונה של החץ, לפרקים הראשונים של NCIS והוואי חמש-אפס.

מוזיקה לרשומה זאת.

בשבוע האחרון ראיתי כמעט ללא הפסקה את הסדרה Arrow. התחלתי לצפות בה כתחליף לדברים אחרים, כי היא זמינה לצפייה בנטפליקס ישראל. את הפרק הראשון ראיתי בכלל לפני כמה חודשים, ולמרות שנהנתי ממנו, הוא לא גרם לי מיד להמשיך לצפות עוד. אבל כשלפני שבוע וקצת המשכתי לראות את הפרקים הבאים, נדלקתי. במהלך סופ"ש חג הסוכות, ראיתי את שתי העונות הראשונות כמעט ללא הפסקה, וכעת אני באמצע העונה השלישית.

מעבר למשיכה לצפייה, אני מוצא את עצמי מחובר רגשית לחץ בצורה שלא הרבה סדרות גורמות לי להרגיש, ונסיתי להבין למה. האם בגלל שזאת סדרת גיבורי על? לאו דווקא. סדרות נטפליקס-מארוול – ג'סיקה ג'ונס, לוק קייג' ודרדוויל אומנם מהנות מאד, טובות מאד ובהחלט התחברתי עליהן, אבל לא ברמה הזאת. סביר להניח שהסיבה היא האורך- החץ לבדה ארוכה יותר מכל הסדרה האלה יחד, כשכל עונה נפרסת על פני 24 פרקים, במקום 12.

נסיתי לחשוב על סדרות נוספות שהיה לי איתן אותו החיבור הרגשי. את בנות גילמור למשל, אני רואה כמעט כל שנה- בד"כ הטריגר לצפייה הוא מצח רוח עגום, אך לא תמיד. ולמרות שאני אוהב את הסדרה מאד, היא לא מגרה את אותם החלקים כמו החץ. אבל היו כמה סדרות שכן, סדרות שכשסיימתי לראות אותן (בין אם כי נגמרו ולא שודרו יותר, או כי הגעתי לעונה החדשה ביותר) הרגשתי ריקנות, ושבמהלך הצפייה הייתי במשך ימים מרותק אליהן מנטלית, גם כשלא הייתי מול הטלוויזיה. סדרות כמו האנטומיה של גריי, NCIS והספינאוף הוואי חמש-אפס, ובעבר סטארגייט ס"ג-1.

מה מיוחד בסדרות האלה שיוצר את החיבור בצורה שסדרות אחרות לא? הרי אני רואה עשרות סדרות כל שנה, חלקן אני אוהב מאד והן סדרות טובות מאד, אבל לא מושכות במיתרים הרגשיים באותה הצורה.

אני חושב שהמכנה המשותף שעובר בסדרות האלה הוא שבבסיסן, הן סדרות קומיקס. הן מתבססות על טרופים (trope) ועל ארכיטיפים מעולם ספרי הקומיקס, בין אם בכוונת תחילה ובין אם לא (והאמת שאני לא יודע, כי לא באמת נסיתי לבדוק מה עומד מאחורי כתיבת התסריטים של האנטומיה של גריי, לדוגמה).

כתבתי בעבר על המאפיינים שהופכים את הוואי חמש-אפס לסדרת גיבורי על כשכמובן שהרבה מהמאפיינים הללו תקפים גם לסדרת האם NCIS, במיוחד בעונות המתקדמות יותר שלה, אך גם לסדרה כמו האנטומיה של גריי שאינה ברורה מעליה, כי בבסיסה אינה סדרת אקשן. בסדרות האלה, למשל, כל הדברים הרעים תמיד מתרחשים בחלל המשותף של גיבורי הסדרה- כל הטרוריסטים וסוחרי הנשק מגיעים להוואי, וכל האסונות מתרחשים דווקא בבית החולים סיאטל-גרייס (עד לרמה שהסדרה עצמה צוחקת על זה כשהיא קוראת לבית החולים Seattle Grace-Mercy Death). תוכלו לרדת יותר לעומקם של דברים אם תקראו את הניתוח המקורי שכתבתי על הוואי חמש-אפס, אך כאן אני רוצה לעסוק בנקודה אחרת המשותפת סדרות האלה- היווצרות מיתולוגיה משותפת.

אין ספק שלכל סדרת טלוויזיה (ולכל יצירה סיריאלית, כמובן), יש המשכיות משלה. יש סדרות שעושות עבודה טוב יותר או פחות בשמיכה על הרצף הזה (כשרוב הקומדיות ממש גרועות בכך עד לרמה שזה גורע מחווית הצפייה לפעמים). אני חושב ש"סדרות קומיקס" כפי שאני מציג אותן, מתבססות במידה רבה על החיבור שלהן למיתולוגיה. בסדרות כמו NCIS והאנטומיה זה לא מובן מעליו בפרקים הראשונים, או אפילו בעונות הראשונות שלהן. האנטומיה רק מתחילה לרמוז על הרצף המשותף של הסדרה כשאדיסון נכנסת בסוף העונה הראשונה ומראה לנו שכן- יש חיים מחוץ לבית החולים ויש היסטוריה לפני שמרדית הגיע לבית החולים.

אדגים את הרובדים השונים של המיתולוגיה המשותפת של סדרה דווקא באמצעות הסדרה שעושה את זה בצורה בוטה, כי היא סדרת קומיקס של ממש: החץ. כבר מהפרק הראשון של החץ, נחשפים בפנינו שלושה רבדים של התרחשויות. הם קודם כל מראים לנו שלדמויות האלה יש היסטוריה מחוץ למאורעות הסדרה- במובנים רבים, אנחנו נכנסים לסדרה in medias res.

הרובד הראשון הוא מה שמתרחש בהווה המידי, העלילה כפשוטה של הסדרה. אוליבר חוזר אחרי חמש שנים שנעלם ונחשב למת, ומתחיל בפעילות בתור "האיש בברדס". אז, ברובד השני אנחנו חוזרים אחורה חמש שנים, ומסבירים לנו מה קרה לאוליבר ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה בהווה. הסדרה עושה בהצלחה את מה שמעט מאד יצירות קומיקס עושות- להעביר לנו origin story יחד עם primary story, בו הפרוטגוניסט הוא כבר badass כפי שאנחנו רוצים שיהיה. אבל החץ לא מסתפקת בשני הרבדים האלה- היא מספקת לנו רובד שלישי, והוא ההיסטוריה של האנטגוניסטים- כבר מסוף הפרק הראשון הצופה יודע שאבא של אוליבר לא נהרג בתאונה, ושהמחברת שאוליבר קיבל מאבא שלו לא ייחודית- "הרשימה" משחקת תפקיד גם עבור האנטגוניסטים.

כך, הסדרה יוצרת קשר עבור הצופה גם לפרוטגוניסט וגם לאנטגוניסט, תוך שהיא מכניסה אותנו- חלקית- לסוד העניינים. החיבור הרגשי נוצר כאשר הסדרה זורקת אותנו פנימה ומראה לנו שלא סתם יש כאן סיפור, אלא מיתולוגיה שלמה שמתקיימת מעבר לפרק שאנחנו רואים.

הוואי חמש-אפס עושה משהו מאד דומה בפרק הראשון, שמשמש כ-origin story ליחידת חמש-אפס, נותן לנו רקע על העבר של סטיב מגארת', ורומז לנו על עלילה רחבה יותר מצד האנטגוניסטים. כמובן זהחץ היא ייחודית מאד בכך שבכל פרק ופרק מראים לנו את ההיסטוריה לצד ההתרחשויות בהווה, וכל הסדרות האחרות שמוזכרות כאן לא עושות זאת. NCIS וגם הוואי חמש-אפס משלבות ברוב העונות שלהן עלילה בסגנון "נבל השבוע" יחד עם פרקים שמקדמים את עלילת העל של העונה, בהם לעיתים קרובות כן יש פלאשבקים או הסברים אחרים לעבר של הדמויות.

ב-NCIS, שהעונה הראשונה שלה בבירור אמורה להיות פרוצדורה משטרתית ותו לא, עדין משתמשת בשיטה העלילתית הזאת בכך שהיא מציגה לנו שלוש דמויות ראשיות: קייט, המגוייסת הטרייה המייצגת את ההווה המיידי; טוני, הסוכן שעובד עם גיבס מזה שנתיים- הוא מנוסה יותר מקייט, ויש לו רקע עשיר יותר, אך הוא עדין לא עם גיבס לכל אורך הקריירה שלו. ואז יש לנו את גיבס, שכמעט כל המידע שאנחנו מקבלים עליו מתקבל מדמויות אחרות ולא ממנו עצמו- אנחנו לומדים על ההיסטוריה העשירה של השירות שלו דרך הכבוד שרוכשות לו דמויות המשנה, ודרך הפעולות שלו שמאפילות על כל דמות אחרת בפיילוט. הוא גם זה שפותר את התעלומה בזמן, ומנצח את האנטגוניסט.

האנטומיה של גריי יורדת עוד יותר בסקלה. היא לא נועדה להיות סדרת קומיקס ואפילו לא סדרת אקשן. היא בנוייה בפורמט לפיו הצופה אמורה ללוות את מרדית', שלא מכירה שום דבר בעולם החדש של בית החולים, ולכן כמעט שאין שום מידע על העולם הרחב של האנטומיה בפרק הראשון, וכמעט שלא בעונה הראשונה בכלל. אבל בתור סדרה עם 12 עונות (והיד נטויה), המיתולוגיה המשותפת שלה נוצרה לאורך זמן- בשלב מסוים הכותבים התחילו לטוות רשת של סיפורי רקע לכל הדמויות הראשיות, ולקשור את ההיסטוריה הזאת לתוך בית החולים, בדר"כ בצורת מחלה נדירה או פרוצדורה כירוגית מסובכת.

האנטומיה יוצרת את הרובדים השונים של המיתולוגיה המשותפת שלה תוך כדי תנועה, באמצעות "דורות" שונים של רופאים שעוברים בבית החולים.להיכנס לצפות בעונה 10 של האנטומיה זה כמעט כמו להתחיל לצפות בעונה הראשונה של החץ- יש מתמחים חדשים שהסיפור שלהם רק מתחיל כאן, יש רופאים ותיקים שההיסטוריה שלהם בסדרה נמשכת עוד מהעונה הראשונה, ויש סוגיות ובעיות שממשיכות להיגרר לאורך זמן. לאנטומיה אין "אנטגוניסטים" במובן הקלאסי, ולכן את הרובד השלישי בד"כ ממלא גורלו של בית החולים עצמו, והאיומים שעומדים מעליו.

אלא היו מעל 1,000 מילים שכתבתי אחרי שיצאתי מהמקלחת, ואני מקווה שבכלל הבנתם מה רציתי להגיד. בכל מקרה, זה טוב להוציא את המחשבות האלו לכתב. עכשיו, לעוד פרק בחץ.